Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player

Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player
אלבום אולפן מאת אלטון ג'ון
יצא לאור 22 בינואר 1973 (הממלכה המאוחדת)
26 בינואר 1973 (ארצות הברית)
הוקלט יוני 1972
אולפני Strawberry‏[1][2] (אחד השמות לאולפני Château d'Hérouville (אנ')), ‏Hérouville-en-Vexin (אנ'), צרפת
מיקס באולפני טרידנט (אנ'), לונדון
מקום הקלטה Château d'Hérouville עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פופ רוק
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 42:45
חברת תקליטים DJM רקורדס (אנ') (הממלכה המאוחדת) • MCA רקורדס (ארצות הברית)
הפקה גאס דאג'ן (אנ')
כרונולוגיית אלבומים של אלטון ג'ון
Honky Château
(1972) 		Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player
(1973) 		Goodbye Yellow Brick Road
(1973)
סינגלים מ-Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player
  1. "Crocodile Rock"
    תאריך יציאה: 27 באוקטובר 1972
  2. "Daniel"
    תאריך יציאה: 20 בינואר 1973
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player (בעברית: אל תירו בי, אני רק הפסנתרן) הוא אלבום האולפן השישי של הזמר והיוצר הבריטי אלטון ג'ון. הוא יצא לאור בינואר 1973 על ידי DJM רקורדס (אנ') ו־‏MCA רקורדס, הראשון מבין שני אלבומי אולפן שיצאו לאור באותה שנה[א]. הוא האלבום הראשון של ג'ון שהגיע לראש המצעד בבריטניה, והשני מבין שבעה אלבומים רצופים שהגיעו למקום הראשון בארצות הברית.

הסינגל המוביל, "Crocodile Rock", היה הסינגל הראשון של ג'ון שהגיע למקום הראשון בארצות הברית. הסינגל השני מתוך האלבום, "Daniel", היה גם הוא להיט שהגיע למקום השני בארצות הברית, ולמקום הראשון בקנדה ובניו זילנד[3]. שני הסינגלים היו להיטי טופ־5 בבריטניה.

רקע

לאחר יצירתו המהנה והקלה של האלבום הקודם, Honky Château, יצירת Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player התבררה כקשה. לאחר הקלטת Honky Château, ועוד לפני שיצא לאור, יצאו ג'ון והלהקה[ב] לסיבוב הופעות בארצות הברית, סיבוב הופעות שנערך לאורך אפריל 1972 עד אמצע מאי, וחזרו לאולפן ב־Château d'Hérouville (אנ') (האתר שבו הוקלט Honky Château[4][5]) כדי להקליט את האלבום. ג'ון, שהיה מותש מעבודה, הרגיש על סף התמוטטות עצבים. אף על פי ששאר חברי הצוות היו להוטים לחזור לצרפת, ולאחר שכבר הגיעו לאתר, ג'ון שוחח עם המפיק דאג'ן ואמר לו בתחילה שאינו רוצה להקליט, אך לבסוף שינה את דעתו כדי "לגמור עם זה" (בלשונו) לפני החופשה שהייתה מתוכננת לו בחודש יולי בלוס אנג'לס. בהתאם לגישה זו הוא סבל ממזג רע, התלונן ורב עם כולם (כולל בטלפון עם האמרגן דיק ג'יימס (אנ'). הם לא דיברו אחר כך ארבעה חודשים). כפי שאובחן אחר כך, הוא אף היה חולה במחלת הנשיקה. מסיבות אלה ההקלטות לוו מבחינתו במאמץ רב[6][7]. כתריסר שירים נכתבו במשך ארבעה ימים[4].

האלבום כולל עיבודי כלי נשיפה שנעשו על ידי המפיק, גאס דאג'ן (אנ'), ב־"Elderberry Wine", ‏"Midnight Creeper" ו־"I'm Going to Be a Teenage Idol" (נגני כלי הנשיפה היו אותם הנגנים שניגנו באלבום הקודם). השיר האחרון, הוכרז, לאחר כתיבתו, כמחווה לידידו של ג'ון, סולן "טי רקס" מארק בולאן[ג]: "ניגנו אותו בשבילו, ואני חושב שהוא אהב אותו", סיפר ג'ון בריאיון למגזין "Beat Instrumental" (אנ'). "הוא לא הכה אותי, בכל אופן". האלבום כולל תזמורים של פול בקמסטר, תזמורים שהפכו נדירים יותר כבר מאז האלבום הקודם. את התזמור של בקמסטר ל־"Have Mercy On The Criminal" כינה ג'ון "מהפכני", בהופעתו עם התזמורת הסימפונית של מלבורן ב־1986[ד]. אף על פי שלא יצא כסינגל, זכה "Have Mercy On The Criminal" לביצועים של ג'ון בהופעות חיות לאורך השנים[8].

מבקרי מוזיקה מאותה תקופה כינו חלק מביצועי האלבום, ובמיוחד של "Crocodile Rock", "מועתקים", דבר שג'ון אישר בגלוי: בספרה של אליזבת רוזנטל "His Song: The Musical Journey of Elton John", ג'ון מצוטט באומרו ש־"Crocodile Rock" נכתב כמחווה גלויה (פסטיש) לאלבומי שנות ה־50, תוך שהזמרה שלו מחקה במכוון את הזמר בובי וי. "High Flying Bird" תוכנן להישמע כהקלטה של ואן מוריסון, ו־"Midnight Creeper" תוכנן להישמע כשיר של "הרולינג סטונז".

ג'ון התייחס בביטול לאלבום, שאותו כינה "מאוד פופי" ו" חד־פעמי" ("disposable")[9], אף כי מבקרי מוזיקה והקהל קיבלו את האלבום בחום — שני הסינגלים הצליחו מאוד. ג'ון נהנה מביקוש רב וממופעים מכורים מראש, בסיוע ההצלחה הגדולה של הסינגלים.

בהקלטות האלבום הוקלטה גם גרסת פסנתר לשיר "Skyline Pigeon" (מאלבום הבכורה, "Empty Sky"), שהייתה צד ב' של הסינגל "Daniel". הגרסה צורפה כרצועת בונוס במהדורה המחודשת של האלבום, שיצאה בשנות ה־90.

שם האלבום ועיצוב העטיפה

שם האלבום נבחר בעקבות היכרות של ג'ון עם הקומיקאי גראוצ'ו מרקס. ג'ון הכיר את מרקס במהלך החופשה שלאחר הקלטת האלבום. השניים הסתדרו היטב ונפגשו במספר אירועים. ג'ון, שסבל הקנטות מלשונו החדה של מרקס (אם כי צחק)[ה], עשה באחד המקרים מחוות חיקוי של הרמת ידיים ואמר: ”אל תירה בי, אני רק הפסנתרן”. על עטיפת האלבום מצולם זוג מחוץ לאולם קולנוע, כששם הסרט שכתוב על הכרזה הוא: "אל תירו בי, אני רק הפסנתרן, בכיכוב אלטון ג'ון". כמו כן, בעטיפה מוצגת כרזת סרטם של האחים מרקס ‏Go West (אנ'), כמחווה לגראוצ'ו מרקס[7][4].

השם הוא גם אלתור על שם סרטו של פרנסואה טריפו "תירו בפסנתרן" (1960) ועל הציטוט המקורי, שנלקח מאוסקר ויילד, ”אל תירו בפסנתרן, הוא עושה כמיטב יכולתו”, שויילד אמר שראה אותו תלוי מעל פסנתר בבר בעת ביקור שלו בארצות הברית[12].

הצלחה

בממלכה המאוחדת, היה זה האלבום הראשון של ג'ון שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, ב־10 בפברואר, ונשאר בראש המצעד במשך שישה שבועות[1][13][4]. נכון לינואר 2021, זהו גם האלבום של ג'ון ששהה הזמן הרב ביותר במקום הראשון בבריטניה, מלבד אלבום הלהיטים מ־1974, Greatest Hits[4]. היה זה גם האלבום הראשון שלו שכלל שני סינגלים שהיו להיטי טופ־5 במצעד הסינגלים הבריטי: "Crocodile Rock" הגיע למקום החמישי, ו־"Daniel" הגיע למקום הרביעי[13][1].

בארצות הברית, היה זה האלבום השני ברציפות של ג'ון שהגיע למקום הראשון במצעד בילבורד 200, בחודש מרץ, ושהה בראש המצעד במשך שבועיים, ובסך הכל שהה במצעד למעלה משנה וחצי[1][14]. הסינגל המוביל, Crocodile Rock", היה הסינגל הראשון של ג'ון שהגיע למקום הראשון במצעד בילבורד הוט 100 (בהחליפו את Superstition (אנ') של סטיבי וונדר), ושהה במקום הראשון במשך שלושה שבועות[15][4]. כמו כן, הוא הסינגל הראשון של ג'ון שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הקנדי RPM 100‏[16][17]. הסינגל השני מתוך האלבום, "Daniel", היה גם הוא להיט שהגיע למקום השני בארצות הברית, ולמקום הראשון בקנדה ובניו זילנד[15][3]. "Teacher I Need You" קיבל השמעות רדיו רבות בתחנות FM בארצות הברית[4].

ביקורת

דירוגים מקצועיים
ציוני ביקורות
מקור ציון
AllMusic [18]
מדריך האלבומים של קריסטיגו (אנ') +C‏[19]
רולינג סטון (אוהדת)[20]
The Daily Vault +B‏[21]

סטיבן הולדן, מבקר "רולינג סטון", כתב שהאלבום הוא "בידור שובה לב" המסמן את המשך השלב השני בקריירה של ג'ון, שלב שהחל עם האלבום הקודם, Honky Château. הולדן טען שהמוזיקה של ג'ון [באותה תקופה] הייתה מבחינה מהותית "הטוב שברוק אנד רול של שנות ה־50 ושנות ה־60 המוקדמות". הוא כתב שהאלבום "טוב כקודמו, אם לא יותר" ושבאופן כללי, השירים האפקטיביים ביותר הם ה"טיולים בפנטזיה־נוסטלגיה", כדוגמת "Crocodile Rock". הוא תיאר את "Daniel" כשיר המרגש ביותר באלבום, "אבן חן של וירטואוזיות טכנית", שהלחן והביצוע שלהם "באופן בלתי רגיל מלאי רגישות והבעה", ושהמילים של טופין "נפלאות באופן יוצא מן הכלל". הולדן עשה שימוש במשל מתחום האיגרוף בסכמו: ”אם 'Honky Château' ביסס את מעמדו של ג'ון כמתמודד מוביל לכתר אליפות המשקל תרנגול של הרוק אנד רול, 'Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player' צריך לתת לו את התואר”.

סטיבן תומאס ארלוויין, מבקר AllMusic, כתב בביקורת רטרוספקטיבית, שהאלבום הוא בעל האופי ה"פופי הישר" ביותר של ג'ון נכון לאותה תקופה, ושהוא תוכנן כפסטיש של סגנונות פופ קלאסי ועכשווי. ארלוויין ציין את הסינגלים מהאלבום, והוסיף שהוא מעט "בלתי מאוזן": לצד רצועות כמו "I'm Going to Be a Teenage Idol" ו־"Elderberry Wine" ש"חזקות כמו כל דבר אחר שג'ון הקליט", יש יותר מדי מלודיות ש"פשוט לא מחזיקות". ארלוויין סיכם שבחלקים הטובים של האלבום הוא "מהנה מאוד" ו"מעוצב במיומנות".

ג'ון ויסקונטי מאתר "Culture Sonar", כתב בביקורת רטרוספקטיבית, שהאלבום הוא "יצירה פנטסטית שכוללת כמה שירים מצוינים". ויסקונטי ציין את השירים "Midnignt Creeper" ה"סטוני", ‏"Have Mercy On The Criminal" "רב העוצמה", "Elderberry Wine" ה"רוקי", "Teacher I Need You" ה"קופצני", "Blues For My Baby and Me" ה"יפה" ו־"High Flying Bird" ה"עדין". ויסקונטי כתב שג'ון הוא "אמן של אלבומים", אף שהייתה לו הצלחה גדולה מאוד גם עם סינגלים. עוד כתב שהאלבום הוא כנראה האלבום הפופי ביותר בשלב ההוא בקריירה של ג'ון. ויסקונטי סיכם שאף שהאלבום לא מגיע ל"פסגות" של Tumbleweed Connection, ‏Goodbye Yellow Brick Road ו־Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy, עדיין הוא אחת מעבודותיו הטובות ביותר של ג'ון[22].

ג'ף קלטרבאנק מ־"The Daily Vault" כתב שזהו האלבום הראשון שבו ג'ון "התמסר לחלוטין" למוזיקת פופ במשך כל האלבום. קלטרבאנק תיאר את השירים: ‏"Daniel" הוא אחד הביצועים המרגשים שלו, "Crocodile Rock" הוא מחווה, הן מבחינת מוזיקה הן מבחינת מילים, לשנות ה־50, עם "פזמון שלחלוטין לא ניתן לעמוד בפניו", ‏"Teacher I Need You" הוא "פזמון כיפי", "Elderberry Wine" "חייב יותר ל־R&B מאשר לפופ" שג'ון "מניע אותו בכוח אישיותו גרידא" ו־"Blues For My Baby And Me" הוא "ללא עוררין אחת מהבלדות של ג'ון שאינן מוערכות כראוי". בשלושת השירים הבאים החומר נחלש, לדעת קלטרבאנק, ובמיוחד ב־"Texan Love Song" ה"נדוש", שבאופן מסוים תופס אווירת קאנטרי, אך "קשה להתחמק מהטיפשיות של המילים". על "Have Mercy On The Criminal" כתב שהוא "ה־'Madman Across the Water'[ו] של האלבום, "עם נימה אפלה ומניפולציה מבריקה של מצבי רוח". על השיר החותם, "High Flying Bird", כתב שגם הוא שיר שאינו מוערך כראוי, עם הרמוניות קוליות של ג'ונסטון, אולסון ומארי ש"מעבירות צמרמורות בעמוד השידרה שלי בכל פעם". קלאטרבנק סיכם: ”'Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player' די קרוב להיות אחד מאותם אלבומי חובה של אלטון ג'ון, אבל הוא מוֹעד בדיוק כמה שצריך כדי למנוע ממנו להגיע לרמה הזאת. עדיין, 'Don't Shoot Me' עורך את השולחן באופן מושלם למה שעתיד לבוא בעתיד הקרוב”.

רשימת השירים

מילות השירים נכתבו על ידי ברני טופין, המוזיקה לשירים הולחנה על ידי אלטון ג'ון.

צד א'
מס' שם משך
1. Daniel 3:55
2. Teacher I Need You 4:10
3. Elderberry Wine 3:34
4. Blues for My Baby and Me 5:39
5. Midnight Creeper 3:52
צד ב'
מס' שם משך
1. Have Mercy on the Criminal 5:58
2. I'm Going to Be a Teenage Idol 3:56
3. Texan Love Song 3:33
4. Crocodile Rock 3:55
5. High Flying Bird 4:12
משך כולל:
 42:45
  • צד א' וצד ב' צורפו כרצועות 1–10 במהדורות התקליטור.

רצועות בונוס – ההוצאות המחודשות לאור של "Mercury" ב־1995, ושל "Rocket" ב־1996

מס' שם משך
11. Screw You (Young Man's Blues) 4:43
12. Jack Rabbit 1:50
13. Whenever You’re Ready (We’ll Go Steady Again) 2:51
14. Skyline Pigeon (גרסת פסנתר[ז]) 3:56
משך כולל:
 56:05

משתתפים

מספרי הרצועות מתייחסים למהדורות התקליטור והמהדורות הדיגיטליות של האלבום.

הפקה

מצעדים

מצעדים שבועיים

‏
‏‏  מצעד שבועי (1973)
מדינה מצעד מיקום שיא
אוסטרליה מצעד האלבומים האוסטרלי 1[23]
ארצות הברית בילבורד 200 1[14]
גרמניה GfK – טופ 100 16[30]
דנמרק היטליסטן 4
הולנד מצעד 100 האלבומים ההולנדיים 2[24][25]
הממלכה המאוחדת מצעד האלבומים הבריטי 1[13]
יפן אוריקון 4[27]
נורווגיה VG-lista 1[28]
ספרד PROMUSICAE 1[29]
פינלנד המצעדים הפיניים הרשמיים 2[26]
קנדה מצעד האלבומים הקנדי 1

מצעדים שנתיים

‏
‏‏  מצעד שנתי (1973)
מדינה מצעד מיקום שיא
אוסטרליה מצעד האלבומים האוסטרלי 4[23]
ארצות הברית בילבורד 200 8
הולנד מצעד 100 האלבומים ההולנדיים 17[31]
הממלכה המאוחדת מצעד האלבומים הבריטי 1[32]
‏
‏‏  מצעד שנתי (1974)
מדינה מצעד מיקום שיא
ארצות הברית בילבורד 200 67
‏
‏‏  מצעד שנתי (1975)
מדינה מצעד מיקום שיא
דנמרק היטליסטן 18

נתוני מכירות

מקום הסמכה מכירות
ארצות הברית (RIAA)[33] פלטינה ×3 3,000,000^
^אומדן היחידות המופצות מבוסס על הסמכת האלבום בלבד

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ השני היה Goodbye Yellow Brick Road, שיצא באוקטובר.
  2. ^ יחד עם הגיטריסט החדש, דייווי ג'ונסטון.
  3. ^ לדברי טופין השיר לא נכתב מלכתחילה באופן ספציפי למארק בולאן, אלא שלטופין הייתה בראש דמות, שלאחר שהשיר נכתב הוחלט שמארק בולאן הולם אותה, ושהשיר יהיה מחווה לו.
  4. ^ ההופעה הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות Tour De Force שערך ג'ון באוסטרליה ב־1986, והיא הוקלטה ויצאה לאור באלבום ההופעה Live in Australia with the Melbourne Symphony Orchestra ‏(1987).
  5. ^ מרקס מעולם לא הבין את השם "אלטון ג'ון" וחשב שהשם צריך להיות "ג'ון אלטון". "יש לי פוסטר של 'האחים מרקס' חתום על ידו – 'לג'ון אלטון ממרקס גראוצ'ו", סיפר ג'ון[10][7] (גם הקומיקאי רואן אטקינסון צחק על הנושא במערכון שבו השתתף ג'ון[11]).
  6. ^ שיר הנושא של אלבום הנושא את אותו שם.
  7. ^ גרסת המקור מ־"Empty Sky" לוותה בנגינת צ'מבלו ועוגב.

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 ג'ון טובלר, הערות אלבום, באתר albumlinernotes.com, ‏1995, בדיקה אחרונה 22 במרץ 2021
  2. ^ אולפן ההקלטות, באתר Discogs, בדיקה אחרונה 15 בדצמבר 2020
  3. ^ 1 2 ארכיון מצעדי RPM, כרך 19, מס' 16, 2 ביוני 1973, באתר ארכיון האינטרנט, אורכב מהמקור ב־20 באוקטובר 2012, בדיקה אחרונה 30 בדצמבר 2020
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 פול ס., ‘Don’t Shoot Me I’m Only The Piano Player’: איך אלטון ג'ון הצית קלאסיקה, באתר udiscovermusic, ‏29 במאי 2020, בדיקה אחרונה 4 בינואר 2020
  5. ^ קים וילשר, למכירה: 'הונקי שטו', היכן שאלטון ובואי הקליטו להיטים קלאסיים, באתר הגרדיאן, ‏4 באוגוסט 2013, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  6. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John from A – Z, כריכה רכה, Praeger, 1996, עמ' 121–122, ISBN 978-0-275-95698-1
  7. ^ 1 2 3 טום דויל, Captain Fantastic: Elton John's Stellar Trip Through the '70s, מהדורה ראשונה, Ballantine Books, 2017, עמ' 93–96, ISBN 978-1-101-88418-8, הספר מבוסס על ראיונות עומק של המחבר עם אלטון ג'ון.
  8. ^ דונלד א. גאריסקו, על השיר "Have Mercy On The Criminal", באתר AllMusic, בדיקה אחרונה 14 בפברואר 2021
  9. ^ פול גמבצ'יני, אלטון ג'ון: ריאיון הרולינג סטון, באתר "רולינג סטון", ‏16 באוגוסט 1973, בדיקה אחרונה 4 בינואר 2021
  10. ^ אלטון ג'ון מתראיין, ומבצע את "Candle in the Wind", באתר יוטיוב, 1974, בדיקה אחרונה 12 במאי 2021
  11. ^ מערכון של רואן אטקינסון מארח את ג'ון, באתר יוטיוב, בדיקה אחרונה 5 בינואר 2020
  12. ^ Please Do Not Shoot the Pianist. He Is Doing His Best, באתר quoteinvestigator.com, בדיקה אחרונה 5 בינואר 2020
  13. ^ 1 2 3 אלטון ג'ון בחברת המצעדים הרשמית, באתר חברת המצעדים הרשמית, כדי לראות את הנתון יש ללחוץ על הקישור הראשון, "Elton John", ואחר כך לבחור בלשונית הרצויה (שצמודה לרשימה): "Albums" לאלבומים או "Singles" לסינגלים. בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  14. ^ 1 2 היסטוריית אלטון ג'ון בבילבורד 200, באתר בילבורד, בדיקה אחרונה ב־20 בנובמבר 2021
  15. ^ 1 2 היסטוריית אלטון ג'ון בבילבורד הוט 100, באתר בילבורד, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  16. ^ Joel Whitburn, Top Pop Singles 1955-1990, Record Research, 1994, ISBN 0-89820-089-X
  17. ^ ארכיון מצעדי RPM, כרך 19, מס' 1, 17 בפברואר 1973, באתר ארכיון האינטרנט, בדיקה אחרונה 30 בדצמבר 2020
  18. ^ ביקורת ‏"AllMusic", באתר AllMusic, בדיקה אחרונה 30 בדצמבר 2020
  19. ^ רוברט קריסטיגאו, Christgau's Record Guide: Rock Albums of the Seventies, Ticknor & Fields, 1981, ISBN 089919026X, (דרך robertchristgau.com), בדיקה אחרונה 30 בדצמבר 2020
  20. ^ סטיבן הולדן, ביקורת "רולינג סטון", באתר רולינג סטון, ‏15 במרץ 1973, בדיקה אחרונה 30 בדצמבר 2020
  21. ^ ג'ף קלטרבק, ביקורת "The Daily Vault", באתר dailyvault.com, ‏13 באפריל 2006, בדיקה אחרונה 30 בדצמבר 2020
  22. ^ נזכרים ב־"Don’t Shoot Me I’m Only the Piano Player" של אלטון ג'ון, באתר culturesonar.com, ‏17 בפברואר 2017, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  23. ^ 1 2 דייוויד קנט, Australian Chart Book: 1970-1992, Kent Music Report, ISBN 0-646-11917-6
  24. ^ המצעד ההולנדי, באתר dutchcharts.nl, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  25. ^ המצעד ההולנדי, באתר ארכיון האינטרנט, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  26. ^ המצעד הפיני (בילבורד — 30 ביוני 1973), באתר גוגל ספרים, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  27. ^ Oricon Album Chart Book: Complete Edition 1970–2005, Roppongi, Tokyo: Oricon Entertainment, 2006, ISBN 4-87131-077-9
  28. ^ המצעד הנורווגי, באתר ארכיון האינטרנט, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  29. ^ פרננדו סלוורי, (September 2005). Sólo éxitos: año a año, 1959–2002, מהדורה ראשונה, Spain: Fundación Autor-SGAE, 2005, ISBN 84-8048-639-2
  30. ^ המצעד הגרמני, יש ללחוץ בפינה הימנית העליונה לקבלת שורת חיפוש, להקליד את שם האלבום, ללחוץ על אישור וללחוץ על ‏"Album", באתר offiziellecharts.de, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  31. ^ המצעד ההולנדי השנתי –1973, באתר ארכיון האינטרנט, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  32. ^ המצעד הבריטי השנתי –1973, באתר ארכיון האינטרנט, בדיקה אחרונה 31 בדצמבר 2020
  33. ^ הסמכה בארצות הברית, באתר איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי, בדיקה אחרונה ב־22 ביוני 2022