בית הביטחון בסוּמַרָה הוא מבנה בטון בעל שתי קומות שנועד לשמש כ"מצודת העיר" ביישוב תקומה (סומרה) שבמערב הנגב.[2][3] הוא נבנה על פי החלטת ראשי ההגנה בעקבות התסיסה הערבית שהחלה לאחר החלטת החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. בתי ביטחון דומים הוקמו בכל 11 הנקודות שעלו על הקרקע בנגב באוקטובר 1946, על פי תוכנית בנייה אחידה,[4] בית הביטחון בסומרה הוקם ב-נ.צ. 587793 / 155539[5] על ידי חברת סולל בונה בסיוע חברי גרעין תקומה שחיו בסומרה. בתי הביטחון נועדו, כפי שתודרכו מפקדי העמדות, להיות המקום ש"אליו נסוגים בשעת משבר בקרב על גדרות היישוב". עוד בטרם סיום המנדט הבריטי התברר למפקדי ההגנה שבתי הביטחון לא ימלאו את יעודם, כי הערבים הכניסו למערכה תותחים, טנקים ומטוסים.
חברי גרעין תקומה היו חברי בני עקיבא שעלו על הקרקע באחת הנקודות מתוך 11 הנקודות שהתיישבו בנגב, המסגרת שיתופית כקיבוץ, במוצאי יום כיפור תש"ז (6 באוקטובר 1946),[5] על אדמות סומרה בשיטה הדומה לשיטת "חומה ומגדל".[6][7] אחרי מלחמת העצמאות, הגרעין העתיק את מקום יישובו אל אדמות הכפר הערבי הנטוש מוחרקה, כ־8 קילומטרים צפונית לסומרה, כשבעה קילומטרים ממזרח לקיבוץ סעד, סמוך לכביש עזה-באר שבע. היישוב החדש שהם הקימו הפך למושב תקומה ב־30 במאי 1948.[8]
לפני המעבר צפונה בשנת 1949 (ה'תש"ט) אנשי גרעין תקומה קלטו בסומרה, קבוצת בני עקיבא נוספת שהיו עולים צעירים מג'רבה ומדרום תוניסיה, שבשנת 1951 הקימו את מושב שרשרת[9][10][11] לאחר שגרעין שרשרת עזב את סומרה, נותר במקום בית הביטחון בודד בלב השדות, כזכר להתיישבות שהייתה במקום בין השנים 1946–1951.[12][13]
בלילה שבין 5–6 באוקטובר 1946 עלו על הקרקע בנגב 11 נקודות בשיטה הדומה לשיטת "חומה ומגדל". היה זה מבצע ההתיישבות הגדול ביותר עד לאותה עת. מטה ה"הגנה", שניצח על פעולת הלילה בה השתתפו 300 משאיות ולמעלה מ-1000 איש, מימש בכך את דרישתו של דוד בן-גוריון למנוע מתוכנית מוריסון גריידי לחלוקת ארץ ישראל להוציא את הנגב מהשטח המיועד למדינה היהודית.[6]
גרעין תקומה (הגרעין הדתי של הפלמ"ח, עולים מטורקיה, מרומניה, מהונגריה ומתוניסיה, שהיו ממוקמים בבת גלים ובאזור כפר הרא"ה שבעמק חפר), יצא באותו הלילה מקיבוץ בארות יצחק, כמקובל במבצעי העלייה על הקרקע באותם הימים, מלווה קבוצת נערים ונערות ממשקי הסביבה בתגבורת של חברי בני-עקיבא, שהצטרפו לשיירה על מנת לסייע בהקמת הנקודה. השיירה נעה לכיוון דרום מזרח ובמרחק של כ־12 קילומטרים מקיבוץ בארות יצחק, גרעין תקומה הקים בסומרה את נקודת ההתיישבות שלו. במקביל לגרעין תקומה יצאו מבארות יצחק באותו הלילה, לכיוון דרום גרעין בארי ובמרחק 6 קילומטרים מבארות יצחק הקים את הנקודה שלו. גרעין שלישי שיצא עוד באותו הלילה מבארות יצחק לכיוון מערב היה גרעין כפר דרום שהתמקם מול דיר אל בלח.[14][15]
גרעין תקומה
גרעין תקומה התגבש על בסיס נערים ונערות שהיו עולים חדשים, ניצולי שואה, בודדים, בני 15–16 שאומצו על ידי משפחות מאמצות מכפר הרא"ה שבעמק חפר. הנערים והנערות למדו חצי יום וחצי יום עבדו. הקבוצה מנתה בראשית דרכה כ־20 בני נוער. בין השנים 1942–1943 הנערים והנערות למדו בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל". בין השנים 1944–1945 לאחר סיום הלימודים חברי הקבוצה נשלחו לבת גלים, שבחיפה, שם אומנו להיות נוטרים בפלוגה הדתית של הפלמ"ח בפיקוד המשטרה הבריטית, לצורך הגנה ומניעת פלישה מהים של צבא גרמניה הנאצית, במהלך מלחמת העולם השנייה. כשהוסר איום הפלישה הגרמנית, חברי הפלוגה הדתית נשלחו להקים את ביריה שליד צפת. בשלב זה ניטע בחברי הקבוצה הרעיון להתאגד על מנת להקים לעצמם יישוב ולהתפרנס מחקלאות ותיירות. מאחר שלא הצליחו להתפרנס בצפון הארץ חזרה הקבוצה למרכז הארץ והתיישבה ליד כפר הרא"ה על אדמות "סומלי" (לימים מושב גאולי תימן). בתקופה זו גדלה הקבוצה ומנתה בין 40–50 חברים וחברות. לצורך ההתנהלות מול הבנקים והמוסדות המיישבים, היה על הקבוצה להתאגד באופן רשמי ולבחור לעצמם שם. לאחר מספר ניסיונות ובחירה בין כ־20 שמות הוחלט ששם ההתאגדות שלהם יהיה "תקומה" על שם תקומת ישראל.[16]
במוצאי ראש השנה 26 בספטמבר 1946 התארגנות תקומה, קבלה הצעה מהמוסדות המיישבים לצאת להתיישבות בנגב.[17] עשרה ימים מאוחר יותר במוצאי יום כיפור הקימה התארגנות תקומה את סומרה,[18] במסגרת מבצע העלייה על הקרקע של י"א הנקודות בנגב. הירידה לנגב גרמה לפיצול של ההתארגנות כך שלהקמת היישוב בסומרה ירדו רק 25 גברים ו- 5 נשים וכל היתר נותרו ב"סומלי".[19]
העלייה על הקרקע
בערב במוצאי יום כיפור תש"ז חברי גרעין התארגנות תקומה יצאו במסע לילי לנקודה המיועדת סומרה. להובלת הציוד וקירות הצריפים הוקצו לשיירה 3 משאיות. מיד עם ההגעה לנקודה התחילו בהעמדת קירות צריפי המגורים ובגידור השטח בגדרות באורך 100X100 מטרים והקמת עמדות הגנה מדופנות בשקי חול ותעלות קשר ביניהן.[20] בבוקר יום המחרת עמדו על תילם 3 צריפי מגורים, צריף חדר אוכל ומטבח.[21] מגדל עץ עבור מיכל מים בנפח 4 קוב. מקלט מפח עם מילוי חצץ בין הדפנות להגנה מירי נק"ל ותאי שירותים מעץ.[19] עקרון העלייה, תוך לילה אחד, היה אותו עקרון לפיו פעלו מבצעי העלייה הקודמים. ביסודו של העיקרון עמד החוק העות'מאני שקבע כי לא ניתן להרוס מבנה המקורה בגג.[6]
בבוקר גילו השכנים הבדואים את היישוב שקם בשיטת חומה ומגדל והזעיקו את נציגי השלטון הבריטי מעזה. אך אלה לא פגעו בנקודה החדשה שקמה תוך לילה. החיים בסומרה היו מלווים בקשיים רבים. בתחילה לא היו מים והיה צריך להביא אותם בחביות ממרחק של כ־20 קילומטרים ממעין השאלאלה (מעיין עין הבשור). האספקה ליישוב הייתה מגיעה פעמים רבות במטוס שהשליך אותה מהאוויר. בעלי חיים כגון סוסים וכבשים "נרכשו" בגניבה משיירות של מבריחים ערבים. התוצרת החקלאית לצורך קיום התבססה בעיקר על גידולי פלחה עקב מחסור במים. התעסוקה לצורך התפרנסות התבססה על עבודות מזדמנות כגון: הנחת קו המים הראשון בנגב, שמירה, עבודה כפועלים במחנות הבריטים שהיו באזור וסמוך לעזה ועבודות ביטחון ביישוב כהגנה מהתנכלויות של השכנים הערבים.[19]
גלריית תמונות
הקמת צריף על ידי החברים ביום העלייה לתקומה (סומרה)
למחרת יום העלייה עומד צבור העובדים בתפילת שחרית ליד הצריף המוגמר
בית הביטחון במבטחים שנפגע עוד בימי המנדט הבריטי מירי טנקים בריטים עליו.
כשנה לאחר הקמת סומרה, עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל, החלה תסיסה בין ערביי האזור ורצועת עזה. כשגברו ההתקפות על התחבורה והישובים, החליטו ראשי ה"הגנה" להקים "בתי ביטחון". בית מסוג זה, נועד לשמש בתפקיד "מצודת העיר". הוא תוכנן ב-26 בנובמבר 1947, על ידי המחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית והבניה בוצעה על ידי חברת סולל בונה.[1] בית הביטחון, שהוקם בכל אחת מ־11 הנקודות נבנה על פי אותה תוכנית בנייה, אחת ויחידה.[4] היה זה מבנה דו קומתי בדגם של תחנת משטרה בריטית, עם זוג מרפסות מעוגלות בשתי פינות מרוחקות בקומת הגג, שמהן ניתן היה לצפות על כל 4 קירות המבנה וסביב ב-360 מעלות. המבנה נבנה מבטון מזוין עם אשנבי ירי.[22] מידותיו הם: גובה - 7.14 מטרים, רוחב - 4.4 מטרים אורך - 7.5 מטרים[1] סה"כ השטח 33 מטרים רבועים וסה"כ הנפח 235.62 מטרים מעוקבים והוא הוקף גדרות תיל דוקרני. בית הביטחון שימש מקום תפעול של המפקדה הביטחונית של היישוב, מרפאה וחדר הקשר לקיום קשר מורס באמצעות הליוגרף עם הקיבוצים השכנים. בנוסף אוחסן בו הציוד הרפואי, התרופות[23] וגם מנות מזון יבש לחודש ימים. על גג הבניין הוקמו תצפיות.[6] לאחר מלחמת העצמאות, הקומה השנייה בבית הביטחון בסומרה שימשה בית כנסת של היישוב והקומה הראשונה הוסבה לחדר האוכל.[7][6]
הבניין נבנה על ידי חברת "סולל בונה" כשחלק מחברי הגרעין הועסקו בשכר על ידי חברת הבנייה. משך הבניה של בית הביטחון בסומרה נמשך כחצי שנה.[24] סביב בית הביטחון נחפרו תעלות קשר שחיברו את בית הביטחון עם ה"מיקלט" ועמדות ההגנה שהיו ממוקמות לאורך הגדרות.
בקורס למפקדי עמדות, שהתקיים בבארות-יצחק, נאמר לחניכים ש"ההתגוננות של כל ישוב מתחילה ליד גדרות המשק ובשעת משבר נסוגים לבית הביטחון". התוכנית הייתה מבוססת על ההנחה, שהישובים לא יצטרכו לעמוד בפני התקפות של נשק כבד. בית הביטחון, תוכנן על פי לקחי "המאורעות", שהתרחשו 10 שנים קודם לכן, והתאפיינו בשימוש מאסיבי בנק"ל (נשק קל). בגלל בידודה של הנקודה הוצב רופא צבאי במקום.[25][26] בסומרה לא היה נשק חוקי, מאידך היה נשק בלתי חוקי שסופק לנקודה על ידי ההגנה. נשק זה נשמר ב"סליק". סליק הנשק בסומרה היה בחבית מתכת שהוטמנה באדמה ליד אחת מרגלי מגדל המים. בסליק היו 10–12 רובים, 2 תת-מקלעים מסוג סטן, מקלע אחד או שניים ומרגמה "2. מחשש שמקום הסליק יתגלה חברי סומרה החליטו להעתיק את מקומו ולהטמין אותו במקום שמחוץ לגדרות. כתוצאה מהלשנה של השכנים הבדואים על המצאות נשק בנקודה, המשטרה הבריטית ערכה חיפוש פתע במקום בין גדרות, בתוך חצר הנקודה ובמשך כחצי יום אך הסליק לא נמצא.[26]
עוד בטרם סיום המנדט הבריטי ועל אחת כמה וכמה בתחילת מלחמת העצמאות, התברר למתיישבים שבתי הביטחון מהווים מלכודת מות.
על כך כתב אברהם אדן בספרו "עד דגל הדיו",[27] לאחר שבית הביטחון בקבוץ מבטחים (שהוסב למושב מבטחים בגוש צוחר, לאחר שהוקם מחדש בשנת 1950) הותקף על ידי טנקים בריטים עוד בתקופת המנדט.
למחרת הפסח, ריכזתי את כל המא"זים (מפקדי אזור) למבטחים. ערכנו סיור בחצר הקיבוץ ואחר כך קיימנו דיון להפקת לקחים. היה ברור שלבית-הביטחון חסרונות, בעיקר בגלל היותו מטרה מרוכזת המושכת אש. אמנם הבאנו בחשבון שירותק על ידי כל תוקף.
— אברהם אדן, עד דגל הדיו
כי בשונה מהמאורעות שהתרחשו 10 שנים קודם לכן בהם עיקר הנשק היה נשק קל, הרי שבשלהי המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות האויב הכניס למערכה מטוסים, תותחים וטנקים. באותם אירועים מלחמתיים (כגון בקיבוץ מבטחים ובנירים) בהם היו מעורבים תותחים וטנקים בתי הביטחון הופגזו והפכו לנקודות טיווח על היישובים וקירות הבטון של בתי הביטחון לא הגנו מפני פגזי התותחים. על כן הוחלט לפנות אותם ולהתחפר באדמה.
צילום אווירי של קיבוץ נרים/דנגור לאחר עלייתו על האדמה 6 אוקטובר 1946 עם 11 הנקודות בנגב. באותו היום עלה גם גרעין תקומה בסומרה ותוכנית חצר המשק שלו נבנתה בדיוק על פי אותה תוכנית. גדרות באורך 100X100 מטרים כשבשתי פינות מרוחקות עמדות הגנה על היישוב.
צילום אווירי של קיבוץ נרים/דנגור לפני מלחמת העצמאות. ניתן להבחין בתעלות הקשר שחיברו בין העמדות ובית הביטחון.
תום מלחמת העצמאות
למרות המערכה הקשה על בארות יצחק השכנה, מגני סומרה לא חוו אירועים מיוחדים במהלך מלחמת העצמאות. מחברי גרעין תקומה נהרג במערכה על בארות יצחק החבר מנחם פריזלר.[26]
בשנת 1949 (ה'תש"ט) בתום מלחמת השחרור, גרעין תקומה שחי במסגרת שיתופית כקיבוץ, קלט בסומרה גרעין של עולים צעירים מג'רבה ומדרום תוניסיה, שעברו הכשרה בקבוצת יבנה במשך כשנה. בסומרה, גרעין תקומה המשיך בהכשרתם החקלאית של העולים החדשים, כדי להכשירם לקראת יסוד יישוב עולים חדש בנגב. בשלב זה הורחבה הנקודה ונבנו עוד צריפים מדרום-מזרח לבית הביטחון בסומרה. ב-30 במאי 1949 גרעין תקומה עזב את סומרה צפונה (מרחק של כ־8 קילומטרים) לאזור הכפר הערבי הנטוש מוחרקה,[28] שנמצא על כביש עזה באר שבע והקים את מושב תקומה. בשנת 1951 גרעין העולים החדשים מצפון אפריקה עזב גם הוא את סומרה לכיוון צפון מזרח והקים את מושב שרשרת על כביש עזה באר שבע במקומו הנוכחי (הנמצא כשני קילומטרים מדרום לעיר נתיבות). מאותו יום נשאר בית הביטחון בסומרה נטוש בלב השדות כמצבה וכעדות ליישוב סומרה שהיה במקום בין השנים 1946–1951.
הגעה למקום
המקום צוין כאתר היסטורי מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, על גבי לוח זיכרון שהותקן במקום. עם השנים לוח הזיכרון נעקר ממקומו. בנובמבר 2021 לוח הזיכרון נמצא מותקן מחדש על הקיר הצפוני של הבניין.[29]
ניתן להגיע למקום ברכב פרטי על כביש אספלט, בעזרת אפליקציית WAZE עד כ־500 מטרים מהמבנה עצמו. רושמים באפליקציה את השם: סומרה.
בית הביטחון בסומרה מראה שתי הקומות מבפנים. בפינה הצפון מזרחית נראים שלבי הסולם לעלייה לקומת הגג.
הקיר הצפוני של בית הביטחון בסומרה. ניתן לראות את מרפסות התצפית שבקומת הגג בפינות המרוחקות. צורת המבנה מזכירה את תחנות המשטרה הבריטיות שכונו בשם משטרות "מיקי מאוז".
לוח הזיכרון שהותקן מחדש על גבי הקיר הצפוני של המבנה.
-JNF000601.jpeg)
_-_%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA,_%D7%9C%D7%9E%D7%97%D7%A8%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%94_%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%A6%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%9C%D7%99%D7%93_%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%A3_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%9E%D7%A8_%D7%A9%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-JNF025356.jpeg)
,_in_Mivtakhim,_Israel.jpg)
