רקמה (מלאכת יד)

"אישה רוקמת", ציור מאת פרנץ קסאפר זים (Franz Xaver Simm)

רקמה היא מלאכת יד, שבה יוצרים קישוט על-גבי בד או מצע אחר, בדרך כלל גמיש, באמצעות העברת חוט בתוכו באמצעות מחט.

אופי הקישוט במראה כולל תלוי בתכים – שיטות הרקמה שנבחרו. לתכים שונים מטרות שונות. בדרך כלל תכים המשמשים לתפירה אינם משמשים לרקמה, ולהפך. יופייה של הרקמה תלוי באחידות התכים (גודלם ומתיחותם) הרבה יותר מאשר בתפירה, בה בדרך כלל התכים עצמם נסתרים, ורק הבדים נראים לעין.

לעיתים משולבת הרקמה בחריזה. אומנות הרקמה נחשבת למלאכת יד מהעתיקות בעולם ועם זאת יש לה שימוש ורלוונטיות גם כיום. בתקופות ימי הביניים והרנסאנס כאשר מלכים לבשו בגדים רקומים בזהב, זה היה מקצוע גברי. נשים התחילו לרקום מאוחר יותר ובתחילה נחשבו לא מתאימות לצייר דוגמאות, ואי לכך הורשו לרקום רק על דוגמאות שגברים ציירו עבורן. ידיעת הרקמה עברה מאם לבת במשך אלפי דורות, נערות החלו ללמוד לרקום כבר בגיל צעיר, וגם גברים עסקו ברקמה.

בכל מקום התפתחה הרקמה על חומרים מקומיים (פשתן במצרים ובאירופה, משי בסין וכדומה), בצבעים מקומיים (חוטים נצבעו על ידי כך שהופקו מצמחים ומינרלים מקומיים) ובצורות וסמלים שמבטאים את התרבות של הרוקמים[1], לרוב יש התאמה בין הצורות והסמלים שצוירו באזור מסוים ובין הצורות והסמלים שרקמו שם[2]. עם זאת יש סמלים וצורות שחוזרים בסגנון דומה בכמה תרבויות מרוחקות. נוודים, תיירים וסוחרים "הפיצו" צורות וסמלים, בעיקר על ידי כך שהמקומיים העתיקו מבגדיהם את הדוגמאות שהביאו עמם ממקומות מרוחקים, ואילו הבדים שהם קנו נתנו השראה לבני ארצם כאשר שבו הביתה.

היסטוריה

עבודת רקמה בדואית, ממפעל רקמת המדבר בלקיה בנגב

כבר בתקופת האדם הקדמון, האדם כחלק מתהליך הקיום שלו הכין לעצמו בגדים מפרוות מחוברות בטכניקת התפירה, ובעקבות זאת הוא החל להשתמש בתפר זה בשביל ליצור אלמנטים של קישוט.

הרקמה מוזכרת בתנ"ך, בספר שמות: ”וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ, וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ; וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה רֹקֵם” (כ"ח, לט); ”מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת.” (ל"ה, לה).

ריקמות עתיקות נמצאו במצרים העתיקה, סין, הודו, אנגליה ועוד.

עקב אי העמידות של החוטים והבדים כמעט ואין היום שרידים של רקמות עתיקות, אך נותרו עדויות על רקמה בעבר ברחבי העולם. כך, ביוון נמצאו שרידים משנת 400 לפני הספירה, באזור בבל וסוריה משנת 700 לספירה, בחפירות ארכאולוגיות באזור אור העתיקה נמצאו שרידי תכריכים רקומים בחוטי זהב טהור של הקיסרית הונוריוס משנת 400 לספירה. מרבית השרידים שנשארו בעת המודרנית הם בעיקר מהמאה ה-18.

בשנת 1746 נוסד מפעל DMC (אנ') לייצור חוטים וחומרים נוספים לרקמה. בעלי המפעל פנו אל תרז דה דילמונט[3] שהייתה מורה לרקמה ובקשו ממנה לכתוב ספר על רקמה. בשנת 1884 הוציאה דילמונט את ספרה המקיף "The Complete Encyclopedia of Needlework" בצרפת, מיד עם הוצאתו לאור הוא תורגם ונמכר ב-17 ארצות. ב-62 השנים הראשונות לאחר הוצאתו לאור הוא נמכר ביותר ממיליון וחצי עותקים.

במשך המאות ה-18, ה-19 ואף בראשית המאה ה-20 נשים רבות למדו לכתוב ולקרוא[4] בעזרת רקמה, וכשלא היה מקובל שנשים תלמדנה גאוגרפיה[5], היו מורות חכמות שלימדו לרקום מפות גאוגרפיות במסווה של הוראת דוגמאות רקמה. רקמה נחשבה כמקצוע חשוב כמו תפירה כי מיומנות בעבודה במחט אפשרה לבנות לתקן היטב את בגדי המשפחה ואת כלי המיטה שלהם.

מרתה וושינגטון אשת הנשיא ג'ורג' וושינגטון נהגה לרקום כל חייה הבוגרים, בין היתר רקמה כיסויי כיסאות לבית הלבן[6] וכן ריפודי כיסאות לאחוזת מאונט ורנון[7].

ציירים וציירות רבים עיצבו רקמות עבור עצמם או עבור אחרים.

הציירת האמריקנית, סבתא מוזס[8], רקמה שנים רבות לפני שהתפרסמה כציירת. היא רקמה את מראות הכפר והסביבה.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, וגם בשנות מלחמת העולם השנייה עיצבו הציירת ואנסה בל, הצייר דאנקן גרנט והצייר רוג'ר פריי[9] רקמות שונות לריפודי כיסאות, מסגרות למראות, שטיחי רצפה ומרבדי קיר ל"אחוזת צארלסטון" שבה התגוררו לסירוגין חברי קבוצת בלומסברי. חלק מהעיצובים נרקמו על ידי אתל גראנט (Ethel Grant) אמו של הצייר דנקן גראנט, ואנסה גם הנציחה את אתל הרוקמת בגינה בציור "Charleston Garden".

בזמן מלחמת העולם הראשונה חיילים בריטיים ולאחר מכן חיילים אמריקניים שלחו לביתם גלויות דואר רקומות על משי[10]. הגלויות היו מעוטרות בסמלים פטריוטיים, דגלים, סיסמאות, וטקסטים רומנטיים. נטען בזמנו שהרקמות בוצעו בידיהן של פליטות מלחמה בלגיות או צרפתיות, אבל למעשה הגלויות נרקמו במכונות רקמה על ידי חברות מסחריות. אותן חברות ייצרו גם גלויות לשוק הגרמני, עם סמלים ודגלים שונים.

בשנת 1990 יצא לאור באנגליה ספר של הרוקמת והמעצבת פט מאנציני (Pat Menchini), שבו היא העבירה ציורים של ביאטריקס פוטר לדוגמאות לרקמה[11].

רקמה ממוחשבת

בעשורים האחרונים משמשת הרקמה ובעיקר רקמה ממוחשבת, לצורכי נוי בהליכי עיצוב ביגוד ופריטי לבוש ואביזרי לבוש נלווים על פי צווי האופנה המשתנים. בנוסף הרקמה הממוחשבת משמשת לצורכי מיתוג וסימון של חברות מסחריות, קבוצות ספורט, יחידות צבאיות ועוד. השימוש ברקמה ממוחשבת נפוץ גם בעטורים רקומים על פריטי יודאיקה כגון עטיפות לסידורים, סימון טליתות ואפילו רקמה ממוחשבת ליצירת חופות.

המעבר לרקמה ממוחשבת על בסיס נתונים דיגיטליים מאפשר להטביע אין סוף דוגמאות, עיטורים וסמלים בעזרת מכונות רקמה ממוחשבת בעלות ראשי רקמה רבים שמוטמעים בהם טכנולוגיות מתקדמות של רובוטיקה זעירה.

הרקמה לעומת מלאכות דומות

הרקמה אינה ממלאת צורך מעשי אלא נועדה ליופי וקישוט. חייטים, תופרים ומעצבים משתמשים בטכניקה זו.

בניגוד למלאכות טקסטיליות כמו אריגה או סריגה המייצרות את המשטח תוך כדי הפעולה, רקמה נוצרת על משטח קיים, על ידי החדרת חוטים לתוכו באמצעות מחט. הבדל נוסף בין רקמה לבין עבודות מחט אחרות הוא הדמיון של הרקמה לציור: ברקמה, החוטים והמחט תופסים את מקומם של הצבעים והמכחול וניתן לראות בה מעין "ציור" על בד.

אפשר גם לשלב רקימה עם הטלאה רגילה לצורך תיקונים או הטלאה קישוטית. שילובים של הטלאה קישוטית ורקימה משמשות ליצירת עבודת טלאים (אנ'), שהיא אחת מהאומנויות הנקראות אמנות סיבים.

לעומת מלאכת התפירה, שמטרתה לחבר בדים על מנת ליצור את המוצר ותוך כדי כך להסתיר את התפרים עד כמה שניתן, הרקמה מבליטה תכים שונים ולעיתים אף מוסיפים להם חרוזים, פנינים, פייטים, רצועות מתכת, נוצות ואלמנטים שונים נוספים לקישוט. כמו רוב מלאכות היד, הרקמה דורשת מיומנות טכנית. כדי לבצע את פעולת הרקמה יש צורך באריג כאשר החומרים שבדרך כלל עליהם רוקמים הם: משי, כותנה, פשתן, צמר. כמו כן יש צורך במספריים, חוט ומחט.

כלי עזר נוסף הוא החישוק – מסגרת מעץ או פלסטיק למניעת עיוות הדוגמה ולמתיחת הבד, דברים המקלים על פעולת הרקמה. ברקמה קיימים למעלה מ-400 סוגי תכים שונים.

רקמה יהודית

ערך מורחב – רקמת היהודים התימנים

במסורת היהודית, רוקמים לשבת מפית לכיסוי חלה, תיק למצות לליל הסדר, פרוכות, מזרח שיוויתי, חופות, מעילי תורה וחיתולי תורה המכונים[12] "וימפל".

המוטיבים הם לרוב אותיות האלף-בית העברי[13], דקלים, ציפורים, המנורה. שבעת המינים, הכותל המערבי.

באוסף המוזיאון היהודי בלונדון ישנן כריות רקומות לכיסא אליהו[14] שנועד לטקס ברית המילה. הכריות היו פעם בבית הכנסת הגדול של לונדון.

באוסף "מוזיאון ארצות המקרא" בירושלים ישנם קמעות רקומים[15], למשל צעיף הגנה לאישה הרה, מ-1900 בקירוב, טורקיה, הרקום בשמות המלאכים המגוננים "סנוי", "סנסנוי" ו"סמנגלף"; חגורת ראש ליולדת מ-1900 בקירוב, ממרוקו; ונרתיק לקמיעות מכורדיסטן.

בספר "כסות ומסר של יהודים בארצות האסלאם", שכתבה אביבה מולר-לנצט[16], ישנו אוצר של תיאורים וצילומים של בגדים רקומים של יהודי תימן, מרוקו, בוכרה ועיראק.

בקטלוג של תערוכת "פריטים יתומים"[17] (Orphan Objects), שהוציא המוזיאון להיסטוריה יהודית באמסטרדם מופיעים מפות, פרוכות, כיסוי חלה, בגדים, חיתולי תורה, טלית קטן ארוג ורקום, טלית קטן סרוג ואף פריטים שנוצרו בזמן השואה.

רקמה כביטוי פמיניסטי ופוליטי

בתולדות האמנות מלאכות היד כגון רקמה וקישוט הבית נחשבו כמלאכות נשיות וככאלה לא נחשבו כחלק מה'אמנות היפה', רקימה, תפירה, ציור על משי, הטלאה לא היו חשובים כמו ציור ופיסול.

ילדות למדו רקמה בעיקר כדי לתרגל כל מיני תכים שהיו אמורים לשמש אותן בבגרותן לתפירה ולתיקוני טקסטילים שונים. ילדות למדו גם קרוא וכתוב על ידי הכנת דוגמית רקומה של אותיות ה-א-ב הלטיני (ABCD) ברקמה המדמה אותיות כתב ואותיות דפוס[4]. ליד ומסביב הן בדרך כלל רקמו פסוק מספרי הקודש הנוצריים, ספרות כדי שתוכלנה לנהל את משק הבית, כשנערה סיימה את הדוגמית, היא הוצגה על קירות הבית, כדי שחתנים עתידיים יראו שהיא מוכשרת לעבודת הבית.

באוסף מוזיאון ברוקלין, ישנה רקמה בלתי גמורה[18] שנרקמה בזמן מלחמת האזרחים (1861–1865) שנה אחת לפני שהעבדות הוכרזה כלא חוקית, אך בשלב בו עבדים שברחו עדיין הוחזרו לדרום. היצירה רקומה בצמר על נייר.

בשנות ה-1960 יחד עם אמנות הפופ והתעוררות התנועה הפמיניסטית התחילו אמניות נשים להשתמש באופן מודע ליצור אמנות נשית[19] שנשענת על "המלאכות הנשיות". אמניות כמו מרים שפירו, ג'ודי שיקגו, פיית' רינגולד וקיילי נורטון (Kylie Norton)[20] התחילו גם להראות מחזות ביתיים, איברי גוף נשיים.

ב"ניו יורק טיימס" כותבת העיתונאית א. תמי קים (E. Tammy Kim) ב-29 בדצמבר 2018, מאמר דעה בשם "The Feminist Power of Embroidery"[21]. לטענתה כשהיא נוטלת חוט ומחט היא מתחברת לשורה ארוכה של נשים שהפכו את מלאכות הבית שהיא מכנה אומנויות הבית להבעה פוליטית. היא מספרת שבבית הוריה שבטקומה וושינגטון, תלויה על הקיר יצירה שסבתה רקמה בסביבות 1941 בהיותה בתיכון בקוריאה תחת הכיבוש היפני. הסבתא וחברותיה נאלצו אז לשנות את שמותיהן לשמות יפניים. הכותבת סוברת שהרקמה שחררה אצל הנערות הרוקמות כעסים. היא בעצמה שבה לרקום כחלק ממצעד הנשים 2017.

ארגוני רוקמות מארצות מסביב לעולם ארגנו בשלהי 2019 את מבצע "25 מיליון תכים, תך אחד לכל פליט"[22], כדי לעורר מודעות שבעולם יש היום 25 מיליון פליטים. נשים מכל הארצות מוזמנות לרקום פיסת בד עם רקמה בהתאם להנחיות של המארגנות והכוונה הייתה להציג זאת בציבור בסקרמנטו בארצות הברית, ביום הפליט הבין-לאומי.

רקמה במיחזור משביח

לפני המצאת הדפוס, בימי הביניים, כתבו ספרים ביד על גווילים או קלפים, הכתיבה ארכה זמן ממושך, ולעיתים אם קרתה שגיאה או תקלה לכתב היד, בעליהם או כותביהם המציאו כל מיני שיטות כדי לתקן את כתב היד היקר. בימי הביניים היו כתבי יד שנכתבו על עורות עגלים או כבשים לאחר שנוקו ויובשו ונמתחו על מסגרות. בתהליך זה לעיתים הופיעו חורים או סדקים בעור. בגלל יוקר התהליך השתמשו גם בעורות הלא מושלמים הללו לכתיבה (לספר אחד נדרשו כ-20 עורות עגלים). לפעמים הכותבים כתבו מסביב לחור או הסדק, אבל לעיתים גם תיקנו אותם. בין שיטות התיקונים נמצאו גם תיקונים בתפירה[23] עם חוט גס שמעליו דבק בשכבה כה עבה שלאחר היבוש יכלו להוציא את חוט התפירה.

בקבוצת כתבי יד שנוצרו במנזרים בשווייץ ובדרום מערב גרמניה[24] מהמאה ה-12 ועד המאה ה-15, בכתבי יד אלו מופיעים תיקוני חורים וסדקים רקומים בחוטי משי צבעוניים. רוב החוטים הם בצבעי צהוב, ירוק, וורוד, כחול, וסגול. שנוצרו כולם מצמחים. התכים שונים וייתכן שחלקם נעשו בזמן יצירת כתב היד וחלקם נוספו עם הזמן. לא ידוע מי רקם את התיקונים הללו, אבל מקובל שלרוב הרקמה נעשתה בידי נזירות או נשים אחרות שהיו קשורות למנזרים. תארוכים של הרקמות מראים שנעשו בזמן שהיה יותר ביקוש לספרים, כך שיכול להיות שנעשו גם כי הזדקקו ליותר דפים.

הרבה דורות של אמותינו וסבותינו השתמשו ברקמה, כדי להעלים כתמים או פגמים בבגדים, מצעים או מפות שולחן, שכבר אי אפשר היה לנקות או לתקן אותם. מתחילת המאה ה-21 כשהמודעות לזיהום הסביבה על ידי זריקת בגדים הולכת וגוברת, הרקמה[25] היא אמצעי יצירתי להמשיך ולהשתמש בבגד[26], שכבר נמאס על הלובש/ת או כשהבגד בלוי.

נשים שרקמו כל חייהן, לעיתים מותירות אחריהן רקמות בלתי גמורות. היורשים לעיתים מנסים לסיים את היצירה, אבל לרוב הם זורקים או מוכרים את היצירות הלא גמורות אליהן. יש אמניות שהחליטו לסיים יצירות כאלו[27], לפעמים בעצמן ולפעמים בעזרת הקהילה.

רקמה בישראל

לאחר קום המדינה והקמת לשכת הנשיא, היה צורך בהכנת סמלים ודגלים רקומים בחוטי זהב ומשי, ולצורך כך פנו ב-1949 לרוקמת לוטה אנגל הקר[28] שהתמחתה עוד במולדתה גרמניה ברקמת קנטיל (רקמה בחוטי זהב וכסף המושחלים בקטעי צינוריות). היא רקמה גם דגלונים למכונית הנשיא, סמלים למשרדי הממשלה השונים וב-1949 רקמה גם את סמל מכון ויצמן על גלימות האקדמיות של המדענים. באולם ויקס במכון מוצגות חלק מרקמותיה.

לדגל הרמטכ"ל יש גרסה ימית שרקעה כחול ובקנטון הדגל נמצא דגל ישראל באורך 58 סנטימטר וברוחב 35 סנטימטר. בפינה הימנית התחתונה של הדגל נמצאים רקומים בצבע זהב סמל המטה הכללי של צה"ל ולצידו שני ענפים.

ב-1954 הקימה רות דיין חברה להלבשה ורקמה בשם "משכית" כדי לספק עבודה לעולים שידעו מלאכות. היא עודדה רוקמים מארצות שונות לפתח את הידע שהביאו עמם מהגלות נשים רבות בארץ קנו אז חולצות עם רקמה תימנית.

בשנות ה-1960 הרקמה התימנית כה נפוצה בישראל, עד שהסופרת אסתר קל הציעה בספרה "לבת וגם לבן לא יזיק לדעת" כיצד למחזר שמלה[29] ישנה בעזרת רקמה תימנית ואף נתנה הדרכה בסיסית לכמה תכים.

אמני-סיבים רבים בארץ רוקמים ומציגים תערוכות חדשניות. לדוגמה, איתמר שגיא[30] יצר קערות, ספר רקום, כיסא ועוד. מרגלית בסן[31] היא אמנית ירושלמית שמרבה לרקום נופי ירושלים וטבע. ציפי דגן[32] רוקמת שילוב בין זכרונות בירושלים לחיים בקיבוץ.

בספטמבר 2019, הוצגה בירושלים יריעה רקומה בשם "רוקמות אור". 5,200 נשים מ-11 ארצות נענו לקריאה לרקום פיסת בד במידות שנקבעו מראש, לזכרה של אורי אנסבכר, שנרצחה בפברואר 2019 בפיגוע טרור. הפיסות חוברו יחדיו ליריעה שאורכה 23.5 מטר ורוחבה כ-3 מטר.

רקמה ומדע

האסטרונומית ססיליה פיין-גפושקין, הייתה רוקמת מיומנת ונלהבת וסורגת כל חייה. ב-1975, פיליפ א. צ'ארלס (Philip A. Charles) וי. לאונרד קולהאן (אנ') כתבו מאמר "X-rays from Supernoiva Remnants" בסאינטיפיק אמריקן שבו שילבו תמונות צבעוניות של קאסיופיה A[33]. המתמחה ג'ון ר. ויטמן (John R. Whitman) ששכר חדר בביתה של המדענית. התלהב מהצבעים וצורות האבסטרקט של הקאסיופאה והחליט ליצר ערכת רקמה למכירה. הוא פנה למדענית והיא רקמה[34] את הקסיופיאה שנמצאת כעת בארכיון אוניברסיטת הרווארד.

האמנית/חוקרת נוירולוגית[35] לאורן יואיט (Lauren Hewitt) רוקמת חיידקים, חלקי המוח, עצבים ועוד. היא טוענת שהרקימה עוזרת לה בהבנת מחקריה.

רקמה על חומרים שאינם בד

אפשר לרקום גם על חומרים שונים מבד.

במאה העשרים אמנים שונים רקמו על "חפצים שנמצאו" (Found Object)[36] כגון עץ. צדפים, נוצות, מפתחות ישנים וכדומה.

אמנית הסיבים[37] Severija Inčirauskaitė-Kriaunevičienė מליטא רוקמת דוגמאות קלאסיות של פרחים בתך משוכל[38] על מתכות שונות מכסי ודלתות מכוניות, כפות ומנורות.

רקמה מרפאת

באנגליה ב-1997 הקימה הליידי אן טרי (Anne Tree) את ארגון FCW (Fine Cell Work)[39] שבמסגרתו התחילו ללמד אסירים תפירה ורקמה. מאז הקמת הארגון לפני 25 שנים, למדו יותר מ-8,000 אסירים ב-32 בתי סוהר לתפור ולרקום, כהכנה להשתלבותם בחברה. אסיר לשעבר בשם סבסטיאן סיפר לכתבת, שאיש אינו מכין אסיר לעובדה שהחיים בבית הכלא משעממים, והתפירה והרקמה שלמד עזרו לו לעבור את התקופה הזו. היצירה הראשונה שיצר היה קישוט בצורת תרנגול הודו לחג המולד. הוא נהנה מהיצירה הזו מאוד. גאוותו העיקרית הייתה ביצירת בובות פינגווין שנמכרו לחנויות של "הריטאג". האסירים מקבלים תשלום עבור יצירותיהם ולפי דבריה של ויקטוריה גיליס (Victoria Gillies) המנהלת בפועל של FCW הם גם נהנים מהיצירה ומפתחים את ההערכה העצמית שלהם. כאשר פרצה הקורונה בעולם, הוגברו תנאי הבידוד בבתי הסוהר ואסירים הוחזקו סגורים בתאיהם למשך 23 שעות ברצף, הארגון שלח 2,000 מוצרים לבתי הסוהר כדי שהאסירים יוכלו לרקום בתאיהם. מאז היווסדו של הארגון שיעור החזרה לפשע של האסירים שעמם עבדו הוא רק 2% לעומת 46% בין יתר האסירים באנגליה.

רקמה נכללת גם בתפירה איטית, שנחשבת בעיני אנשים רבים כפעולה מרגיעה. שבה האירשה או האיש יושבים ועוסקים בפעילות ידיים ומתמקדים בתפירת שתי פיסות בד או פיסת בד ובגד שהתבלה, ועל ידי הכנסת המחט לבד העברתה מתחת והוצאתה תוך שהיא גוררת אחריה חוט רקמה שבולט על רקע הבד. בספרה Slow Stitch and the art of Knowing yourself כותבת איוון פוקס (Yvonne Fuchs)[40] שבעזרת כך שסגלה לעצמה את התפירה האיטית היא נרפאה, כמה שנים לפני כתיבת הספר כשהיו לה בעיות רצינות בבריאות הגוף והנפש שלה. היא הייתה זקוקה למקום ולעיסוק שישחררו אותה ממחויבויות ואילוצים.

רקמה של ציורי אמנות

בחנויות הרקמה אפשר לקנות בדי קנווס שעליהם מודפסות העתקים של יצירות אמנות מוכרות. כמו כן יש ספרים שבהם מעצבים מתרגמים ציורים של אמנים לרקמות.

ב-1990 פרסמה המעצבת הבריטית פט מאנציני (Pat Menchini) את הספר The BEATRIX POTTER Needlepoint Book[41] עם רקמות וסריגות אותן עיצבה על פי ציוריה של ביאטריקס פוטר. המעצבת גם הוסיפה דוגמאות והוראות עבודה, שעל פיהן אפשר ליצור את תרגומי הרקמה והסריגה הללו.

ספרי רקמה ישראליים

  • Wilde Bloemen uit het Heilige Land in Kruissteek, Paula Frank-Boas, fotografie: Uzi Paz, Strengholt 1981 ISBN 90 6010 450 1
  • Arabesque: Decorative needlework from the Holy Land, Ziva Amir, Van Nostrand Reinhold, 1977

ראו גם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: רקמה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רקמה

הערות שוליים

  1. ^ The craft of embroidery around the world. Top-5 countries with simple but elegant embroidery patterns, nationalclothing.org (באנגלית)
  2. ^ Helen Fairfield, The Embroidery Design Sourcebook, Inspiration from around the world, 1994, London: Cassell, 1994, עמ' 6–128, ISBN 978-0304341993. (באנגלית)
  3. ^ The`re'se de Dilmont, The Complete Encyclopedia of Needlework, Philadelphia: Running Press, 1996, 1884, פרק Foreword, עמ' iv, ISBN 1-56138-702-9. (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Mirra Bank, lessons in Womanhood, Anonymous Was a Woman, 1979, New York: St.Martin, 1979, עמ' 13–46, ISBN 0-312-04186-1. (באנגלית)
  5. ^ Judith A.Tyner, Stitching the World: Embroidered Maps and Women’s Geographical Education, ספרים (באנגלית)
  6. ^ TimeLife editors (ע), The Special Elegance of Needlepont, Tradional Favoourites, 1975, New York: TIMELIFE, 1975, The ART of Sewing, עמ' 7–166. (באנגלית)
  7. ^ A. K. Fielding, Sewing With Martha Washington, PIECEWORK XXVIII Spring 2020, Long Thread Media, 2020, עמ' 14–19
  8. ^ William C. Ketchum, JR., GRANDMA MOSES An Amirican Original, עריכה: LInda Greer, Don Kennison, New York: Todtri, 1982, 1952, פרק Beginnings, עמ' 27, 28, 29, ISBN 1-880908-47-6. (באנגלית)
  9. ^ Melinda Coss, כל הפרקים, BLOOMSBURY NEEDLEPOINT From The tapestries at Charleston Farmhouse, 1992, London: Bulfinch, Little Brown, 1978, עמ' 22–100, ISBN 0-8212-1919-7. (באנגלית)
  10. ^ Gillian Vogelsang-Eastwood, Silk Embroidered Postcards, TRC LEIDEN, ‏2017 (באנגלית)
  11. ^ Pat Menchini, The BEATRIX POTTER Needlepoint Book, 1990, London: F.Warne, 1990, עמ' 9–125, ISBN 0723236631. (באנגלית)
  12. ^ Mae Rockland Tupa, Projects: For, With and About Chikdren, The New Work of Our hands, 1994, Radnor, Pennsylvania: Chilton Book Company, 1973, עמ' 94, ISBN 0-8019-8362-2. (בtbdkh,)
  13. ^ Ita Aber, Alphabeths for Embroidery, The Art Of Judaic Needlework, 1979, New York: Charles Scribner`s Sons, 1979, עמ' 108–116, ISBN 0-684-16239-3. (באנגלית)
  14. ^ David Goldstein, Elijah, Jewish Legends, 1987, London: CHACELLOR, 1980, Library of The World`s Myths and Legends, עמ' 114, ISBN 1851529292. (באנגלית)
  15. ^ פיליפ ווקוסבוביץ, חנה עמית, רבקה אליצור-ליימן, אורי מאירי, דיאנה מוריס, דיאנה רובננקו (ע), הגנת האם והילד, סמלי בעלי חיים, אריגים עם קישורים ממערת האיגרות, לכל הרוחות והשדים, לחשים וקמיעות במסורת היהודית, 2010, ירושלים: מוזיאון ארצות המקרא, 2010, עמ' 90, 119, 123, מסת"ב 965-7027-21-7. (בעברית ואנגלית)
  16. ^ אביבה מולר-לנצט, כסות ומסר לבושם של יהודים בארצות האסלאם, 2010 תש"ע, ירושלים: מכון בן צבי, 2010 תש"ע, מסת"ב 978-965-235-128-9. (בעברית)
  17. ^ Daniel M. Swetschinski, Julli-Marthe Cohen and Stephen Hartog, תרגום: Sammy Herman, Time And Objects, relgious and artisyic objects, The making of the objects, The objects in society, The objects in History, Orphan Objects, 1997, Amsterdam: Joods HistorischMuseum, 1997, עמ' 19–190, ISBN 9040099537. (באנגלית)
  18. ^ Embroidery "Contraband 1862", Brooklyn Museum (באנגלית)
  19. ^ Women’s Work, Brooklyn Museum (באנגלית)
  20. ^ Emma Nobel, Modern artists use explicit cross-stitch, ceramic boobs to express feminist issues, ABC NEWS, ‏31 במאי 2019 (באנגלית)
  21. ^ E. Tammy Kim, The Feminist Power of Embroidery, The NEW YORK TIMES, ‏29 בדצמבר 2018 (באנגלית)
  22. ^ 25 MILLION STITCHES – ONE STITCH FOR EACH OF THE WORLD’S 25 MILLION REFUGEES, 25 MILLION STITCHES (באנגלית)
  23. ^ Deirdre Carter, Mended Manuscripts, PIECEWORK Vol. XXVIII no.3, Long thread, Fall 2020, עמ' 16–21
  24. ^ Hol(e)y Moly!: Historical Damage and Repairs in Medieval Manuscripts, The Morgan Library & Museum, ‏7 בפברואר 2020 (באנגלית)
  25. ^ 10 WAYS TO UPCYCLE YOUR CLOTHES WITH EMBROIDERY!, The Folklore company, ‏31 במאי 2018 (באנגלית)
  26. ^ Updating your Wardrobe with Embroidery, Makesomthng, ‏6 בדצמבר 2017 (באנגלית)
  27. ^ Mantas kacerauskas & James Caunt, 99 –Year-Old Woman Dies Leaving Her Massive Quilt Project Unfinished So This Woman Organizes Help To Finish It, Bored Panda, ‏October 2019 (באנגלית)
  28. ^ חוטים של משי וזהב, באתר מכון ויצמן למדע, ‏1 בדצמבר 1999
  29. ^ אסתר קל, השמלה הירוקה, לבת וגם לבן לא יזיק לדעת, חמישית, תל אביב: נ. טברסקי, עמ' 42–45. (בעברית)
  30. ^ חגית פלג-רותם, ‏איתמר שגיא בתערוכת יחיד "רקמה ישראלית חדשה", באתר גלובס, 8 בנובמבר 2012
  31. ^ ורדה וזהו, מרגלית בסן – רקמה ציורית, באתר תפוז – פורום רקמה, ‏10 בדצמבר 2012
  32. ^ צפורה (ציפ) דגן, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית
  33. ^ John R. Whitman, The Cecilia Payne-Gaposchkin Cas-A Needlepont story, PIECEWORK XII, Interweave, 2004, עמ' 28–30
  34. ^ Maria Popova, Stitching a Supernova: A Needlepoint Celebration of Science by Pioneering Astronomer Cecilia Payne, brainpicings (באנגלית)
  35. ^ MCKENZIE PRILLAMAN, CREATORS – LAUREN HEWITT, ART THE SCIENCE, ‏10 במרץ 2020 (באנגלית)
  36. ^ Jean Littlejohn, Experimental materials for embroidery, Fabrics for Embroidery, 1986, London: B.T. Batsford, 1986, עמ' 125–131, ISBN 0713451122. (באנגלית)
  37. ^ CHRISTOPHER JOBSON, Ornate Embroidery Patterens Stitched into Metalic Objects, Colossal, ‏16 בינואר 2014 (באנגלית)
  38. ^ מגינה שלאין, שער התכים, רקמות עמים, 2007, ירושלים: זוהר לרקמה, 2007, עמ' 40–41. (בעברית, אנגלית)
  39. ^ Kat Lister, A stitch in time: The benefits of teaching prisoners to sew, The Guardian, ‏2 ביולי 2022 (באנגלית)
  40. ^ Yvonne Fuchs, How this book came to be, SLOW STITCH AND THE ART OF KNOWING YOURSELF, USA, 2020, עמ' iii, ISBN 9781716929526. (באנגלית)
  41. ^ Pat Menchini, The Beatrix Potter Needlepoint Book, 1990, London: F. Warne, 1990, ISBN 0723236631. (באנגלית)
  42. ^ עדי כץ, המורשת נמשכת: רוקמות לזכרה של מגינה שלאין, באתר מוטקה, ‏5 באוגוסט 2018