PROFILPELAJAR.COM

11 הנקודות הן אחד-עשר יישובים אשר הוקמו במבצע התיישבות גדול בנגב הצפוני, במוצאי יום הכיפורים תש"ז י"א בתשרי, בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946, ביוזמת הסוכנות היהודית. מטרת המבצע הייתה הכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית. נחשב למבצע ההתיישבות הגדול מסוגו בתקופת היישוב.

היישובים שהוקמו זכו לראשי התיבות "קח משכנתא נג"ב" (קדמה, חצרים, משמר הנגב, שובל, כפר דרום, נירים, תקומה, אורים, נבטים, גלאון ובארי).^[1]

הרקע המדיני למבצע

הרוב המוחלט של היישוב היהודי ב-1946 היה מרוכז במרכז הארץ וצפונה. בנגב ישבו מאות בודדות של מתיישבים יהודים במספר מועט של קיבוצים בנגב הצפוני ובשלושת המצפים. האוכלוסייה בנגב מנתה כ-50,000 תושבים, רובם המוחלט בדואים. לאחר פרסום הספר הלבן של שנת 1939 הגבירו מוסדות היישוב רכישה של קרקעות גם בנגב (תוך כדי עקיפת החוק שאסר זאת) כחלק מתוכנית להתיישבות עתידית. ביולי 1946 פורסמה תוכנית מוריסון גריידי, שצמצמה במידה ניכרת את השטח שיועד לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. התוכנית קבעה כי מדינה יהודית תקום על 17% משטחי ארץ ישראל המערבית, מדינה ערבית על 40% מן השטח ו-43% אחוז (כולל ירושלים) יישארו בידי המנדט הבריטי. הנגב הצפוני יועד להיות חלק מהמדינה הערבית והנגב הדרומי יועד להישאר בשטח הבריטי.

עוד טרם לפרסום תוכנית מוריסון גריידי, החליטו ראשי היישוב לקבוע עובדות בשטח, מציאות מדינית חדשה, שתאלץ את הגורמים הבינלאומיים לשקול את מפת החלוקה מחדש. העיתוי לפעולה נבחר כתגובה לאירועי השבת השחורה בה נעצרו מרבית מנהיגי היישוב ולאחר ה"עוצר הגדול" (עוצר של 80 שעות על תל אביב בקיץ 1946). לוי אשכול, שמילא זמנית את תפקיד ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בארץ, יזם את הקמת 11 היישובים. כתב על כך שמחה בלאס בספרו "מי מריבה ומעש": ”בזמן העוצר הגדול בתל אביב ישבה הנהלת הסוכנות בגולה. בארץ כיהנה הנהלה זמנית: זלמן שזר, הרב מאיר בר-אילן ולוי אשכול. אשכול השיג בנקל את הסכמת חבריו על מפעל הבזק שיש להקים בנגב.”

כתב על כך ביומנו ד"ר יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל (שביוזמתו הוקמו עוד ב-1943 שלושת המצפים): ”אותה שעה, נולד אצלנו הרעיון על חיזוק עמדתנו באותם אזורים שמתנכלים לנתקם מאתנו. הקמת עמדות – זו הייתה התגובה ובעמדות בזק הכתוב מדבר, שיהפכו במרוצת זמן קרוב ביותר לנקודות יישוב מבוססות.”

היקפו הנרחב של המבצע נועד ליצירת מציאות פוליטית חדשה בנגב הצפוני תוך כדי הפניית דעת הקהל של הציבור היהודי בארץ ובחו"ל לחשיבות יישוב הנגב. המארגנים העריכו כי יקשה על הבריטים לפנות בכוח מספר רב של נקודות. הקרבה היחסית בין הנקודות הייתה אמורה לאפשר להן לסייע אחת לשנייה בנושאי ביטחון ולוגיסטיקה.

ההכנות למבצע

הגופים המיישבים דאגו שהקרקעות עליהן עלו 11 הנקודות יהיו בבעלות יהודית. רכישת הקרקעות הייתה חלקה פרי יוזמה פרטית - משה סמילנסקי וחלקה מוסדית - חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת.

לעלייה לקרקע קדמה תוכנית מפורטת להנחת שני קווי מים מקידוח באזור ניר-עם אל היישובים החדשים. התוכנית הייתה של מהנדס המים של מקורות - שמחה בלאס שיזם הבאת צינורות באורך 200 ק"מ, שהוצעו למכירה בלונדון, לאחר שבמשך מלחמת העולם השנייה השתמשו בהם להזרמת מים לכיבוי השריפות שנגרמו על ידי התקפות האוויר הגרמניות. כמו כן הובער בחלק מהם דלק כדי לייצר מסכי עשן מעל לעיר ולהסתירה מהטייסים הגרמניים. על מנת לשמור על חשאיות המבצע, עוכבה הנחת הקווים ובפועל התבצעה רק ב-1947.

איוש הנקודות הוטל על כל הזרמים ההתיישבותיים. נמסרה הודעה ל-11 גופים התיישבותיים. רובם ישבו כפלוגות עבודה במושבות במרכז הארץ ומיעוטם עדיין היו גרעיני נוער במסגרת הפלמ"ח. על כל גוף כזה היה להכין לליל העלייה על הקרקע 25 חברים ו-5 חברות. המיקום המדויק אליו היה מיועד לעלות כל גוף נשמר בסוד עד לליל העלייה.

התאריך המדויק למבצע, במוצאי יום הכיפורים, נבחר על מנת להקטין את ערנות הבריטים ונבע משתי סיבות: הקושי לצפות שיהודים יוציאו לפועל מבצע כה גדול מיד אחרי הצום וגם מאחר שהיה זה מוצאי שבת וערב היום החופשי (יום א') של החיילים הבריטיים.

המוסדות העריכו את המבצע כמורכב ומסוכן ולכן הטילו את תכנון המבצע וביצועו על מטה ההגנה. כמפקד המבצע נקבע יוסף אבידר. לצורך המבצע גויסו מתנדבים מיישובים ותיקים, כלי רכב רבים ונוטרים שתפקידם היה לאבטח את המבצע. כל הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על ידי חברת סולל בונה.

העלייה לקרקע

מספר שעות לאחר סיום צום יום הכיפורים החלו בהעמסת הציוד על המשאיות ובסביבות חצות יצאו משש נקודות הבסיס שיירות של מכוניות לעבר 11 הנקודות. השתתפו במבצע כ־200 משאיות וכלי רכב שונים וכ-1,000 איש. התנועה לנקודות עברה בשלום והשיירות לא התגלו (במקרה של חצרים, המשאיות הגיעו מבארות יצחק שבצפון והאנשים הגיעו במסע רגלי מבית אשל שבמזרח וזאת, כדי למנוע גילוי המשאיות על ידי תושבי באר שבע הערבית שלידה עבר מסלול ההגעה הרגלי). העבודה בנקודות עצמן נמשכה למעשה יומיים עד השלמת כל המבנים והגדרות שתוכננו.

העלייה עצמה נעשתה במתכונת הדומה לחומה ומגדל מבחינת ריכוז מאמץ של מספר רב יחסית של אנשים להקמה מהירה של התיישבות חדשה בשטח. אבל, החומה הייתה רק גדר תיל. המגדל היה מגדל עץ עם חבית מים. כמו כן הוקמו בכל נקודה מספר צריפים שהובאו במשאיות ואוהלים.

היישובים שעלו באותו לילה על הקרקע הם:

אורים (גרין) – 5 ק"מ דרום-מזרחית לגבולות. קבוצות נוער יוצאי בולגריה מתנועות גורדוניה והמכבי הצעיר מחבר הקבוצות, עלו על אדמות גרין, מבסיס יציאה בגבולות. השטח – 1,800 דונם.
בארי (נאח'ביר) – 6 ק"מ דרומית מערבית לבארות יצחק. גרעיני הנוער העובד, הצופים והחלוץ עלו על אדמות נח'ביר, מבסיס יציאה בבארות יצחק (ליד עלומים של היום). השטח – 5200 דונם.
גל און (חירבת מוסג'ת) – 6 ק"מ מזרחה לגת. יוצאי פולין מתנועת השומר הצעיר וחברי גרעין "ציון" מצפון אמריקה, עלו על אדמות חורבת מוסג'ת, מבסיס יציאה בגת. השטח – 3,000 דונם.
חצרים (קלטה) - 8 ק"מ מערבה לבית אשל. חברי קבוצת הצופים ג', מבסיס יציאה בבית אשל. השטח – 3,000 דונם.
כפר דרום (דיר אל בלח) - כ-1 ק"מ מזרחית לתחנת הרכבת של דיר אל בלח. גרעין הפועל המזרחי עלה על אדמות דיר אל בלח, מבסיס יציאה בבארות יצחק.
משמר הנגב (ביר מנסורה) – 15 ק"מ דרומית לרוחמה. גרעין הנוער הבורוכובי וכן פליטי שואה מצרפת, מבלגיה ומפולין, עלו על אדמות ביר מנסורה, מבסיס יציאה ברוחמה. השטח – 8,600 דונם.
נבטים – 10 ק"מ מזרחית לבית אשל. אנשי החלוץ מעיראק, עלו על אדמות מדסוס מבסיס יציאה בבית אשל.
נירים – 12 ק"מ מערבית לגבולות. גרעין השומר הצעיר וקבוצת נוער עולה מאירופה, עלו לאדמות דנגור מבסיס יציאה בגבולות. השטח – אין מידע.
קדמה (תל תורמוס) – שתי קבוצות הכשרה של הנוער העובד הקיבוץ המאוחד, עלו על אדמות תל תורמוס מבסיס יציאה בכפר מנחם. השטח – 3,000 דונם.
שובל (ביר זבאלה) – גרעיני השומר הצעיר מהארץ ומדרום אפריקה וגרעין ממעפילי פאטריה, עלו על אדמות ביר זבאלה, מבסיס יציאה ברוחמה. השטח – 2,700 דונם.
תקומה (סומרה) – גרעין דתי של הפלמ"ח ועולים מטורקיה, רומניה, הונגריה ותוניס, עלו על אדמות סומרה, מבסיס יציאה בבארות יצחק. השטח – 1,600 דונם.

התגובות למבצע

הבריטים הגיעו לרוב הנקודות כבר למחרת העלייה על הקרקע. אף על פי שעבודות הבנייה בנקודות היו עדיין בעיצומן, הם לא התערבו בנעשה ולא ניסו לפנות את המתיישבים בכוח ורק תחקרו את המתיישבים לגבי זהות בעלי הקרקע ומקורות המים.

גם בימים שאחרי כן נמנעו הבריטים מפעולה נגד היישובים החדשים. גם בשל העובדה כי החוק העות'מאני של איסור הריסת מבנה מקורה היה עדיין בתוקף, גם כי סברו שהנקודות הן מעין "תחנות ניסויים חקלאיים" (כפי שהיו שלושת המצפים), וגם (ואולי זו הסיבה העיקרית) מחשש לתגובה שלילית בעולם ובמיוחד מהתנגדות אמריקאית.

הבדווים תושבי האזור נחלקו לשניים בתגובותיהם הראשוניות. חלקם העדיפו לקבל בברכה את היהודים, מתוך תקווה שבואם יביא ברכה לאזור, ואף סיפקו מים לחלק מהנקודות, וחלקם התנגדו ליישובים החדשים. העיתונות הערבית הביעה עמדה חריפה נגד "כיבוש הנגב על ידי היהודים".^[2]^[3]^[4]

נתן אלתרמן פרסם ב-10 בינואר 1947, כתגובה לביקורו בכפר דרום, את השיר "צריף בנגב" בטור השביעי בעיתון דבר. השיר מתאר את גבורתם של העולים לנקודות, ועל הנערה בצריף: "אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח".

השפעת המבצע על תוכנית החלוקה

בינואר 1947, החלו בהנחת קו המים, שסיפק מים לנקודות החדשות מאזור ניר עם, ובאוקטובר באותה שנה הושלמה הזרמת המים גם לנקודות הדרומיות ביותר.

בתחילת פברואר 1947 עלו על הקרקע באזור עוד שלושה יישובים – מבטחים, צאלים ועלומים (יישוב בין באר שבע לרביבים שניטש לאחר מלחמת העצמאות).^[5]

בהמשך פברואר 1947 הכריז שר החוץ הבריטי - ארנסט בווין על מסירת בעיית ארץ ישראל להחלטת האו"ם.

ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה "אונסקופ" מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר מפת תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית. המלצת הוועדה להכליל את הנגב בתוך שטח המדינה היהודית הושפעה בעיקר מעובדת קיומן של 11 הנקודות וקו המים אליהן. חשיבותו של קו המים הייתה כה בולטת, שעורך עיתון דבר השבוע טרח להדפיס על מפת החלוקה את שני הקווים, המערבי והמזרחי.