יוסף ויץ

לידה	17 בינואר 1890 כ"ה בטבת ה'תר"ן בורמל, ווהלין, האימפריה הרוסית
פטירה	22 בספטמבר 1972 (בגיל 82) י"ד בתשרי ה'תשל"ג ישראל
מדינה	ישראל ישראל
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים

יוסף וַיְץ (כ"ה בטבת ה'תר"ן, 17 בינואר 1890 – 22 בספטמבר 1972) היה מראשי קרן קיימת לישראל, ומהפעילים המרכזיים בהתיישבות, ייעור וברכישת קרקעות בארץ ישראל בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות. כונה בשמות "אבי היערות" ו"אבי הטרנספר". מנהלו הראשון של מינהל מקרקעי ישראל.

יוסף ויץ נולד בעיירה בורמל שבחבל ווהלין, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), למשפחת רבנים וחכמי תורה. אביו אברהם היה מחובבי ציון ובעל יערות, וסבו ברוך היה רבה של העיירה. אמו רייצה (רות) בת ישעיהו קליבנר מברסטצ'קה, הייתה נכדתו של יוסף חיים קליבנר,^[1] שהיה רב, בין השאר בדובנא. למד ב"חדר" ובישיבה ובגיל ארבע עשרה כבר עבד לפרנסתו. את לימודי הבגרות השלים בעצמו והתכוון להמשיך וללמוד אגרונומיה באוניברסיטה באודסה לשם הגיע ב-1905 אך פרוץ פרעות "המאות השחורות", זמן קצר לאחר הגיעו לאודסה, שיבש את תוכניותיו ואילץ אותו לחזור למשפחתו בכפר הולדתו. בביתו רקם תוכניות לעלייה ארצה אולם בסתיו 1907 נקרא לשירות בצבא הרוסי. בסופו של דבר שוחרר מהשירות מפאת לקות ראייה ודרכו ארצה נפתחה לאחר הסכמת משפחתו לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1908 עלה ארצה יחד עם אחותו מרים כשב-20 ביולי 1908 עגנה האונייה ביפו. השניים הגיעו לרחובות, שם החל בעבודה כפועל חקלאי בכרם. ברחובות הוא נכנס לחיים הציבוריים והצטרף לסניף מפלגת "הפועל הצעיר".

בשנת 1911 שימש ויץ כיושב ראש בשתי ועידות של ההסתדרות החקלאית, למד חקלאות ושפות והחל לעסוק בכתיבה תחת שמות עט שונים.

הוא עבר לגליל ובמשך תקופה קצרה עבד ביבנאל ובמנחמיה והיה בין ראשוני העולים לאום ג'וני. לאחר נישואיו חזר לרחובות ועבד בחברת נטעים. בשנת 1915 נשלח מטעם אגודת "נטעים" לנהל את חוות סג'רה והתמנה למנהל "משרד המושבות" של הגליל התחתון.

ב-1924 נמנה עם מקימי שכונת בית הכרם בירושלים, ועבר להתגורר בה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם ראשית פירוקה של אגודת "נטעים", נכנס לעבודה במחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית כמפקח על הנטיעות במשקים שהוקמו על ידי המחלקה. לאחר מכן עבר למחלקת הקרקעות של קרן קיימת לישראל (בין היתר תחת פיקוחו של מנחם מנדל אוסישקין) וזמן מה שימש בשני המוסדות יחד.

מאז מינויו לתפקיד בשנת 1932, התמקדה פעילותו של ויץ ברכישת קרקעות והוא ראה בכך מטרה חיונית לקראת הקמת מדינה יהודית. הוא גם זכה להערכה רבה מצד אוסישקין על מסירותו לעבודה זו. הוא קודם בתפקיד כך, שעוד בימיו של אוסישקין היו רוב הפעולות במחלקת הקרקעות מרוכזות בידיו. בתפקידו זה הקדיש את זמנו להנהלה הכללית ולפיתוחה הכלכלי של הקרן והיה אחראי על ענייני הקרקע בשיתוף הנהלת הקרן.

עד לפטירתו של אוסישקין לא רכשה הקק"ל קרקעות במישרין מידי הערבים. הקונה העיקרי עבור הקק"ל הייתה חברת "הכשרת היישוב" שבראשה עמד יהושע חנקין. משנעשה ויץ האחראי לרכישת הקרקעות, החלה קק"ל לרכוש קרקעות במישרין מבעלי הקרקע הערבים.

כדי לייעל את תהליך רכישת הקרקעות, ארגן ויץ חמישה משרדים מחוזיים ומינה אנשים שהיו בעלי ידע בענייני קרקעות ובניהול משא ומתן עם בעלי קרקע ערבים. בתקופת כהונתו החלה רכישת קרקעות באזורים שעד אז לא הייתה בהם דריסת רגל ליהודים, כמו הרי יהודה, הגליל המערבי, עמק החולה ודרום הנגב.

עד קום המדינה רכשה קק"ל כאלף קילומטר מרובע בארץ ישראל, שלושה רבעים מהם בתקופת כהונתו של ויץ כמנהל מחלקת הקרקעות שלה.

כך עברתי היום חלק חשוב מארץ יהודה הצפונית-מערבית, עבור והלוך, וראיתי: כפרים גדולים, צפופי-אוכלוסין, והאדמה סביבם מעובדת: כרמי זיתים, תאנים וגפנים, שדות דורה ושומשום, ושדות שלף. אמנם גם שטחי שממה גדולים, המחכים עוד ליד עובדת, אבל כלום יספיקו אלה לנו? האם נקים כפרים מפוזרים משלנו בין כפריהם המרובים הקיימים, שירבו תמיד על שלנו? וכלום יש אפשרות לקנות שם? הדרכים סייעו לפיתוח ההר ופתחוהו אל העולם הגדול; כל אשר תצמיח האדמה – יידרש ויבוקש; ידיים ישנן – ולמה לא יפתחו עוד כאשר פיתחו עד כה? וכלום בצורה כזאת נוכל לפתח את הפינה שלנו? ושוב שמעתי בקרבי את הקול הקורא: 'פנו את הארץ הזאת', ואז תיבנה היא וייבנה גם עמנו."

— יוסף ויץ, בעקבות סיור מרמאללה לכיוון מישור החוף, 1941

ויץ יזם סיור בערבה שנערך בין 13 ל-18 בדצמבר 1942 בהשתתפות 12 איש ובהם ד"ר אברהם גרנות, יו"ר הקרן הקיימת ומהנדס המים שמחה בלאס,^[2] בלאס מצא סימנים ברורים למים, בניגוד למשתתפים אחרים שהיו מיואשים מסיכויי ההתיישבות במקום. מסקנותיו של ויץ מסיור זה היו : "בתנאיה הקרקעיים־אקלימיים של הערבה כיום, משוללת היא בשבילנו כל אפשרות להיאחזות מיידית מבחינה חקלאית באיזו צורה שהיא, אפילו בצורת נוודים, רועי גמלים וצאן ]...[ לפי התנאים האקלימיים־קרקעיים של היום, אין עמק הערבה מוכשר לעיבוד חקלאי משקי כלל וכלל ]...[ ברור שאין לדבר על איזה שהוא תכנון יישובי בערבה, על בסיס חקלאות. . . "^[3]

בעקבות מאורעות 1936–1939 והצמצום באפשרויות רכישת הקרקע מהערבים, הגיע ויץ למסקנה כי לא די ברכישת קרקעות וכי אי אפשר להשאיר קרקעות בלתי מעובדות. משלב זה החל להתמסר גם לעניין ההתיישבות וקק"ל הפכה לשותפה ביחד עם הסוכנות היהודית במפעל זה.

במסגרת זו היה ויץ מעורב מטעם הקרן בהקמתם של יישובי "חומה ומגדל" בתקופת המאורעות, הקמתן של ארבע "מצודות אוסישקין" באצבע הגליל בשנים 1939–1943, העלאתם על הקרקע של שלושת המצפים בנגב בשנת 1943, עלייתם על הקרקע של היאחזויות הפלמ"ח בשנת 1945 ובהקמתן של אחת עשרה הנקודות בנגב בשנת 1946.

את משנתו בעניין הקשר בין קרן קיימת לישראל לבין ההתיישבות, הוא הציג בכינוס בו השתתף בשנת 1944:

גאולת האדמה – זוהי מהותה של הקרן הקיימת ותפקידה החיוני. אולם היא המטרה של הקק"ל אבל לא מטרה בפני עצמה, כי גם לה מטרה והיא: יישובה של האדמה. האדמה לשבת נקנית וביישובה היא נגאלת. ואין קול האדמה העברית נשמע, אלא משעה שבני האומה עולים עליה להחזיק בה ולעבדה, שרק אז היא נהיית אדמה עברית, אדמת האומה. ואם כי הפעולה להשגת המטרה הסופית הזאת היא מחובותיה של קרן אחרת אשר לתנועה הציונית. אף על-פי כן, מצאה הקק"ל לחובה לה, כצו השעה של התקופה האחרונה, מאז תרצ"ז, לקחת בה חלק ולשתף את עצמה בכסף ובתיכון הפעולות המביאות לידי העלייה על הקרקע וההיאחזות בה.

בתקופה זו הכניס ללקסיקון ההתיישבותי והפוליטי של ישראל את המונח "היאחזות" כתקיעת יתד יישובית גם בהיעדר תנאים לכך. לאורך תקופת המנדט וגם לאחר קום המדינה הוא מיקד את עיקר פעילותו להתיישבות באזורי ההר.

תחום נוסף שבו התמקד היה ייעור הארץ. הוא למד את נושא הייעור לעומק, נעשה למומחה בתורת העץ והייעור והיה אחראי לכיסוייה של הארץ במעטה של יערות. הוא החזיק בדעה כי הייעור יוצר תנאים להיאחזות בקרקע ועל כן פעל רבות בתחום זה.

בהתבשרו ב-18 בספטמבר 1918, כמה חודשים לאחר הצהרת בלפור, על לידת בנו השלישי בהיותו בסג'רה פרץ בתרועה "יחי-עם" וכך קראו הוא ורוחמה אשתו לבנם ומכאן והלאה היה השם "יחיעם" לשם ישראלי נפוץ. בנו, יחיעם ויץ, נהרג בפעולת פיצוץ גשר א-זיב בליל הגשרים ב-16–17 ביוני 1946. קיבוץ יחיעם שבגליל המערבי עלה על הקרקע באותה שנה, ונקרא על שמו.

מיד לאחר קום המדינה נבחר לעמוד בראש ועדת הרצל מטעם מנהיגי התנועה הציונית כדי לאתר מקום קבורה ממלכתי עבור בנימין זאב הרצל. המקום שבחר בו הייתה גבעה במערב ירושלים בו שכן בית הקברות הצבאי הראשי של מדינת ישראל. לאחר שנבחר המקום היה בין מקימי האתר ובין מתכנניה של רחבת הר הרצל, בה נערך כמדי שנה ביום העצמאות "טקס הדלקת המשואות". לאחר הבאתו של הרצל לקבורה בארץ הפך האתר להיות בית הקברות הלאומי של ישראל. לאחר מותו הוחלט לקרוא לכביש המקיף את הר הרצל ואת יד ושם בשם: "דרך יוסף וייץ".

ב-25 ביולי 1948, בתגובה ללחץ גובר מצד המדינות הערביות על פולקה ברנדוט לאפשר חזרת הפליטים לבתיהם מטעמים הומניטריים, פנה וייץ לשר החוץ משה שרת, אשר מונה זה מכבר על ידי בן-גוריון לטפל בבעיות שיצרה בריחת התושבים במהלך המלחמה, במילים הבאות:

מעתה אי־אפשר להסתפק בהכרזות בלבד, אלא מן ההכרח לפעול באמצעים ובדרכים שונים כדי התקנת הפתרון הרצוי לנו: לאסוף נתונים ופרטים על היוצאים ועל הנכנסים לארצות ערב; לעבד עיקרי התוכנית של הטרנספר; לעסוק בתעמולה... בין חוגים שונים למען החדרת ההכרה של אי־חזרת הערבים עולמית... ליצור מיד את המכשיר שיכונן את צעדנו לקראת מטרתנו - הגשמת הטרנספר - באשר אני רואה בה את עטרת ניצחוננו במלחמת ישראל, ויפה שעה אחת קודם.

— פניית וייץ לשרתוק (שרת) ביולי 1948

לאחר קום המדינה, הוסיף ויץ לכהן בתפקידו כמנהל מחלקת הקרקע והייעור, ובשנת 1950 נבחר לדירקטוריון הקרן הקיימת. במסגרת תפקידו עסק בניהול מרבית השטח החקלאי של מדינת ישראל, עמד בראש הוועדה העליונה לקביעת שימושי הקרקע במדינה, עסק בהסדרי קרקעות לשם הכנת משבצות קרקע חקלאיות רציפות להתיישבות הקיימת ולהתיישבות החדשה, עסק ברכישות קרקע נוספות ובהרחבת השטח החקלאי של מדינת ישראל, בעיקר על ידי הכשרת קרקעות באזורי ההר. כן המשיך בייעור הארץ והביא לידי ביטוי את ידיעותיו בתחום זה בספריו.

הוא ביקש, בעיקר ממניעים מדיניים וביטחוניים, לחזק באמצעות ההתיישבות את ריבונות המדינה באזורים שנכבשו מעבר לתוכנית החלוקה, מתוך רצון לבסס את גבולות ישראל שלאחר מלחמת העצמאות. בנוסף לכך, הוא הוזמן לעמוד בראש ועדות שונות שסייעו לממשלה בנוגע לבעיית הפליטים הפלסטינים, כגון ועדת הטרנספר (אנ') (השנייה) שהוקמה באוגוסט 1948.^[4] ב-1952 הגה ויץ את "מבצע יוחנן" אשר נועד להעביר אלפי ערבים נוצרים תושבי הגליל, אשר עזבו את בתיהם במלחמת העצמאות אך המשיכו לחיות בתחומי מדינת ישראל, לארגנטינה ולברזיל. ויץ אף נסע למדינות אלו, על מנת לקדם את הוצאתו לפועל של הטרנספר. בנובמבר אותה שנה התבשר ויץ על ידי משה שרת כי ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, אישר את התוכנית. עם זאת, בתחילת 1953 בוטלה התוכנית. ביומניו של ויץ נמצאות התייחסויות רבות לנושא הטרנספר כשויץ מביע תמיכה ברעיון לצורך קידום גאולת קרקעות ופינוי הארץ כולה מתושביה הערבים להתיישבות יהודית.^[5][6] כך למשל תיעד ויץ ביומנו ב-20 בדצמבר 1940 דברים שאמר לזלמן ליפשיץ:

סיירנו הבוקר בכפרים הערבים. הרהרתי בתוכנית שאני הוגה בה זה שנים: פינוי הארץ בשבילנו. בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור: אין מקום בארץ לשני העמים גם יחד. אם הערבים יצאוה, תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו. אם הערבים יישארו, תישאר הארץ בדלותה ובצמצומה. הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות! להעביר את כולם. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. רק בדרך זו, טרנספר ערביי ישראל, תבוא הגאולה

— מתוך: גילי איזיקוביץ, בדוקו חדש מתחקה הבמאית מיכל ויץ אחרי הסבא רבא שלה, הוגה מדיניות הטרנספר, באתר הארץ, 1 ביולי 2021; ר' גם אצל יוסי כץ, איתן בדעתו - יוסף ויץ ורעיון הטרנספר, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, עמ' 347–353

בנוסף, היה ויץ חבר בוועדת השמות הממשלתית.

במהלך שנות החמישים הגה ויץ את רעיון כפרי העבודה ליישובם של העולים החדשים באזורי ההר בהרי יהודה והגליל ולקראת סוף שנות החמישים עמד מאחורי הקמת ראשון המצפים בגליל – מצפה יודפת.

בראשית שנות השישים היה שותף בהקמת מינהל מקרקעי ישראל, מונה למנהלו הראשון ונטל חלק מרכזי בגיבושה של האמנה שנחתמה בשנת 1961 בין ממשלת ישראל לבין קק"ל על הגדרת מעמדה החדש של הקרן במדינת ישראל. במקביל לכהונתו כמנהל מינהל מקרקעי ישראל, שימש גם כמנהל מחלקת פיתוח קרקע בקק"ל. במסגרת זו תפקידו זו הביא להקמתם של מצודות הספר – 6 יישובים חדשים שהוקמו באזורי ההר שלאורך הגבולות על ידי קק"ל בשיתוף עם הצבא בדומה למתכונת של היאחזויות הנח"ל.

מתפקידו במינהל מקרקעי ישראל פרש בשנת 1964 ולאחר כשנתיים פרש גם מהנהלת מחלקת פיתוח קרקע בקרן קיימת לישראל. גם לאחר צאתו לגמלאות המשיך לכהן כחבר בדירקטוריון קק"ל, כממלא מקום היושב ראש שלו ולשמש כיועץ במשימות פיתוח קרקע והתיישבות בהיאחזויות.

בערב סוכות שנת 1972 הלך יוסף ויץ לעולמו כשהוא בן 82 ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים, לצד בנו.

על שמו נקרא המושב תלמי יוסף אשר היה בסיני אך פונה לאחר הסכמי קמפ דייוויד, תושביו הקימו מושב חדש באותו השם, תלמי יוסף בחבל שלום אשר סמוך לגבול עם מצרים ועם רצועת עזה. על שמו נקראים גם מצפה רביבים בנגב הצפוני, רחוב בירושלים המחבר את הר הרצל עם שכונת קריית משה ומועצה אזורית מעלה יוסף אשר נמצאת בלב הגליל המערבי.

יוסף ויץ נישא לרוחמה אלטשולר, בתו של יצחק זאב אלטשולר, איש העלייה הראשונה ומראשוני רחובות. אחותה של רוחמה, יהודית, נישאה לגרו גרא, שהיה נציב שרות בתי הסוהר הראשון בישראל. אחיה, נקדימון אלטשולר, היה ידיד נעורים הקרוב של רחל המשוררת והוא שהה לצדה ברגעיה האחרונים. בנו הוא גדעון אלטשולר, ונכדתו היא ד"ר מור אלטשולר.

אחותו של ויץ, מרים, נישאה לסופר והעיתונאי בן רחובות זאב סמילנסקי, אביו של הסופר ס. יזהר.

לזוג יוסף ורוחמה ויץ נולדו שלושה בנים: פרופ' רענן ויץ שכיהן כמנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שרון ויץ, שכיהן כמנהל אגף היעור של הקרן הקימת לישראל, וצעיר הבנים יחיעם ויץ שנהרג כאיש הפלמ"ח ב"ליל הגשרים". בנו של שרון ויץ הוא שדרן הספורט רמי ויץ. בנו של רענן הוא ההיסטוריון יחיעם ויץ. בנו של יחיעם ויץ הוא העיתונאי גידי וייץ.^[7]

הבמאית מיכל ויץ היא נינתו של יוסף ויץ. ב-2021 יצא סרטה "קופסה כחולה". הסרט מציג עימות בין הנרטיב המקובל בחוג משפחתה של הבמאית, ובין הנרטיב שמשתקף ביומניו האישיים של ויץ.^[8]

יוסף ויץ נפטר לאחר שהטביע את חותמו על מפת ההתיישבות של מדינת ישראל והותיר אחריו כ–30 ספרים בנושאים חקלאיים והתיישבותיים. ספריו הביוגרפים המתעדים את תולדות היישוב ואת משנתו: "התנחלותנו בתקופת הסער", "דרכי בהתיישבות", "ההר", "בנתיבי", ששת כרכי "יומני ומכתבי לבנים", "יוסף נחמני איש הגליל" ומאמרים רבים בנושאים חקלאיים-ישוביים בעיתונות הפוליטית המקומית ובנושאים מקצועיים בכתבי עת המקצועיים.

• נתן ביסטריצקי (עורך), בנתיב ההגשמה: קובץ לכבוד יוסף וייץ ליובלו הששים, ירושלים: הקרן הקיימת לישראל, תש"י 1950.
• אדם עם עצמו: קובץ מוקדש ליוסף ויץ ופעלו, תל אביב: מסדה, תשכ"ו 1966 (ליובל ה-75), ובו:
  • אוטוביוגרפיה, עמ' 9–58;
  • רשימה ביבליוגרפית של פרסומיו;
  • ומאמרים עליו, בהם: אוריאל אופק, "אדם מיער", עמ' 130–148 (מונוגרפיה על יוסף ויץ).

• 'ויץ, יוסף', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 201–202. (הספר בקטלוג ULI)
• מעין הס אשכנזי, מקומו של יוסף ויץ בעיצוב נופה היישובי של מדינת ישראל בשנים 1966–1949, דיסרטציה – אוניברסיטת חיפה, 2007.
• רענן ויץ, השקפתו של יוסף ויץ, ירושלים: המכון לחקר תולדות קרן קיימת לישראל, הקרקע ויישוב הארץ – החוג לתולדות קרן קיימת לישראל וההתיישבות היהודית בארץ-ישראל (חוברת מס' 16), תשנ"ה 1995.
• נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - כרך ו', הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך תל אביב וההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, 1974, עמודים 114–137
• בני מוריס, תיקון טעות: יהודים וערבים בארץ ישראל: 1956-1936, תל אביב: עם עובד, תש"ס 2000. מבט חדש על מסמכים ציוניים מרכזיים: יומנו של יוסף ויץ, עמ' 116–123.

מדיה וקבצים בנושא יוסף ויץ בוויקישיתוף

• רשימת הפרסומים של יוסף ויץ, בקטלוג הספרייה הלאומית
• הצצה לארכיון של יוסף ויץ, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
• רשימת המאמרים של יוסף ויץ באתר רמב"י
• דוד תדהר (עורך), "יוסף ויץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 858
• א. ח. אלחנני, יוסף וייץ בן השבעים, דבר, 26 בינואר 1960
• משה גולדשטיין, יוסף וייץ - בהגיעו לגבורות, דבר, 4 בינואר 1970
• יוסי כץ, איתן בדעתו – יוסף ויץ ורעיון הטרנספר, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, עמ' 347–353
• גילי איזיקוביץ, בדוקו חדש מתחקה הבמאית מיכל ויץ אחרי הסבא רבא שלה, הוגה מדיניות הטרנספר, באתר הארץ, 1 ביולי 2021
• יוסף וייץ אתר הר הזיתים
• משפחת ויץ בגליל התחתון - פרופ' יחיעם ויץ, סרטון באתר יוטיוב
• יוסף ויץ (1890-1972), דף שער בספרייה הלאומית
• יוסף ויץ, בלקסיקון הספרות העברית החדשה