קלרמון-פראן ממוקמת במישור לימן (Limagne) במאסיף סנטרל ומוקפת באזור תעשייה גדול. העיר מפורסמת ברכס הרי הגעש המקיף אותה, שן דה פוי. הר הגעש הרדום פוי דה דום המרוחק כ-13 ק"מ מהעיר הוא הגבוה שביניהם וידוע בין השאר בזכות אנטנות התקשורת שיושבות על פסגתו ובולטות למרחוק.
הכיכר העירונית המפורסמת ביותר בעיר היא Place de Jaude, בה ניצב פסל גדול של ורקינגטוריקס (Vercingetorix) רכוב על סוס ומחזיק נשק מוט מסוג Glaive. על הפסל חקוקה הכתובת J'ai pris les armes pour la liberté de tous ("נרתמתי לנשק בשביל חירות לכולם"). הפסל פוסל על ידי הפסל פרדריק אוגוסט ברתולדי (Frédéric Bartholdi) שגם פיסל את פסל החירות. עוד כיכר מפורסמת היא כיכר הקתדרלה הנמצאת מדרום לקתדרלת קלרמון-פראן ובה ניצב פסל של האפיפיוראורבנוס השני ומזרקה.
היסטוריה
פרה-היסטוריה והתקופה הרומית
קלרמון-פראן היא מבין הערים העתיקות ביותר בצרפת. היא מוזכרת לראשונה בכתבי הגאוגרף היווניסטראבון, שקרא לה "המטרופוליס של ארברני (Arverni)" שפירושו עיר בירה אזורית. העיר נקראה באותו זמן Nemessos, בשפה הגאלית פירושה "יער קדוש", ומרכזה היה על התל בו נמצאת היום הקתדרלה. באזור שליד העיר נולד בשנת 72 לפנה"ס ראש השבט הארברני ורקינגטוריקס (שלימים הוביל את ההתנגדות הגאלית לכיבוש הרומי על ידי יוליוס קיסר). העיר נמצאת לא רחוק מרמת ז'רגוביה שם ערך ורקינגטוריקס ב-52 לפנה"ס את קרב גרגוביה ובו הדף את הרומאים. אחרי הכיבוש הרומי, שונה שם העיר ל-Augustonemetum במהלך המאה ה-1 לספירה, שם ששילב בין השם הגאלי המקורי לשמו של הקיסר הרומיאוגוסטוס. במאה ה-2 נאמדה אוכלוסייתה של העיר כ-15,000 עד 30,000 תושבים. במאה ה-3 שונה שמה ל"ארבנריס" (Arvernis), כאשר היא שואבת את שמה - כמו ערים גאליות אחרות בתקופה זו - מהתושבים שחיו בין חומותיה. העיר עברה גידול נרחב שנעצר באמצע המאה ה-3.
ימי הביניים
במאה ה-5 נהפכה העיר למושב בישוף, כאשר בישופה הראשון היה נמטיוס (Namatius) שמאוחר יותר הפך לקדוש. הוא בנה בעיר קתדרלה שתוארה על ידי גרגוריוס מטור. קלרמון עברה תקופה חשוכה אחרי נפילתה של האימפריה הרומית ובמשך כל ימי החשיכה וימי הביניים שאופיינה בונדליזם וביזה בידי השבטים הברברים שפלשו לגאליה. בין השנים 471 ל-475 אוברן נהפכה למטרה של ההתפשטות של הויזיגותים, והעיר הושמה תכופות תחת מצור, כולל פעם אחת תחת אאוריק. אף על פי שהעיר זכתה להגנתו של סידוניוס אפולינאריס, ראש הדיוקסיה בשנים 468–486 והפטריקיאקדיקיוס (Ecdicius), היא נמסרה לוויזיגותים בידי הקיסר יוליוס נפוס ונהפכה לחלק מהממלכה הוויזיגותית ב-507. דור מאוחר יותר היא נהפכה לחלק ממלכת הפרנקים. ב-8 בנובמבר535 נערכה המועצה הראשונה של קלרמון, ובה השתתפו 15 בישופים, ביניהם קיסריוס מארל (אנ'), ניצייר מליון (Nizier, בישוף טרווי Trèves) והילאריוס הקדוש, בישוף מנד. כ-16 הצהרות נעשו בה, ביניהן הקנון השני שקבע שהענקת אות כבוד אפיסקופלי צריך להיעשות לפי מעשי הצטיינות וערכים ולא כתוצאה מתככים ובחישות בצלחת.
בשנת 576 ניסה אוויטוס, בישוף העיר, לכפות את הנצרות על יהודי עירו, ועל פי דברי גרגוריוס מטור הוא הצליח להטביל יותר מ-500 איש.[2]
ב-848 שונה שם העיר ל-Clairmont, על שם הטירה Clarus Mons. בתקופה זו היא הייתה עיר אפיסקופלית שנשלטה על ידי בישוף. הויקינגים לא חסו על העיר בתקופת החלשותה של האימפריה הקרולינגית והיא נבזזה על ידיהם וכן על ידי הנורמנים תחת שלטון הסטינג בשנים 862 ו-864, וכן בשנת 898 בזמן שהבישוף סיגון ערך עבודות לשיקום העיר. הבישוף סטפנוס השני (אטיין השני) בנה בעיר קתדרלהרומנסקית באתר שבו יושבת כיום הקתדרלה הגותית. הקתדרלה הרומנסקית נחנכה ב-946 ומגדליה שרדו עד המאה ה-19, אז הוחלפה בחזית נאו-גותית עבור הקתדרלה הנוכחית.
ב-1551 נהפכה קלרמון לעיר מלכותית, ב-1610 לרכוש בלתי-נפרד של הכתר הצרפתי. ב-15 באפריל1630 נחתם האדיקט של טרואה (הצו הראשון של האיחוד) שכפה את איחוד הערים קלרמון ומונפראן. האיחוד אושר ב-1731 על ידי לואי החמישה עשר, מלך צרפת בצו השני (אדיקט) של האיחוד. באותה תקופה מונפראן הייתה לא יותר מעיר לוויין של קלרמון, ונשארה במצב זה עד תחילת המאה ה-20. מונפראן דרשה 3 פעמים עצמאות: ב-1789, ב-1848 וב-1863.
במאה ה-20 נבנו בעיר מפעלימישלן וגני העיר, שעיצבו את העיר קלרמון-פראן ותרמו לאחדות קלרמון ומונפראן. למרות איחודן, ישנם בעיר שני מרכזים, ומונפראן עדיין מחזיקה זהות נפרדת במידת מה.
ייצור מזון ועיבודו, יוזמות הנדסה, מכוני מחקר, חברות תוכנה ותעשיות רוקחות מספקים מקומות עבודה רבים לתושבי האזור. החינוך ממלא תפקיד חשוב בכלכלה של קלרמון-פראן, העיר מאוכלסת ביותר מ-30,000 סטודנטים ונמצאת בה אוניברסיטה על שמו של בלז פסקל. התעשייה בעיר נקשרה הרבה זמן ליצרן הצמיגים הצרפתי מישלן, שייצר את הצמיג הרדיאלי וצמח מקלרמון-פראן ליצרן מוביל בתעשיית הצמיגים. במשך רוב המאה ה-20 מישלן הפעיל בעיר בית חרושת גדול ונרחב שהעסיק כ-30,000 עובדים. אף על פי שמטה החברה נשאר בקלרמון-פראן, רוב הייצור עבר למפעלים במדינות אחרות. תהליך זה התרחש באופן איטי ואפשר לעיר לפצות על כך בהשקעות בתעשיות אחרות ולמנוע אבטלה שהיא מנת חלקן של ערים פוסט-תעשייתיות אחרות.
מכתבים שכתב הבישוף העירוני בשנת 470, והם העדות הראשונה בכתב הנוגעת ליהודים בעיר. כעבור מאה שנה נכפתה הנצרות על 500 מיהודי העיר, והאחרים נמלטו למארסיי. קיימות עדויות על כך שבהמשך הקהילה חודשה.
בתחילת המאה ה-20 היה במקום יישוב יהודי בן מאה שנים לערך, שמנה שלושים משפחות. בזמן מלחמת העולם השנייה העיר הייתה תחת שלטון וישי ומצאו בה מקלט כ-8,500 פליטים יהודים. כאשר החלו רדיפות, חלק מהם הוסתרו בבית הספר על ידי גבריאל פיגה. על פעילות זו הוא זכה בתואר חסיד אומות העולם.
בשנת 1969 הקהילה היהודית כללה קרוב ל-800 יהודים ובבעלות הקהילה היו מוסדות יהודיים מקובלים.