אהרן אפלפלד נולד בז'אדובה (כיום סטארה ז'אדובה), בצפון בוקובינה, עיירה ששכנה 38 ק"מ מדרום-מערב לצ'רנוביץ, והקהילה היהודית בה מנתה לפני מלחמת העולם השנייה כ-500 נפש[1], האזור היה בתקופת הולדתו חלק מממלכת רומניה וכיום הוא חלק מאוקראינה. הוא היה בן יחיד להוריו ושמו בלידה היה ארווין (אהרן) אפלפלד. אביו, מיכאל אפלפלד, היה תעשיין מצליח, ושם אמו היה בוניה (בתיה) לבית שטרנברג. שפת אמו הייתה גרמנית, שפתם של יהודי האזור מהתקופה שבה היה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. בית הוריו היה "בית מתבולל שלא היה בו שום ריח של אמונה דתית".[2] עם זאת, כאשר ביקר בבית סבו וסבתו (הורי אמו) ששמרו בכפרם את מסורת חסידות סדיגורה, הוא רכש מהם את שפת היידיש וליווה את סבו לבית הכנסת.
בזכרונותיו תיאר את החמרת מצבה של משפחתו: "1938 הייתה שנה רעה. שמועות רחשו בכל פינה וברור היה: אנו לכודים. אבא ניסה לשווא להשיג אישור כניסה לאמריקה, שיגר מברקים לקרובים ולידידים באורוגוואי ובצ'ילה. שום דבר לא הלך עוד למישרין. אנשים שהיו אך אתמול בני בית, שותפים לעסקים שבטחת בהם, ידידים מנוער, שינו את פניהם, התנכרו או הפכו לאויבים."[3]
אחרי סיפוח צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940 למד אפלפלד בבית ספר סובייטי.
שבועות ספורים לאחר פלישת גרמניה הנאצית, יחד עם רומניה ובעלות ברית אחרות, לברית המועצות, הושלם האיחוד מחדש של האזור לרומניה. השלטונות הרומניים בשיתוף פעולה עם כוחות גרמניים התחילו פעולות טיהור אתני נגד היהודים, כולל מעשי טבח המוניים. אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב, סמוך לבית הוריה, ואפלפלד ואביו גורשו אל גטו צ'רנוביץ ולאחר מכן נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה בטרנסניסטריה, ואביו נשאו על כתפיו כשהיה רק בן 8. לאחר זמן קצר הופרד מאביו, ולאחר מכן ברח מהמחנה. שנתיים נדד ביערות, והגיע במגע עם קבוצה של עבריינים וזונות אוקראינים שהסתתרו שם והעניקו לו את חסותם.[4] מאוחר יותר מצא לזמן מה מחסה בביתה של אישה כפרית אוקראינית. על תקופה זו בחייו כתב:
בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותי עצמם כנכונים. במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. ביער הייתי מוקף עצים, שיחים, ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי החיים שנקרו לי בדרכי.
החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית היה בית הספר הראשון שלי, מכיוון שלא למדתי בבית ספר עממי ולא בבית ספר תיכון. המורים שלי היו אנשים שנולדו באירופה ובאו ארצה. רובם ממזרח אירופה, אבל היו גם הרבה ייקים. ופתאום התחברתי אליהם. מפני שהם באו ארצה לבנות יהדות, לבנות את עצמם כיהודים. ... למזלי פגשתי אז אנשים כמו שולם, כמו סדן, כמו מרטין בובר,[5] שהיו מורים שלי, וגם במידה מסוימת חברים ומדריכים. הם הציצו בכתבי היד הראשונים שלי".
בשנת 1957 הלך לחפש את אביו לאחר שראה את שמו ברשימת העולים של הסוכנות. הוא פגש את אביו בעת שעבד בקטיף במעברת באר טוביה. על הפגישה סיפר אפלפלד:
אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. ... אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'הר אפלפלד?' והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מלה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת.
עוד כנער כתב שירה, ושיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות בשנים 1955–1956. ב-1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". ספרו הראשון הוא קובץ הסיפורים "עשן", שיצא לאור בשנת 1962.
אפלפלד נהג לכתוב במשך שנים בבתי קפה בירושלים. בספרו האוטוביוגרפי "עוד היום גדול" הוא מתאר את בתי הקפה שונים שבהם ישב, ובהם בראש ובראשונה קפה פטר, וכן קפה פת, קפה עטרה, קפה חרמון וקפה רחביה (בבית מולכו). כמו כן הוא כותב על הקהל בבתי הקפה, ובו לקוחות שהתיידד עימהם, ועל בעלי בתי הקפה.[6]
אפלפלד הוא חתן פרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג-1983) ופרס מדיסיס לסופר זר (2004, על ספרו "סיפור חיים" שתורגם לצרפתית). ספריו תורגמו לאנגלית, אוקראינית, איטלקית, אסטונית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, יפנית, נורווגית, סינית, ספרדית, סרבית, פולנית, פורטוגזית, צ'כית, צרפתית, רומנית, רוסית ושוודית.[7]
כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. ביוני 2003 העביר את כתביו ועבודותיו לארכיון מיוחד שהוקם למענו בספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[8] בשנת 2007 הועברו כל פריטי הארכיון למתחם הארכיונים הספרותיים, ב"מכון הקשרים לחקר הספרות העברית החדשה" בבניין דילר, גם כן באוניברסיטת בן-גוריון.
אהרן אפלפלד נפטר ב-4 בינואר2018, בגיל 85. הותיר אחריו אישה, יהודית, ושלושה ילדים.
יצירתו
צילום דיוקן של הסופר משנות ה-1990-1980, יצירת הצלם ברנרד גוטפריד
סיפוריו של אפלפלד מתרחשים חלקם במזרח אירופה וחלקם בארץ ישראל, וכן יש בהם המתרחשים באיטליה. רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול השואה בישראל הצעירה. אם כי רבים מספריו אינם עוסקים בתיאור מאורעות השואה עצמם, אלא יותר בתיאור ההתרחשויות שקדמו לשואה. בעיקר בכל הנוגע למצבו של היהודי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, הקרוע בין מסורת אבות שהוא קשור אליה ואיננו יכול להימלט ממנה מחד, ומאידך העולם הגויי, היצרי, החופשי, המושך אותו אליו.
ברבים מספריו קיימות דמויות מיסטיות המזכירות את צדיקי החסידות, ואלו משמשות כתובת לפנייתו של היהודי המתלבט הקרוע בין העולמות. רבים מספריו מתרחשים באזור הרי הקרפטים שבו גדל הבעש"ט, מייסד החסידות, ואפשר להעריך שהוא שימש השראה לחלק מהדמויות המיסטיות בספריו. לעומת דמויות הצדיקים מופיעות לא אחת בספרים דמויות נשיות, לא יהודיות, המסמלות את החיוניות הפשוטה, את החופש ואת העולם שאליו מנסה היהודי להגיע, אולם ללא הצלחה שלמה.
בין השנים 1999-1988 הוסיף אפלפלד נדבכים למפעלו הספרותי הגדול, כאשר פרסם שבעה רומנים קצרים המשרטטים את קורותיהם של יהודים במרכז אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה. המשותף לדמויותיו הוא ניסיונן לברוח מזהותן, אשר לא מרפה מהן, עד כדי שנגזרת עליהן כליה רוחנית שהקדימה את בוא הצורר הנאצי. בין הרומנים הללו, "רצפת אש" (1988) מתאר חבורת נופשים יהודים שנלכדים בפנסיון בעיירת נופש, ושרשרת אותות רעים מבשרת את הצפוי להם. "מסילת ברזל" (1991) מגולל בגוף ראשון את קורותיו של יהודי לאחר מלחמת העולם השנייה, המנהל את חייו בנסיעות ברכבות ובחניות קצרות ביניהן, במטרה ללכוד ולנקום בקצין גרמני שרצח את הוריו במחנה עבודה. "קאטרינה" (1992) מסופר מפי גויה קשישה שעבדה בבתי יהודים וילדה בן לגבר יהודי. לאחר שבנה נרצח בידי גוי אנטישמי, היא רוצחת את הרוצח, ומקדישה את שארית ימי חייה לזיכרון יקיריה ולזיכרון העם היהודי בכלל. "כל אשר אהבתי" (1999) הוא רומן המסופר מזווית ראייה של ילד בן תשע אשר גדל בבית יתומים. ביצירות אלה ובאחרות, העמיד אפלפלד חטיבה חשובה בסיפורת הישראלית, שנעשתה מקור השראה לסופרים צעירים.[10]
אפלפלד העיד על יצירתו: "כתבתי 40 ספרים וכולם שייכים לסאגה של חיי. כל ספריי קשורים זה בזה, כל אחד עוסק בפינה אחרת מחיי".[11]
פעמים אחדות ציין אפלפלד שלא נותרו לו זכרונות רבים מתקופת השואה - אף שעבר במקומות רבים, כולם נמחקו מזכרונו. עם זאת, ביצירתו הוא מנסה לשחזר תקופה זו. על כך כתב יגאל שוורץ:
את העולם הרגשי והתודעתי העולה מ"מכוות האור" - כמו גם מכל סיפוריו האחרים של אפלפלד (כולל אלה שעלילתם מתרחשת לפני השואה) - חוצים, איפוא, שני כוחות סותרים: כוח אחד שעיקרו ההכרח הלא-רצוני והרצון למחוק כל פירור של זיכרון, וכוח שני שעיקרו הניסיון לשמר את פירורי הזיכרון המעטים. שני כוחות אלה מתגלים במין תנועת מטוטלת. לעיתים גובר ההכרח או הרצון לשכוח ולעיתים גובר ההכרח או הרצון לזכור. כך או כך - המלחמה בין הכוחות ה"אימפריאליסטיים" הללו מתרחשת על כברת ארץ זיכרונית קטנה מאוד.
— יגאל שוורץ, קינת היחיד ונצח השבט : אהרן אפלפלד - תמונת עולם, הוצאת כתר, 1996, עמ' 19
היבט ייחודי בכתיבתו של אפלפלד מצוי דווקא בכך שסיפוריו המתייחסים לאימת השואה אינם כתובים בסגנון ריאליסטי. על כך כתבה גיטה אבינור:
בתיאוריו האלגוריים מטשטש אפלפלד את הפרטים כדי ליצור השקפה כלל-עולמית. השואה, בסיפוריו של אפלפלד, אינה מקרית, פרי תכנונם של כמה פושעים לקויים בשכלם, אלא תוצאה הכרחית של עולם דואלי, שבו קיימים רק רודפים ונרדפים. ראיית השואה לא כפרשה היסטורית מותחמת אלא כפרינציפ כלל-עולמי היא הנותנת לסיפורי אהרון אפלפלד את טעמם המיוחד. הריחוק האמנותי אינו ניתן לכיבוש על נקלה, ומה גם כשמדובר בנושא כאוב כנושא השואה. נקודת ההשקפה האלגורית מאפשרת יצירת חוויה אמנותית מפרשת אימים אפוקליפטית שהיא כמעט מעבר לתחום שלטונה של השפה הריאליסטית.
נורית גוברין, "הפרדוקס והניסיון להיחלץ ממנו: על הקשר בין מסותיו של אפלפלד לסיפוריו", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 324–334.
Gila Ramras-Rauch, Aharon Appelfeld : the Holocaust and beyond, Indiana University Press, 1994.
Shai Rudin, "'Much Delusion that is in Good Will': Aharon Appelfeld's Ambivalent Position on Zionism – in his Non-Fiction and in his Fiction". Hebrew Studies, Vol. 50, December 2009, pp. 305-338.
^באותה תקופה למד גם אצל פרופ' לאה גולדברג ונתן לה לקרוא את סיפורו הראשון. קיבל ממנה וגם מפרופ' גרשם שלום, פרופ' דב סדן ופרופ' מרטין בובר, הערות רציניות מאוד על כתיבתו, שעזרו לו מאוד להתפתח בתחום. ראו ריאיון עם אגמון גל"צ הנ"ל
^אהרן אפלפלד, עוד היום גדול - ירושלים: הזיכרון והאור, ירושלים: הוצאת כתר, 2001
^רשימת תרגומיו ב-רותי קלמן (עורכת), אהרן אפלפלד, ביבליוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון, תשס"ד
