לאחר תקופת נדידה באירופה בצעירותו ומאבק משפטי ארוך, ביסס את מעמדו החברתי. עם זאת, הוא הקפיד להישאר זהיר בכל הנוגע לפוליטיקה הארצית, והקדיש את זמנו לפרויקטי ניהול ותרבות, ובכלל זה כתיבת מחזות. יצירותיו הספרותיות אבדו או לא זוהו, אך החל משנות ה-90 של המאה ה-19 שמו עלה כאחד מהמועמדים הבולטים ביותר להיות המחבר האמיתי של יצירותיו של ויליאם שייקספיר.
במהלך מסעותיו, נודע ויליאם סטנלי כהרפתקן, שבשהותו באיטליה הסתובב בתחפושת נזיר והיה מעורב במספר רומנים ודו-קרבות. לפי ההשערה הוא גם ביקר במצרים, שם נלחם והרג נמר, משם נסע לאנטוליה, שבה נטען כי ניצל בקושי מהוצאה להורג על העלבת הנביא מוחמד; הוא שוחרר על ידי אצילה מוסלמית שרצתה להינשא לו. על פי הסיפור, הוא סירב לה, ברח למוסקבה ומשם לגרינלנד, משם חזר לאירופה בספינה לציד לווייתנים.
הרפתקאות צבעוניות אלה זכו לתיעוד בבלדה פופולרית בשם "זר סר ויליאם סטנלי", שמגזימה בתיאור שלוש השנים שלו מחוץ לאנגליה כ"עשרים ואחת שנים בהם הגיע לרוב חלקי העולם ". בלדה זו נכתבה בשנת 1800 ותוכנה פורסם ב-1801. אין עדויות מתועדות להרפתקאות אלה, אך הסיפורים חזרו על עצמם באופן קבוע בביוגרפיות מהמאה ה -19 של ויליאם סטנלי רוזן דרבי ה-6.[2]
לאחר מותו של אביו בשנת 1593, אחיו הבכור של ויליאם, פרדיננדו סטנלי, רוזן דרבי החמישי, ירש את תואר הרוזנות ואחוזותיו של אביהם, אך נפטר כמה חודשים לאחר מכן באפריל1594, והשאיר שלוש בנות ואף לא בן אחד. בעוד ויליאם ירש את תאריו כרוזןדרבי וכברון, בנותיו של פרדיננדו ביקשו לקבל את ירושת האחוזות.
בעיה נוספת נוצרה כאשר בתו הבכורה של פרדיננדו, אן סטנלי, רוזנת קסטלהייבן, הפכה באופן רשמי ליורשת עצר (מותנית), לכס מלכותה של אליזבת עם מות סבתה ב-1596. נוצר סכסוך משפטי מורכב בין דרבי ואחייניותיו, שנגרר במשך שנים רבות. זה הוביל לפסק דין שקבע כי האי מאן, שהיה בחזקת פרדיננדו סטנלי, רוזן דרבי החמישי, מולאם ויחשב כרכוש המלכה. עם זאת, המלכה ויתרה על זכותה להחזיק באי כאות הוקרה למשפחת סטנלי על נאמנותה. לוויליאם סטנלי הוענקו לת'ום הול בלנקשייר ונווסלי הול במרסיסייד יחד עם אדמות ואחוזות אחרות בלנקשייר, בקמברלנד, ביורקשייר, בצ'שייר, בוויילס ובמקומות נוספים, ואילו בנותיו של פרדיננדו קיבלו מעמדות הקשורים לברונות ואת האי מאן. הן מכרו אותו לדודם, ויליאם סטנלי, רוזן דרבי השישי. תואר הרוזנות שלו אושר מאוחר יותר על ידי ג'יימס הראשון, תוך שמירה על התואר הלורד של מאן. תוך כדי שהוא שומר על תוארו זה, דרבי העביר את ניהול האי מאן לאחייניתו, אן סטנלי. בשנת 1612 הוא העביר את התואר לאשתו, אליזבת.
אולי בגלל הפוטנציאל להיווצרות מרד צבאי בברית עם קתולים איריים, המלכה אסרה במפורש על ויליאם סטנלי לקחת חלק במלחמתו של רוברט דברו, רוזן אסקס השני באירלנד.[2] בגלל הגבלת מעורבותו בפוליטיקה הארצית, דרבי, הקדיש את זמנו בעיקר לניהול אחוזותיו ולתפקידו הדומיננטי בממשל המקומי בלנקשייר וצ'שייר. בשנת 1603 הוא הפך לחבר של מועצת המלכה של אנגליה.
התאוריה הדרבית של המחבר האמיתי של מחזות שייקספיר מציעה כי ויליאם סטנלי, רוזן דרבי השישי, כתב את המחזות והשירים שיוחסו באופן מסורתי לויליאם שייקספיר מסטרטפורד-שעל-איבון .
מועמדותו של דרבי הוצעה לראשונה בשנת 1891 על ידי ג'יימס גרינסטריט ולאחר מכן נתמכה על ידי אבל לה - פרנק ואחרים.[6] גרינסטריט גילה כי מרגל ישועי, ג'ורג פנר, דיווח ב - 1599 שדרבי "עסוק בכתיבת קומדיות לשחקן המצוי".[7][8] באותה השנה דרבי נרשם כמממן של אחת מלהקות הדרמה לילדים של לונדון, "הבנים של פול". כמו כן, הייתה לו גם להקת תיאטרון משלו, "אנשי דרבי", ששיחקה מספר פעמים בחצר המלוכה של המלכה אליזבת הראשונה ב - 1600 ו - 1601.[9] גרינסטריט גם טען כי הסצנות הקומיות ב"עמל אהבה לשווא" (מחזה מוקדם של שייקספיר) הושפעו מטקס מסורתי בהשתתפות 9 נכבדים שהתקיים רק בעיר הולדתו של דרבי, צ'סטר.[10] ליאו דוהרטי, כותב הביוגרפיה של סטנלי עבור הביוגרפיה הלאומית של מילון אוקספורד, טען בספרו האחרון שסטנלי הוא הנער הצעיר בסונטות של שייקספיר.[11] שמו גם נקשר בתאוריות החבורה השונות של הכתיבה השייקספירית. אחת מהן תוארה בספרו של גילברט סלאטר, "שבעת השייקספירים"(1931), שבו הוא טוען כי העבודות נכתבו על ידי שבעה מחברים שונים,[12] ביניהם ויליאם סטנלי, רוזן דרבי השישי.
דרבי נולד שלוש שנים לפני שייקספיר ומת בשנת 1642, כך שתוחלת חייו מתאימה לתאריכים המקובלים שבהם חוברו העבודות. ראשי התיבות שלו היו W.S, והוא נהג לחתום את שמו כ -"וויל", עובדה המתאימה לנטייה למשחקי המילים עם השם "וויל" המופיעים בסונטות של שייקספיר.[8]
^Leo Daugherty, Dictionary of National Biography ,William Stanley, 6th Earl of Derby, Oxford University Press, 2004
^ 12Barry Coward, The Stanleys, Lords Stanley, and Earls of Derby, 1385–1672: the origins, wealth, and power of a landowning family, Manchester University Press, 1984
^Lawrence Manley,, From Strange's Men to Pembroke's Men: 2 "Henry VI" and "The First Part of the Contention, Shakespeare Quarterly 54, 2003, עמ' 253-287
