נולד בשנת 1880 בדבלין תחת השם ג'ון קייסי. יחד עם הוריו, מייקל קייסי וסוזן לבית ארצ'ר, בבית מספר 85 ברחוב אפר דורסט (Upper Dorset Street), בצפונה של Inner City. משפחתו השתייכה למעמד הבינוני, ולכנסייה של אירלנד, בעלת הצביון האנגליקני-פרוטסטנטי. האב, פקיד במשרדי "המיסיון של הכנסייה האירית" ללא השכלה פורמלית רבה אך חובב קריאה, היה למעשה בן לאיכר קתולי מן המחוז לימריק שהתחתן עם אשה פרוטסטנטית ושהמיר את דתו לזו של אשתו.[1] האם, סוזן, הייתה גם היא בת למשפחה פרוטסטנטית שורשית. ג'ון, הצעיר שבין שבעת ילדי המשפחה הוטבל ב-28 ביולי 1880 בפרוכיית סנט מרי. את טקס הקונפירמציה עבר בכנסיית יוחנן המטביל (St John the Baptist Church) בקלונטארף ועד אמצע שנות העשרים לחייו היה פעיל בקהילת הכנסייה סנט ברנבאס עד שהחליט לפרוש.
שון או'קייסי התיתם מאביו כשהיה בן שש והמשפחה מרובת הילדים (אחריו נולדו עוד ששה ילדים) ידעה אז ימים רבים של מחסור. לא פעם התקיימה המשפחה על לחם יבש ותה,[2] והם נאלצו לעבור דירות לעיתם קרובות. כילד סבל או'קייסי מקשיי ראיה בגלל מחלת הגרענת, נכות שהפריעה בלימודיו. היא גרמה לו לעוורון מלא בעין השמאלית ולנזק ניכר בעין הימנית. לא התאפשר לו משום כך להישאר בבית הספר מעבר לגיל 14. הוא נאבק במוגבלות והצליח בכוחות עצמו בגיל 14 ללמוד קריאה וכתיבה בעזרת מילון וספרי הוראת קריאה שאותם רכש בכספיו הראשונים שהשתכר. לאחר מכן קרא ברעבתנות מיצירות שייקספיר, סופרים אליזבטנים, שלי, ושו. כנער עבד לפרנסתו בעבודות שונות, בהתחלה כמוכר כלי מתכת, כשוער, כשליח ופועל יומי – למשל פועל בניין, עובד במספנות ולבסוף, במשך 9 שנים – כפועל ברשות מסילות הברזל. עבד תקופה קצרה בהפצת עיתונים אך פוטר כשלא הוריד את כובעו מעל ראשו בעת קבלת השכר.
החל משנות ה-1890, יחד עם אחיו אייזק (ארצ'י), התחיל להציג בבית מחזות של שייקספיר ושל המחזאי האירי בן המאה ה-19 דאיון בוסיקו (אנ'). פעם אף שיחק בתפקיד משני בהצגתו של בוסיקו The Shaughraun בתיאטרון "מקאניקס" ששכן במקום שבו נבנה אחר כך תיאטרון אבי.
פעילותו הפוליטית
כתומך בעניין הלאומי האירי, הצטרף או'קייסי בשנת 1906 לליגה הגלית והתחיל ללמוד אירית. בתקופה זו שינה את שמו מג'ון קייסי לשם האירי השורשי Seán Ó Cathasaigh או "שון או'קייסי". הוא למד לנגן בחמת החלילים האופייני לאירלנד, Uilleann pipes, והיה המייסד והמזכיר של תזמורת חמתי החלילים St. Laurence O'Toole Pipe Band. בסופו של דבר הצטרף ל"אחווה הרפובליקנית האירית" ופעל במסגרת האיגוד המקצועי של פועלי ענף התחבורה ובאיגוד הכללי של העובדים האירים שהוקם על ידי ג'ים לרקין וביקש לייצג את האינטרסים של הפועלים ללא מקצוע. או'קייסי השתתף בשנת 1913 בהפגנות ובשביתה הידועה כ-Dublin Lock-out, השביתה הגדולה ביותר בהיסטוריה של אירלנד, שנלחמה בין השאר על חופש ההתאגדות. משום פעילות זו הוטל עליו חרם והוא לא התקבל זמן מה לעבודות קבועות.
במרץ 1914 התמנה למזכיר הכללי של "צבא האזרחים" ICA של לרקין, שקם במטרה להגן על המשתתפים בהפגנות העובדים מאלימות המשטרה. ב-24 ביולי1914 התפטר או'קייסי מ"צבא האזרחים" אחרי שנדחתה הצעתו לשלול חברות כפולה מאלו שהם חברים בו זמנית ב-ICA וב "מתנדבים האירים". בהמשך נרתע מהקו הפוליטי החדש של ג'יימס קונולי שהתקרב לרעיונות המהפכניים האלימים של פטריק פירס, ובשנת 1915 עזב את הפעילות הפוליטית כדי להקדיש את עצמו לכתיבה.
בעת מרידת חג הפסחא נעצר או'קייסי כאסיר פוליטי והיה עלול להיות מוצא להורג. לאחר מות ידידו תומאס אש בעקבות שביתת רעב, או'קייסי כתב שתי קינות לזכרו: אחת בחרוזים ואחת בפרוזה. בהמשך הוא כתב מספר מחזות. אחד מהם, The Frost in the Flower, הוזמן בשנת 1918 על ידי המועדון הלאומי סנט לורנס טול. זאת הייתה שנה קשה בשביל הסופר הצעיר עקב מותן של אחותו (בינואר) ושל אמו (בספטמבר). בסופו של דבר המחזה לא הוצג על ידי המועדון בגלל חשש שהתוכן הסאטירי יעליב כמה מחברי הקהילה. גם תיאטרון אבי לא הסכים להציגו, למרות דברי הערכה לגביו. המחבר כתב אותו מחדש, הרחיב אותו לשלוש מערכות ושינה את שמו ל"-The Harvest Festival" (חג האסיף).
המחזה הראשון שכתב, "The Shadow of a Gunman" (צלו של אקדוחן), הועלה בבכורה על במת התיאטרון אבי בשנת 1923.
כשבשנת 1928 המחזה שלו, "The Silver Tassie” נפסל על ידי ויליאם באטלר ייטס ועל ידי ליידי גרגורי להצגה על במת התיאטרון אבי, או'קייסי החליט סופית לעזוב את אירלנד ולהתיישב באנגליה, בה נשאר עד יום מותו. הוא התגורר בלונדון, ואחר כך בדבון.
בשנת 1927 או'קייסי התחתן עם השחקנית הצעירה איילין קרי (Eileen Carey, בשמה האמיתי: ריינולדס) ב"כנסיית מושיענו הקדוש ביותר" – (Church of Our Most Holy Redeemer) בצ'לסי.
תיאטרון אבי
המחזה שהסכימו לראשונה להציגו בשנת 1923 בתיאטרון אבי היה "צילו של אקדוחן" (The Shadow of a Gunman), החלק הראשון ב"טרילוגיית דבלין", מכאן ואילך התחיל שיתוף פעולה פורה בין המחזאי ובין התיאטרון שייהפך במרוצת הזמן לתיאטרון הלאומי של אירלנד. "צילו של אקדוחן" דן בהשלכות הפעילות המהפכנית על שיכוני דבלין ועל תושביהם והיה אמור להיות מוצג בככר מאונטג'וי, שבו חי המחבר החל משנת 1916. אחריו או'קייסי כתב את "יונו והטווס" (1924), שהוא למעשה החלק השני בטרילוגיה, ועוסק בהשפעת מלחמת האזרחים האירית על הפועלים העניים של העיר.[3] בעקבות הצלחת "יונו והטווס" החליט המחזאי הצעיר לוותר על עבודתו כפועל בניין ולהתמקד בכתיבה בלבד.[4] באירלנד הועלה המחזה עד היום לעיתים קרובות, ובנוסף זכה במשך השנים באנגליה לארבע הפקות ב-BBC. בהשראתו אלפרד היצ'קוק ששיתף פעולה עם או'קייסי, כתב והפיק סרט באותו שם ב-1930.
החלק השלישי בטרילוגיית דבלין, "המחרשה והכוכבים" (1926) מתרחש בערך בשנת 1916, שנת מרידת חג הפסחא. הוא זכה לתגובות קשות מהקהל. ביום הרביעי שבו הוצג היו התפרעויות בסימן מחאה. אף כמה שחקנים סירבו לדלקם רפליקות מסוימות על מין ועל הדת שנתפסו על ידיהם כמעליבות. הסיבה העיקרית להתפרעות הייתה ככל הנראה היחס הביקורתי כלפי המורדים והופעתה של זונה. מבקרי תיאטרון כמו ליאם פלהרטי, המשורר אוסטן קלראק ופ.ר. היגינס תקפו את המחזה בעיתונים. או'קייסי סבר שעשו זאת כדי לנגח את וויליאם בטלר ייטס, שייסד וניהל את התיאטרון.
גלות לונדון
בשנת 1928 סירב ייטס להציג את המחזה הרביעי של או'קייסי, The Silver Tassie על במת תיאטרון אבי. המחזה מתח בקורת על הסבל שגורמות מלחמות אימפריאליסטיות, ובפרט מלחמת העולם הראשונה. ההפקה הראשונה מומנה על ידי צ'ארלס ב. קוקרן ונדרשו 18 חדשים כדי להעלותה על הבמה, בתיאטרון אפולו, אולם היא רצה רק 26 פעמים. ביים אותה רימונד מאסי ושיחק בה צ'ארלס לוטון. את תפאורת המערכה השנייה עיצב אוגוסטוס ג'ון. המחזה זכה לעומת זאת להערכה מצד ג'ורג' ברנרד שו וליידי גרגורי.
המחזה הבא היה Within the Gates" (1934)" שעלילתו מתרחשת בפארק עירוני ששאב השראה מהייד פארק הלונדוני. היצירה, שנועדה במקור להיות תסריט לסרט בבימויו של היצ'קוק, הייתה אלגורית במידה רבה. לבסוף שיתוף הפעולה עם היצ'קוק לא התממש, למרות מפגש אחד ביניהם. לפי עדות אלמנת המחזאי, "הכל" בסרט המתוכנן "היה אמור להיות מסוגנן: מערוגות הפרחים ועד לתלבושות. החל משחר היום וכלה בשעת חצות, מלווה בצלצוליו הרכים של ה"ביג בן" מרחוק, היה אמור להיות "גאומטרי ורגשי, רגשות הגבורים היו אמורים להיות מוצגים על רקע דפוסיהם האישיים ועל רקע תבניות הפארק". למרות אופיו שנוי במחלוקת, המחזה מצא חן בעיני יוג'ין או'ניל.
בסופו של דבר הופק בארצות הברית סרט לפי מחזה זה בבימוי השחקן מלווין דאגלס ובכיכובה של ליליאן גיש. ב-1934 ביקר שון או'קייסי בארצות הברית כדי לראות את ההפקה והתרשם לטובה. אז התיידד עם יוג'ין או'ניל, עם שרווד אנדרסון ועם ג'ורג' ג'ין נתן.
בשנת 1940 כתב או'קייסי את "The Star Turns Red", אלגוריה פוליטית בארבע מערכות שבה הכוכב של בית לחם הפך לאדום. דמותו של גיבור המחזה, Big Red, נבנתה בהשראת דמותו של ג'יימס לרקין, חבר של או'קייסי ופעיל חברתי, ממקימי איגוד העובדים האירי ומפלגת הלייבור האירית, שהיה ידוע בכינוי "ביג ג'ים". במחזה, האיגוד המקצועי מצליח לקחת ליידיו את ניהול המדינה חרף המאמצים חסרי הרחמים של "חולצות הכרכום", ארגון פאשיסטי הנתמך בגלוי על ידי ראשי הכנסייה הרומית-קתולית. ההצגה הוצגה בשנת 1940 בתיאטרון יוניטי בלונדון. הגיעה לבמה האירית של תיאטרון אבי רק בשנת 1978
המחזה "Purple Dust" משנת 1943 עוקב אחרי מעשיהם של שני סוכני בורסהאנגלים שקנו בית אירי עתיק ומנסים לשפצו לפי מושגיהם המעוותים לגבי הטעם והצביון של הסגנון הטיודורי. הם מנסים לכפות זאת על קהילה בעלת סגנון חיים ומנהגים שונים, הדבקה בדרך החיים האירית עתיקת הימים ומתנגדת לערכיהם המזויפים. בעימות שנוצר בין האנגלים ובין הפועלים, המחבר לועג לצד האנגלי היוצא בסוף מאוכזב כשסופה סימבולית הורסת את חלומם האנאכרוניסטי. בעיני או'קייסי, ערימת האבק הסגול הקטנה שנשארה תיסחף עם רוחות השינוי, בדומה לגורל שאריות האימפריאליזם הנפוח באירלנד. המחזה הושווה לפעמים עם יצירתו של ג'ורג' ברנרד שו John Bull's Other Island.
ב-"Red Roses for Me" התרחק או'קייסי מסגנונו המוקדם אל עבר אמצעים אקספרסיוניסטיים יותר וסוציאליסטיים באופן גלוי. ההצגה עלתה בתיאטרון אולימיפיה בדבלין והייתה שם היצירה המקורית האירית הראשונה אחרי 17 שנה. ב-1946 הוצגה בלונדון, כך שאו'קייסי עצמו יכול היה לצפות בה. לראשונה יכול היה לראות מחזה שלו עצמו מאז שנת 1934, כשצפה ב-Within the Gates.
Oak Leaves and Lavender – בשנת 1945 הייתה יצירה תעמולתית מוקדשת לקרב על בריטניה ולגבורה הבריטית במאבק האנטי-נאצי. המחזה מתרחש באחוזה שבה דמויות צללים מן המאה ה-18 מביעות דעה על ההווה. המחזות האחרונים לא זכו לאותה הצלחה בקרב המבקרים והקהל כמו הטרילוגיה המוקדמת. אחרי מלחמת העולם השנייה או'קייסי כתב גם את Cock-a-Doodle Dandy 1949 הנחשבת אחת מן היפות והמרשימות שביצירותיו. המחזה "The Bishop's Bonfire" (1958), ולאחריו "The Drums of Father Ned" חוקרים את חיי היום יום באירלנד, או ה"מיקרוקוסמוס האירי".
בשנת 1958The Drums of Father Ned היה מיועד לעלות בפסטיבל התיאטרון של דבלין אך נתקל בהתנגדות הארכיבישוף של דבלין שסירב לתת ברכתו לפסטיבל בגלל יצירותיו של או'קייסי ושל ג'יימס ג'ויס. אחרי שהמחזה של ג'וייס הוצא מהתוכנית בלי הרבה רעש, או'יקייסי נדרש לבצע שינויים גדולים במחזה The Drums of Father Ned, מה שהתפרש כהתחכמות מכוונת על מנת למנוע את השתתפותו. בעקבות זאת גם סמואל בקט הסיג את מחזה הפנטומימה כאות מחאה.
שנותיו האחרונות
ב-1959 באישורו של או'קייסי, עיבד המלחין האמריקני מארק בליצשטיין את "יונו והטווס" כמחזמר תחת השם "יונו". המופע היה כישלון מבחינה מסחרית והורד מעל הבמה אחרי 16 הצגות. לדעת מבקרים אחדים היה "אפל" מדי כדי לשמש חומר למחזמר, ז'אנר שהלם יותר קומדיות קלילות. עם זאת, המוזיקה שלו שרדה הודות לאלבום שהוצא לפני העלאת המחזמר ונחשבת היצירה הטובה ביותר של בליצשטיין. או'קייסי, שהיה בן 79, לא היה מעורב בהפקה. למרות החומר המצוין שבו, ניסיונות להעלותו שוב על במה לא צלחו.
בשנת 1959 ג'ורג' דיוויין הפיק את Cock-a-Doodle Dandy עם להקת ה"תיאטרון רויאל קורט" וההצגה זכתה להצלחה בפסטיבל אדינבורו הבינלאומי ורצה תקופה ארוכה בווסט אנד.
בשנת 1960 לרגל הגעתו של או'קייסי לגבורות, פורסמו מחקרים מעמיקים מאת דייוויד קרוז ורוברט הוגן על יצירתו.
התיאטרון מרמייד בלונדון הפיק לכבודו פסטיבל בשנת 1962, מה שתרם להתעוררות העניין במחזותיו באנגליה ובגרמניה. בשנים אחרונות אלה של חייו השקיע המחזאי הרבה ממרצו היצירתי בכתיבת אוטוביוגרפיה.
או'קייסי נפטר בגיל 84 בספטמבר 1964 מהתקף לב בבית אבות בטורקי, זמן קצר אחרי שהועבר לשם. גופתו נשרפה במשרפת גולדרס גרין.
חייו הפרטיים
או' קייסי היה נשוי לשחקנית האירית איילין קרי ריינולדס (1903–1995). לזוג נולדו שלושה ילדים: שני בנים – בריאן (Breon), ניל (Niall, שנפטר מלוקמיה ב-1957) ובת – שיבון (Siobhán).
פרסים ואותות כבוד
(1926) – הפרס הותורנדן (Hawthornden Prize) בעד המחזה "יונו והטווס"
1949 – "פרס העמוד הראשון" של ניו יורק מטעם איגוד העיתונים של ניו יורק – בעד I Knock at the Door, Pictures in the Hallway, Drums under the Windows, and Inishfallen, Fare Thee Well