סיטה אירופית (שם מדעי: Sitta europaea) היא ציפור שיר קטנה המצויה ברחבי האזור הפלארקטי ובאירופה. בדומה לסיטות אחרות, זוהי ציפור קצרת-זנב בעלת מקור ארוך, חלקיה העליונים בגווני כחול-אפור והיא בעלת פס-עין שחור. זוהי ציפור קולנית שקריאתה "דוויפ" חזק חוזר ונשנה. ישנם למעלה מ-20 תת-מינים המחולקים לשלוש קבוצות עיקריות; לאוכלוסיות במערב טווח התפוצה יש חלקים תחתונים כתומים צהבהבים וגרון לבן, לאלו מרוסיה יש חלקים תחתון לבנבנים, ולאלו במזרח יש ניצוי דומה לאוכלוסיות האירופאיות, אך ללא הגרון הלבן.
בית הגידול המועדף עליה הוא חורש נשירים בוגר או יער מעורב עם עצים גדולים ועתיקים, בעדיפות לעצי אלון. זוגות מחזיקים בטריטוריות קבועות, ובונים את קינם בחורי עצים, בדרך-כלל בקיני נקר נטושים, אך לפעמים גם בחללים טבעיים. באם הכניסה לחור גדולה מדי, הנקבה מטייחת אותו בבוץ כדי להקטין את גודלו, ולעיתים קרובות מצפה גם את החלק הפנימי של החלל. התטולה מכילה שש עד תשע ביצים לבנות מנומרות באדום המונחות על בסיס עמוק של אורן או שבבי עץ אחרים.
הסיטה האירופית ניזונה בעיקר מחרקים, ובמיוחד מזחלים וחיפושיות; אם כי בסתיו ובחורף מתווספים לתזונתה גם אגוזים וזרעים. הגוזלים מואכלים בעיקר בחרקים, בנוסף למעט זרעים, פריטי מזון נאספים בעיקר על גזעי עצים וענפים גדולים. הסיטה עשויה לשחר מזון בטיפוס הן כלפי מעלה והן כלפי מטה על גזע העץ. היא נצפית לעיתים קרובות בשולחנות האכלה לציפורים, אוכלת פריטי מזון שומניים מעשה ידי אדם כמו גם זרעים. היא אגרנית מושבעת, ואוגרת מזון במשך כל השנה. הטורף הטבעי העיקרי שלה הוא הנץ המצוי.
דלדול אזורי חורש יכול להוביל לאובדן מקומי של אוכלוסיות מקננות, אך כיום טווח התפוצה של המין עדיין מתרחב. יש לה אוכלוסייה גדולה וטווח תפוצה נרחב ביותר, ולכן היא מסווגת על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN) במצב שימור "ללא חשש".
טקסונומיה ואטימולוגיה
הסיטות הן משפחה של ציפורי שיר הדומות זו לזו במראן עם זנבות וכנפיים קצרים, גוף קומפקטי ומקור מחודד וארוך. יש להן חלקים עליון אפורים או כחלחלים, פסי-עין שחורים וכפות רגליים חזקות. כולן מצויות בסוגSitta, שהוא הסוג היחיד במשפחת הסיטיים.[2] בתוך הסוג, הסיטה האירופית יוצרת מין-על ביחד עם המינים: סיטה אדומת-צד (S. nagaensis (אנ')), סיטה הודית (S. castanea (אנ')), סיטה יפהפייה (S. cinnamoventris (אנ')) וסיטה קשמירית (S. cashmirensis (אנ')) ובעבר נחשבו כולן למין יחיד.[3]
הסיטה האירופית תוארה על ידי קרל לינאוס במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו משנת 1758 תחת שמה המדעי הנוכחי, Sitta europaea.[4] שם הסוגSitta נגזר מהשם ביווני עתיקה של מין זה, σίττη, sittē; ושם המין, europaea, הוא מלטינית ומשמעותו "אירופאי".[5] השם העממי באנגלית "Nuthatch", שתועד לראשונה בשנת 1350, נגזר מהמילים "nut" (=אגוז) ומילה שקשורה כנראה ל-"hack" (=לחטוב, להכות), מכיוון שהסיטות מכות באגוזים אותם תקעו לתוך חריצים.[6]
בשנת 2014 פורסם מאמר הממפה את העץ הפילוגנטי של המין, בהתבסס על דגימות DNA גרעיני ומיטוכונדריאלי של 21 מיני סיטות.[7] קבוצת europaea קשורה לשני מיני סיטה חובבי סביבות סלעיות, סיטת צוקים (S. neumayer) וסיטה מזרחית (S. tephronota), ושני ענפים אלו התפצלו לפני 13 מיליון שנים. בתוך הקבוצה europaea, נראה כי סיטה לבנת-זנב (S. himalayensis) (וכתוצאה מכך גם סיטה לבנת-גבה (S. victoriae), למרות שלא נכללה במחקר) מהווים ענף בסיסי, והסיטה האירופית קרובה לסיטה אדומת-צד (S. nagaensis (אנ')) ולסיטה קשמירית (S. cashmirensis (אנ')). סיטה הודית (S. castanea (אנ')), סיטה יפהפייה (S. cinnamoventris (אנ')), סיטה בורמזית (S. neglecta (אנ')), וסיטה סיבירית (S. arctica (אנ')) לא נכללו במחקר. כל המינים בקבוצה europaea מטייחות את הכניסה לקיניהן.[7]
בשנת 2020 פורסם מאמר חדש שמכסה את הסוג בצורה ממצה יותר; וכולל את ארבעת המינים שהוזכרו לעיל והושמטו מהמיפוי הקודם. במחקר סקרו שלושה גנים מיטוכונדריאליים ושניים גרעיניים. שלושת המינים מדרום יבשת אסיה (S. castanea, S. cinnamoventris, S. neglecta) קשורים לסיטה הקשמירית, אך למרבה ההפתעה, הסיטה הסיבירית מוקמה על ענף נקי, במרוחק מהסיטה האירופית, זאת על-אף שנחשבה שנים רבות לתת-מין שלה.[8]
המאמר מ-2020 כלל גם מיפוי מעמיק של תת-המינים של הסיטה האירופית. הוא חילק את המין לשלוש קבוצות גדולות של תת-מינים, שאינן חופפות לגמרי לקבוצות שבעבר הובחנו על בסיס צבע הניצוי בחלקים התחתונים שלהן. הקבוצה הראשונה האירופית, כוללת את כל תת-המינים האירופיים, בין אם הם בעלי בטן צהבהבה או לבנה, וכן את תת-המינים של המזרח הקרוב.[9] היא קרובה לקבוצה ה"סיטה האסייתית", כולל תת-המינים המאכלסים את החלק הצפוני של יבשת אסיה, מקזחסטן ועד קוריאה ויפן, כולם בעלי בטן לבנה. לבסוף, קבוצה שלישית של תת-מינים, "הסיטה המזרחית", כוללת את תת-המינים האסייתים החיים דרומה יותר, בצפון ובמזרח סין ובטייוואן.[9]
כמעט ואין תיעוד ממאובנים של סיטות, ובאירופה הוא מוגבל ל-Sitta senogalliensis שנכחדה במיוקן התחתון באיטליה ולממצאים מועטים מאוחרים יותר מצרפת; נראה שהמשפחה התפחתה יחסית לאחרונה במונחים אבולוציוניים.[2]
תת-מינים
ישנם יותר מ-20 תת-מינים, אך המספר המדויק שנוי במחלוקת. ניתן לחלק את הטקסונים הללו לשלוש קבוצות עיקריות; ייתכן שהם היו מבודדים גאוגרפית זה מזה עד לאחרונה יחסית. פרטים בעלי מראה-ביניים נצפים באזורי חפיפה של הקבוצות.[10]
S. e. caesia, S. e. hispaniensis, S. e. cisalpina, S. e. levantina, S. e. persica, S. e. rubiginosa, S. e. caucasica
קבוצת europaea
חזה לבן
סקנדינביה ורוסיה מזרחה עד יפן וצפון סין
S. e. europaea, S. e. asiatica, S. e. arctica (מוכר גם כמין נפרד: "סיטה סיבירית"), S. e.baicalensis, S. e. albifrons, S.
e. sakhalinensis, S. e. takatsukasai, S. e. clara, S. e. amurensis, S. e. hondoensis, S. e. roseilia, S. e. bedfordi, S. e. seorsa
קבוצת sinensis
חזה וגרון צהבהבים
דרום ומזרח סין, טייוואן
S. e. sinensis, S. e. formosana
התת-מין S. e. arctica הגדול יחסית ובעל המראה הלבן מצפון-מזרח סיביר ייחודי במראהו ובגנטיקה שלו, ומקבל יותר ויותר הכרה כמין נפרד ("סיטה סיבירית", S. arctica).[3]
S. e. asiatica, עם גבה לבנה ובסיס המצח. הצבע החום-אדמדם בתת-שת אינו נרחב במיוחד.
S. e. europaea, פרט לבן-בטן, כמו בסקנדינביה ובמערב רוסיה.
S. e. sinensis, תת-מין עם חלקים תחתונים בעלי צבעים עזים.
תיאור
נקבה מהתת-מין S. e. europaea בשוודיה פרט מהתת-מין S. e. caesia בתעופה מלקטת זרעים בהונגריה
אורכו של הזכר הבוגר מהתת-מין הטיפוסי, S. e. europaea הוא כ-14 ס"מ, עם מוטת כנפיים של 22.5–27 ס"מ.[11] משקלו 17–28 גרם. יש לו חלקים עליונים כחלחלים-אפורים, פס-עין שחור, וגרון וחלקים תחתונים לבנבנים. צדדיו ובטנו התחתונה בצבע כתום-אדמדם, מנומר בלבן בתת-זנב. המקור החזק בצבע אפור כהה עם אזור בהיר יותר בבסיס התחתון, הקשתית חומה כהה והרגליים חומות או אפרפרות.[3] הסיטות נעות על עצים בקפיצות קצרות, ואינן משתמשות בזנבותיהן לתמיכה. במעוף יש להן מראה אופייני, עם ראש מחודד, כנפיים עגולות וזנב קצר ומרובע. המעוף שלהן מהיר, עם כנפיים סגורות בין פעימות, ולרוב הוא קצר.[11] רוב חברי קבוצת ה-S. e europaea שונים זה מזה רק בפרטים קטנים, לעיתים קרובות בגוון החלקים התחתונים,[10] אך S. e. arctica די ייחודי. הוא גדול, בהיר, בעל מצח לבן ופס-עין מצומצם, ויש לו יותר לבן בזנב ובכנפיים מאשר כל תת-מין אחר (מוכר כיום על-ידי מספר רשימות כמין נפרד, ("סיטה סיבירית", S. arctica).[12]
לתת-מין S. e. caesia, הנפוץ ביותר מתת-המינים המערביים, יש חלקים תחתונים כתומים צהבהבים, למעט גרון ולחיים לבנים. תת-המינים המערביים האחרים נבדלים בעיקר בגוון המדויק של החלקים התחתונים, אם כי בחלק מאלו הדרום-מזרחיים מופיעים גם מצח ופס-גבה לבנים. לתת-מינים S. e. sinensis ו-S. e. formosana, מסין וטייוואן בהתאמה, יש חלקים תחתונים צהבהבים כמו לתת-מינים המערביים, אבל יש להם גרונות צהבהבים במקום לבנים.[10]
הנקבה דומה במראה לזכר, אך היא בעלת חלקיה העליונים בהירים יותר במקצת, פסי-עין חומים יותר וגוון דהוי יותר בצדדים ובבטן התחתונה.[3] בתת-מין המזרחי S. e. asiatica, לחלק מהזכרים יש חלקים תחתונים צהבהבים כמו לנקבה, ופרטים עם ניצוי זה קשים להבדלה בשדה.[10] פרטים צעירים דומים לנקבות, אך ניצויים עמום יותר ויש להם רגליים בהירות יותר.[3] ניתן לזהות פרטים ברמת הזוויג באופן אמין החל מגיל 12 ימים בערך על-ידי צדדיהם הבהירים והצהבהבים יותר, או, אצל חלק מהתת-מינים בעלי החזה הלבן, על ידי הגוון הקרמי יותר של חלקיהם התחתונים.[12]
הבוגרים עוברים חילוף נוצות מלא לאחר עונת הקינון במשך כ-80 יום, החל מסוף מאי וכלה בסוף ספטמבר. החילוף של סיטות סיביריות קצר יותר, ונמשך מיוני עד אמצע ספטמבר. אצל פרחונים מתקיים חילוף בחלק מסוככות הכנף כסביבות גיל שמונה שבועות.[10]
מינים דומים
בחלק גדול מהתפוצה שלה, הסיטה האירופית היא מין הסיטה היחיד. בדרום-מזרח אירופה ובדרום-מערב אסיה, סיטת צוקים וסיטה מזרחית גדולות ובהירות יותר מהאירופית, ואין להן כתמים לבנים בזנב. בנוסף, הן מצויות בדרך-כלל בבית גידול שונה וסלעי. סיטה אדומת-חזה קטנה יותר ובעלת כיפה שחורה וכתם חזה אדמדם. בדרום-מערב סין, הסיטה אדומת-הצד דומה מאוד לסיטה האירופית, אבל היא כהה יותר בחלקיה העליונים, יש לה פחות לבן בפנים וחלקיה התחתונים אפורים יותר.[10] הסיטה הסיבירית (S. arctica) נחשבה פעם לתת-מין של הסיטה האירופית, אך שונה ממנה בצורה ברורה למדי, בהיותה גדולה יותר, בהירה, עם פס-עין קצר ודק יותר, מקור ארוך וישר יותר, ויותר לבן בזנב מכל תת-מין אחר של האירופית.[12]
מיני סיטות בעלי תחומי תפוצה חופפים לזה של הסיטה האירופית
הסיטה האירופית היא ציפור קולנית, עם קריאות "דוויפ" חזקות וחדות החוזרות בדרך-כלל פעמיים, לפעמים יותר אם היא נרגשת. יש לה קריאת אזעקה "סררר" או "טסי-סי-סי" צווחני, וקריאה דקה של "טסיט" לפני טיסה. השירה נשמעת כ"פיי-פיי-פיי" איטי ושורקני, אך בעלת וריאציות רבות, כולל גרסה מהירה יותר, ועשויה להיות מעורבבת עם הקריאות הרגילות.[3]
תפוצה ובית גידול
תפוצת הקינון של הסיטה האירופית משתרע על פני אירואסיה הממוזגת מהאיים הבריטיים (לא כולל אירלנד) ועד יפן.[10] היא מקננת מדרום לים התיכון באירופה, אם כי היא לא מצויה באיים, מלבד סיציליה. במזרח, התפוצה כוללת את רוב סין וטייוואן וחלק גדול מקוריאה.[10] היא נצפתה בלבנון ובאיי התעלה כמזדמנת נדירה.[13]
רוב האוכלוסיות יציבות, מלבד שוטטות מסוימת של פרטים צעירים לאחר הקינון, עם נטייה חזקה להימנעות מחצייה של אפילו קטעים קצרים בלבד של מים פתוחים. אוכלוסיות צפוניות ומזרחיות תלויות באצטרובלים של האורן הסיבירי (Pinus sibirica), ואם היבול דל, פרטים רבים של התת-המין S. e. asiatica עשויים לנוע מערבה לצפון שוודיה ופינלנד בסתיו; ולעיתים נשארים כדי לקנן. S. e. arctica הסיבירי עשוי לנדוד באופן מוגבל יותר דרומה ומזרחה בחורף, ו-S. e. amurensis, מדרום-מזרח רוסיה, חורף קבוע בקוריאה.[10]
בית הגידול המועדף עליה הוא חורש בוגר עם עצים גדולים ועתיקים, המספקים צמחייה עשירה ומתאימה לשיחור מזון ולקינון. באירופה היא מעדיפה יער נשירים או מעורב, ובמיוחד כאשר הוא מכיל עצי אלון. לעיתים היא נצפית בפארקים, פרדסים ישנים ובתי גידול מיוערים אחרים, כל עוד יש להם לפחות הקטאר של עצים מתאימים. אוכלוסיות הרריות מעדיפות במיוחד יערות אשוח ואורנים ישנים. ברוב רוסיה, עצי מחט משמשים לקינון, אך צפיפות הזוגות נמוכה יחסית. אוכלוסיות מרוקאיות מקננות באלון, ארז אטלס ואשוח. בתי גידול יוצאי-דופן כוללים ערער ננסי במונגוליה ושטחים סלעיים בחלק מצומצם של דרום סיביר.[3]
המין חובב בעיקר אזורי שפלה נמוכים בצפון תפוצתו, אך מגיע לקו העצים בשווייץ, ברום של 1,200 או יותר, ומקנן מדי פעם בגובה של 1,800–2,000 מטר באוסטריה. הוא מקנן בגבהים דומים בהרי טורקיה, המזרח התיכון ומרכז אסיה. בדרום יפן היא חובבת אזורים הררים יותר, בגבהים 760–2,100 מטר, כמו גם בטייוואן, בגבהים של 800–3,000, אך בדרום סין, סיטה אדומת-צד היא המין המגביה יותר, כשהסיטה האירופית נצפית ברום נמוך יותר.[3]
אקולוגיה
קינון
לסיטות יש יותר נטייה לקנן בתיבות קינון מאשר למקנני חורים אחרים.[14] ביצת סיטה אירופית
הסיטה האירופית היא מין מונוגמי, וזוג משתלט על טריטוריית קינון בה הוא יבלה גם את החורף.[3] גודלי הטריטוריות נעים בין 20 ל-100 דונם באירופה עד לממוצע של 3.02 קמ"ר ביערות המחטניים של סיביר.[15] הזכר שר כדי לסמן את הטריטוריה שלו וכדי למשוך בת-זוג. לשני הזוויגים יש תצוגת חיזור הכוללת תעופה מרחפת והרטטת הגוף, והזכר מבצע גם תעופות מעגליות עם זנב פרוש וראש מורם. הוא גם מאכיל את הנקבה כחלק מהחיזור.[11] על-אף שברוב המקרים הזוגיות היא לכל החיים, מחקר גנטי בגרמניה הראה שלפחות ל-10% מהצעירים באזור המחקר היו אבות אחרים, בדרך כלל מטריטוריה סמוכה.[16]
הקן נבנה בחלל עץ, לרוב חור נקר נטוש, אך לעיתים בחלל טבעי. מדי פעם הנקבה מגדילה חור קיים בעץ רקוב. הקן ממוקם בדרך כלל בגובה 2–20 מטר מעל פני הקרקע ויש לו בסיס עמוק של קליפת אורן או שבבי עצים אחרים, לעיתים נדירות בתוספת חומר צמחי יבש אחר. אם הכניסה לחור גדולה מדי, הוא מטוייח בבוץ, חימר ולפעמים גם בגללים כדי להקטין אותו.[3] שילוב הכניסה הקטנה וחלל הפנים הגדול, יחד עם שימוש בשכבה עמוקה של שבבי עץ בה מכוסים הביצים והגוזלים כשהבוגרים עוזבים את הקן, עשויים להיות התאמות להפחתת הסיכוי לטריפה. קינים עם חורי כניסה קטנים הם המוצלחים ביותר מבחינת הצלחת הקינון.[17] באופן מקומי, כניסה קטנה יכולה לעזור בהפחתת הסיכוי שזרזירים מצויים ישתלטו על הקן.[3][14] הנקבה לוקחת על עצמה את רוב העבודה, ולעיתים קרובות מטייחת גם את החלל הפנימי, והשלמת הקן לוקחת עד ארבעה שבועות. לעיתים קרובות נעשה בקן שימוש חוזר.[3]
התטולה מכילה לרוב 6–9 ביצים לבנות מנומרות באדום, אם כי לעיתים מספר הביצים מגיע עד ל-13. גודלן 19.5 על 14.4 מ"מ בממוצע,[10] ומשקלן 2.3 גרם כאשר 6% מכך מהקליפה.[18] הנקבה דוגרת על הביצים במשך 13–18 ימים עד לבקיעה, ומגדלת את האפרוחים הפלומתיים עד שהם פורחים 20–26 ימים לאחר מכן. שני ההורים משתתפים בהאכלת הגוזלים בקן וממשיכים לאחר שהם פורחים ועד שהם הופכים לעצמאיים בערך 8–14 ימים לאחר-מכן. בדרך כלל ישנו מחזור קינון אחד בשנה.[10][18] כאשר הקינון מתבצע בתיבות קינון, גודל התטולה ומספר הגוזלים גדול יותר בתיבות גדולות יותר. מסיבות שאינן ברורות, אין קשר בין גודל החלל לבין תוצאות הקינון של חורי קינון טבעיים.[19]
האופי היציב של מין זה גורם לכך שצעירים יכולים להשתלט על טריטוריה רק על-ידי מציאת אזור פנוי או החלפת בוגר מת. באירופה, עופות צעירים כמעט תמיד עוברים לבית גידול לא מאוכלס, אך בשטחים הגדולים יותר של סיביר רובם נשארים בטווח הקינון של זוג בוגר.[15]
שיעור ההישרדות השנתי לבוגרים ברוב תחום התפוצה עומד על סביבות 51%,[15][18] ומחקר בלגי מצא שיעור הישרדות מקומי של 25% לצעירים. תוחלת החיים הטיפוסית היא כשנתיים והגיל המקסימלי הידוע לפרט חופשי הוא 12 שנים ו-11 חודשים בבריטניה.[20]
תזונה
הסיטה האירופית ניזונה בעיקר מחרקים, ובמיוחד מזחלים וחיפושיות. בעונות הסתיו והחורף, התזונה מתרחבת גם לאגוזים וזרעים, אגוזי לוז ופירות אשור. הצעירים ניזונים בעיקר מהחרקים המועדפים על הוריהם, בתוספת זרעים מעטים. פריטי מזון מלוקטים בעיקר על גבי גזעי עצים וענפים מרכזיים גדולים, אך לעיתים גם מענפים קטנים יותר, ומדי פעם אף מהקרקע; במיוחד מחוץ לעונת הקינון. הסיטות משחרות מזון גם בטיפוס אופייני כשראשן כלפי מטה. חלק מהטרף נלכד במעוף, וסיטות יסירו קליפות או עצים רקובים כדי להגיע לחרקים, אם כי הן לא יכולות לקדוח בעץ בריא בדומה לנקרים. זוג עשוי להצטרף באופן זמני ללהקת מיני ציפורים מעורבת בחיפוש אחר מזון כשזו חולפת דרך הטריטוריה שלהן.[3] הסיטה האירופית מבקרת תדירה בשולחנות האכלה ומתקנים שונים לציפורים במיוחד בחורף, ותאכל פריטי מזון מעשה ידי אדם כמו שומן, גבינה, חמאה ולחם.[14][12] היא אף תועדה אוכלת מפסולת בתי מטבחיים.[12] הסיטה נוהגת לדחוק פריטי מזון קשים גדולים כמו אגוזים או חרקים גדולים לתוך חריצים בקליפת העץ ולרסק אותם עם מקורה החזק.[10]
היא נוהגת לאחסן מזון צמחי במשך כל השנה, אך בעיקר בסתיו. זרעים בודדים מוסתרים בסדקים בקליפות עץ, ומדי פעם בקירות או בקרקע. פריט המזון מוסתר בדרך כלל באמצעות חזזית, טחב או קליפות עץ קטנות. המזון המאוחסן נשלף במזג אוויר קר. ציפורים סיביריות אוגרות את הצנוברים של האורן הסיבירי, ולפעמים מספיקמ מזון נאגר כדי להחזיק אותן לשנה שלמה.[3] מזון במטמון עשוי לכלול לפעמים חומר שאינו צמחי כמו חתיכות לחם, זחלים ודרנים; אותם היא הורגת במהלומות מקור.[21] אגירה היא אסטרטגיה ארוכת טווח, פריטי מזון מאוחסנים נצרכים רק כאשר הסיטה מתקשה במציאת מזון טרי, לפעמים עד שלושה חודשים לאחר האחסון. סיטות עם אספקת מזון מאוחסנת טובה יותר בעלות חוסן גבוה יותר מאלו עם משאבים מוגבלים יותר.[22] יבול פירות האשור משתנה מאוד משנה לשנה; באוכלוסיות בהן הוא מהווה חלק חשוב מהתזונה, שיעורי ההישרדות של בוגרים אינם מושפעים במידה רבה בשנים עם יבול גרוע, אך מספר הצעירים יורד בסתיו כשהם מתיים ברעב או נודדים.[20] באזורים בהם לוז מצוי הוא סוג העצים הנפוץ, יש דפוס דומה של הישרדות בוגרים ואובדן של פרטים צעירים בשנים עם יבול גרוע.[14]
טורפים וטפילים
על פני רוב תפוצתו האירופית, הטורף העיקרי של הסיטה האירופית הוא הנץ המצוי.[12][23] מינים נוספים הידועים כטורפים של הסיטה כוללים את הנץ הגדול, בז עצים, לילית מצויה, כוס גמדי, ומיני סמור שונים.[23] מחקר שוודי הראה כי 6.2% מקני הסיטות באזור המחקר שלהם נפשטו על ידי טורפים. העבריינים לא זוהו, אבל הטורף העיקרי היחיד של קיני ירגזים באותו מחקר היה הנקר העקוד.[24]
זרזירים מצויים משתלטים לעיתים על חורי קינון של הסיטה האירופית, ומפחיתים את הצלחות הקינון שלהן. סביר יותר להניח שזה יקרה כאשר הקן גבוה בעץ ויש צפיפות קינון מקומית טובה של הסיטה.[24] המין הפולש דררה מצויה עשוי להתחרות גם עם הסיטה האירופית על חורי קינון. התוכים נוטים להופיע בכיסי יערות עירוניים, בעוד שהסיטות מעדיפות חורשות אלון עתיקות גדולות, מה שמפחית את רמת התחרות. אורניתולוגים שערכו מחקר בבלגיה בשנת 2010 הראו כי הבעיה לא הייתה כה חמורה עד כדי כך שהצדיקה את דילול התוכים.[25]
קרדיות מהסוג Ptilonyssus, כגון P. sittae, נמצאו בחללי האף של הסיטה האירופית.[26][27] תולעי מעיים כוללות את הנמטודותTridentocapillaria parusi ו-Pterothominx longifilla.[28] מחקרים קטנים בסלובקיה ובספרד לא מצאו טפילי דם, אך סקר ספרדי גדול יותר מצא עדויות מסוימות לזיהום מפלסמודיום.[29][30][31]
סטטוס
בסקר של BirdLife International משנת 2015 נאמדה האוכלוסייה האירופית של הסיטה האירופית ב-21.4–42.8 מיליון פרטים, בעוד שהאוכלוסיות בסין, טייוואן, קוריאה, יפן ורוסיה מוערכות כל אחת בין 10,000 ל-100,000 זוגות מקננים. הסך העולמי של המין מוערך בין 10–500 מיליון פרטים. תפוצת הקינון הידועה היא בערך 23.3 מיליון קמ"ר, המהווה חלק נרחב מבית הגידול המתאים הפוטנציאלי, ונראה שהאוכלוסייה יציבה. המספרים הגדולים ותפוצת הקינון העצומה גורמים לכך שמין זה מסווג על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע במצב שימור "ללא חשש".[32]
הסיטה האירופית נפוצה בחלק גדול מהתפוצה שלה, אם כי הצפיפות נמוכה יותר בצפון הרחוק וביערות מחטניים. המספרים השנתיים בסיביר משתנים בהתאם לזמינות האצטרובלים משנה לשנה.[10] בעשורים האחרונים התפשטה הסיטה לסקוטלנד והולנד, והרחיבה את תפוצתה בוויילס, צפון אנגליה, נורווגיה ורכס הרי האטלס הגבוה בצפון אפריקה. התת-מין S. e. asiatica מקנן לסירוגין בפינלנד ובצפון שוודיה באירועי התפרצות לא סדירים של המין. מכיוון שעצים גדולים הם חיוניים, כריתה או דילול של חורש ותיק עלולים להוביל לירידה מקומית או אף לאובדן אוכלוסיות.[11]
^ 12Harrap, Simon (2008). "Family Sittidae (Nuthatches)". In del Hoyo, J.; Elliott, A.; Christie, D.A. (eds.). Handbook of the Birds of the World. Vol. 13: Penduline-tits to Shrikes. Barcelona, Spain: Lynx Edicions. pp. 102–145. ISBN978-84-96553-45-3.
^ 123456789101112131415Harrap, S.; del Hoyo, J.; Collar, N.; Kirwan, G.M.; Christie, D.A. (2020). Billerman, S.M.; Keeney, B.K.; Rodewald, P.G.; Schulenberg, T.S. (eds.). "Eurasian Nuthatch (Sitta europaea)". Birds of the World. Ithaca, NY, USA: Cornell Lab of Ornithology. doi:10.2173/bow.eurnut2.01. S2CID240899218.
^ 12Pasquet, Eric; Barker, F. Keith; Martens, Jochen; Tillier, Annie; Cruaud, Corinne; Cibois, Alice (באפריל 2014). "Evolution within the nuthatches (Sittidae: Aves, Passeriformes): molecular phylogeny, biogeography, and ecological perspectives". Journal of Ornithology. 155 (3): 755–765. doi:10.1007/s10336-014-1063-7 (לא פעיל 3 במאי 2024). {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: DOI inactive as of 2024 (link)
^ 12345678910111213Simon Harrap, David Quinn, Tits, nuthatches & treecreepers, London: Christopher Helm, 1996, Helm identification guides, עמ' 16, 109–114, ISBN 978-0-7136-3964-3
^ 1234David Snow, Christopher M. Perrins, Robert Gillmor, The birds of the western Palearctic, Concise ed, Oxford ; New York: Oxford University Press, 1998, עמ' 1402–1404, ISBN 978-0-19-854099-1
^ 123456Erik Matthysen, David Quinn, The nuthatches, London: T. & A. D. Poyser, 1998, עמ' 27, 31, 51, 148, ISBN 978-0-85661-101-8
^ 1234Enoksson, Bodil (1990). "Autumn territories and population regulation in the Nuthatch Sitta europaea: an experimental study". Journal of Animal Ecology. 59 (3): 1047–1062. doi:10.2307/5030. JSTOR5030.
^ 123Pravosudov, Vladimir V. (1993). "Social organization of the Nuthatch Sitta europaea asiatica". Ornis Scandinavica. 24 (4): 290–296. doi:10.2307/3676790. JSTOR3676790.
^Segelbacher, Gernot; Kabisch, Daniela; Stauss, Michael; Tomiuk, Jürgen (2005). "Extra-pair young despite strong pair bonds in the European Nuthatch (Sitta europaea)". Journal of Ornithology. 146 (2): 99–102. doi:10.1007/s10336-004-0062-5. S2CID11158268.
^Pravosudov, Vladimir V. (1995). "Clutch size and fledging rate in the Eurasian Nuthatch breeding in natural cavities is unrelated to nest cavity size (Sin relación el tamaño de la cavidad y el tamaño de la camaday la tasa de pichones que dejan el nido de Sitta europea)". Journal of Field Ornithology. 66 (2): 231–235. JSTOR4514008.
^ 12Matthysen, Erik (1989). "Nuthatch Sitta europaea demography, beech mast, and territoriality". Ornis Scandinavica. 20 (4): 278–282. doi:10.2307/3676492. JSTOR3676492.
^Richards, T.J. (1958). "Concealment and recovery of food by birds, with some relevant observations on squirrels". British Birds. 51 (12): 497–508.
^Nilsson, Jan Åke; Persson, Hans Källander Owe (1993). "A prudent hoarder: effects of long-term hoarding in the European nuthatch, Sitta europaea". Behavioral Ecology. 4 (4): 363–373. doi:10.1093/beheco/4.4.369.
^ 12Bogumiła Jędrzejewska, Włodzimierz Jędrzejewski, Predation in Vertebrate Communities: The Bialowieza Primeval Forest as a Case Study, Berlin Heidelberg New York: Springer, 1998, Ecological studies, עמ' 200, 252, 256, 282, 286, 294, ISBN 978-3-540-64138-4
^ 12Nilsson, Sven G. (1984). "The evolution of nest-site selection among hole-nesting birds: the importance of nest predation and competition". Ornis Scandinavica. 15 (3): 167–175. doi:10.2307/3675958. JSTOR3675958.
^Carter T. Atkinson, Nancy Jeanne Thomas, Bruce D. Hunter, Parasitic diseases of wild birds, Ames (Iowa): Wiley-Blackwell, 2008, עמ' 483, ISBN 978-0-8138-2081-1
.jpg)
_im_Garten.jpg)
_(35020340935).jpg)
