PROFILPELAJAR.COM

וחטנג גורגסלי
ვახტანგ გორგასალი
	וחטנג הראשון גורגסלי
לידה	440; מצחתה, גאורגיה
פטירה	502 (בגיל 62 בערך); אוּגַ'רְמָה, גאורגיה
שם מלא	וחטנג הראשון מלך איבריה
שם לידה	ვახტანგ
מדינה	ממלכת איבריה
מקום קבורה	קתדרלת סווטיצחובלי
דת	נצרות גאורגית אורתודוקסית
בת זוג	באלנדוחט הפרסית (אנ') ; אלנה מבזנטיון
שושלת צ'וסרויד (אנ')
תואר	מלך ממלכת איבריה
כינוי	וחטנג גורגסלי
אב	מיתרידטס החמישי (מִירְדָאט החמישי) (אנ')
אם	סגדוחט (אנ'), ביתו של ברזבוד (אנ')
צאצאים	דאצ'י; לאון; מִירְדָאט; שתי בנות ששמותיהן לא ידועות
	452–502; (כ־50 שנה)
	→ מיתרידטס החמישי (אנ') דאצ'י ←

וחטנג גוֹרגַסַלי (בגאורגית: ვახტანგ გორგასალი;‏ 443 או 439 – 502 או 522) נקרא גם וחטנג הראשון מלך איבריה משושלת צ'וסרויד (אנ'), היה מלך ממלכת איבריה, הידוע במקור ככארתלי (מזרח גאורגיה) במחצית השנייה של המאה ה-5 ותחילת המאה ה-6.

בתקופת שלטונו כרת וחטנג כושלת עם האימפריה הביזנטית, למאבק ממושך נגד ההגמוניה הפרסית סאסאנית (אנ'), שהסתיים בתבוסה של וחטנג ובהחלשת ממלכת איבריה. המסורת מייחסת לו גם ארגון מחדש של הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית וייסוד טביליסי, בירתה המודרנית של גאורגיה.^[1]

קיימת בעייתיות בקביעת תקופת שלטונו של וחטנג. על פי איוונה ג'ווחישווילי (אנ') תקופת שלטונו של וחטנג הייתה בין השנים 449–502 לערך. ואילו על פי סיריל טומנוף (אנ') תקופת שלטונו התקיימה בין השנים 447–522 לערך. יתר על כן, טומנוף מזהה את וחטנג עם המלך האיברי גורגניס הידוע מ"מלחמות יוסטיניאנוס" של פרוקופיוס.^[2]

וחטנג הוא נושא של ויטה^[3] מהמאה ה-8 או ה-11 המיוחסת לג'וּאַנְשֶׁר ג'וּאַנְשֶׁרִיאנִיּ (אנ'), המשלבת היסטוריה ואגדה לנרטיב אפי, המאדיר את האישיות והביוגרפיה של וחטנג. יצירה ספרותית זו הייתה מקור עיקרי לדימוי של וחטנג כמלך-לוחם ומדינאי, שנשמר בזיכרון הפופולרי עד ימנו.

כבר בימי הביניים היה וחטנג אחד מהדמויות הפופולריות בהיסטוריה של גאורגיה.^[4] הוא הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית בתואר המרטיר הגדול הקדוש המלך וחטנג.^[5] ויום הזיכרון שלו נקבע ל-13 דצמבר.^[6]

שם

על פי 'תולדות המלך וחטנג גורגסלי' (ג'וּאַנְשֶׁר ג'וּאַנְשֶׁרִיאנִיּ (אנ')), למלך ניתן בלידתו את השם הפרסי ואראז חוסרוטנג,^[7] שהפך בגאורגית לוחטנג או וכטנג.^[8] ייתכן שהשם אכן נגזר מפרסית warx-tang (vahrka-tanū) - "גוף זאב", שמהווה השתקפות אפשרית של פולחן הזאבים שהיה מצוי בגאורגיה העתיקה.^[9] החל מסוף המאה ה-13, נסיכים ומלכים גאורגים רבים נקראו בשם וחטנג.^[1] טומנוף מציין שלשם וחטנג אין מקבילה קלאסית ומסיק שציון העובדה כי הכינוי של המלך - גוֹרגַסַל ניתן לווחטנג בגלל האופן בו חבש וחטנג את הקסדה. למסקנה זו הגיע בעקבות דברי ההיסטוריון הרומי פרוקופיוס מהמאה ה-6 שזיהה את וחטנג כגורגנס (Γουργένης, אביו או אחיו של פרניוס מאיבריה (אנ')). זיהויו של טומנוף של וחטנג עם גורגניס לא התקבל בקרב ההיסטוריונים באופן גורף.^[10]

תחילת שלטונו

בנוסף לחיבור 'תולדות המלך וחטנג גורגסלי', המקורות הגאורגים מימי הביניים מזכירים את וחטנג רק בקצרה, אך עם כבוד שניתן רק לעיתים רחוקות למלכים הגאורגים שקדמו לבגרטים.^[4] על אף אופיו האפי האגדי למחצה, החיבור מספק פרטים חשובים רבים, אותם ניתן לשלב עם המקורות הקרובים יותר לתקופה המדוברת, כגון לזרוס פרפצי (אנ') ופרוקופיוס.^[2]

בחיבור, נכתב כי וחטנג ירש את אביו, מיתרידטס החמישי או מִירְדָאט החמישי (אנ') בגיל 7. אמו, סַגְדּוּחְט (אנ'), פרסיה שהתנצרה, ביתו של פקיד פרסי רם דרג בשם ברזבוד (אנ'). לאחר מות בעלה היא קיבלה על עצמה את השלטון כעוצרת עקב גילו הצעיר של וחטנג. ברזבוד היה זורואסטריסטי מבחינה דתית ותמך בהשלטת הגמוניה פרו-פרסית באזור. הוא היה נגד הנצרות והפגין עוינות כלפי חתנו. אולם מעורבותה של סגדוחט סייעה ביישוב ההדורים. 'תולדות המלך וחטנג גורגסלי' מתאר בהמשך את המצב החמור בו הייתה איבריה באותה תקופה, מוטרד ממאמצי הזורואסטריות של הסאסאנים ופשיטה הרסנית של האוסטים מהצפון עם אפשרות לפלישה אפשרית של ההונים או האלאנים דרך השערים הכספיים שהוזכרו בכתבי פריסקוס. בחיבור נכתב כי בגיל 16, הוביל וחטנג מלחמת תגמול מנצחת נגד ה"אוסטים", זכה בקרב אחד לאחד (אנ') נגד הלוחם הענק של האויב ושחרר את אחותו מירנדוחט מהשבי. בגיל 19 התחתן וחטנג עם באלנדוחט (אנ'), "בתו" של המלך הגדול הורמיזד (כנראה הורמיזד השלישי (אנ') 457–459). עד מהרה, על פי בקשתו של המלך הגדול, השתתף וחטנג במערכה ב"הודו", כנראה במשלחת הכושלת של פרוז נגד ההפתאליטים (אנ') בשנות ה-460, ונגד האימפריה הרומית ב-472, שבה דווח כי וחטנג השתלט על אגריסי (לאזיקה) ואבחזיה.^[11]^[12]^[2]

אוטוקפליה גאורגית

כשווחטנג חזר לאיבריה, הוא נקט בשורה של צעדים שמטרתם לחזק את סמכויות המלך. הפלישות הפרסיות לממלכה הובילו את וחטנג לאוריינטציה פוליטית של התקרבות לממשלת רומא. הוא התחתן עם הלנה, "בת" (אולי קרובת משפחה מסוג אחר) של הקיסר זנון, וקיבל אישור מקונסטנטינופול לקדם את ראש כנסיית איבריה, הבישוף של מצחתה (גאו'), לדרגת קתוליקוס, שהפך את מעמדה של הכנסייה בממלכה לאוטוקפליה. הוא שלח את הבישוף, יחד עם שנים עשר בישופים ממונים חדשים, בכדי שיקודשו באנטיוכיה. הארגון מחדש לא עבר בצורה חלקה והמלך נאלץ להתגבר על התנגדות, במיוחד בדמותו של מיכאל, הבישוף המודח של מצחתה. על פי ג'ווחישווילי, הקונפליקט היה על רקע הבדלי הדוקטרינות בין המונופיזיטיזם של וחטנג והדיופיזיטיות של מיכאל, הנחה שנתמכת על ידי טומנוף (אנ'), שמציין, כי השינוי של הפרלט (אנ')^[13] וכפיפותו לאנטיוכיה יכולים "רק לרמוז על קבלת נוסח האמונה של זנון" - ההנוטיקון המונופיזיטי^[14] של 482. מצד שני, על פי היסטוריון גאורגי אחר, סימון ג'נשיה (אנ'), וחטנג נטה לכיוון דיופיזיטי בעוד שמיכאל דבק במונופיזיטיזם.^[12]

מלחמה כנגד הפרסים

כחלק מהתמיכה במדיניות הפרו-רומית, הרחיק ממנו וחטנג עוד יותר את האצילים שלו, שביקשו תמיכה פרסית כנגד הפלישות של המלך לאוטונומיות שלהם. בשנת 482, התקוממות גדולה נגד השלטון הפרסי (גאו'). הוא הרג את הווסאל המשפיע ביותר שלו, וַרְכְּסָן (אנ'), הפיטיאשח (אנ') של גוגארק (אנ') מארמניה, שהמיר את דתו לזורואסטריות והיה בעל ההשפעה הרבה ביותר בקווקז בהפצת ההגמוניה הפרסית. ורכסן הוציא להורג את אשתו הנוצרייה, שושניק, בתו של הנסיך הממיקוניאני (אנ') הארמני ורטנן השני וגיבור של היצירה הקדומה ביותר ששרדה בספרות הגאורגית - 'מות הקדושים של שושניק הקדושה' (אנ'). וחטנג הציב את עצמו בעימות גלוי עם המושל הפאודלי הפרסי שלו. וחטנג קרא לנסיכים הארמנים ולהונים לשתף פעולה עמו. לאחר היסוס, הארמנים תחת אחיינו של ורטן (השני), ואהן הראשון ממיקוניאן (אנ'), חברו לווחטנג. בעלות הברית הוכרעו ואיבריה נהרסה על ידי משלחות עונשין פרסיות בשנים 483 ו-484, מה שאילץ את וחטנג לברוח ללאזיקה (מערב גאורגיה המודרנית) שהייתה בשליטת הרומאים. לאחר מותו של פירוז במלחמה נגד ההפתאליטים (אנ') ב-484, יורשו באלאש (אנ') השיב את השלום בקווקז. וחטנג הצליח להחזיר את שלטונו באיבריה, אך לא בגד בקו הפרו-רומי שלו.^[12]

לאחר ששנות השלום בין פרס לרומא קרסו, ציווה קבאד הראשון, מלך האימפריה הסאסאנית על וחטנג להצטרף למערכה חדשה נגד רומא כווסאל. וחטנג סירב, ובכך גרם לפלישה פרסית לממלכתו. בהיותו בגיל 60 לערך, נאלץ וחטנג לבלות את שנות חייו האחרונות במלחמה ובגלות, פניותיו לסיוע רומאי לא נשאו פרי. הכרונולוגיה של תקופה זו מבולבלת. ידוע כי עד שנת 518 מונה לאיבריה משנה למלך פרסי בעיירה (דאז) האיברית טביליסי, שנוסדה - על פי המסורת הגאורגית - על ידי וחטנג ויועדה לבירה העתידית של הממלכה. לפי החיבור 'תולדות המלך וחטנג גורגסלי', ברשומות הגאורגיות, וחטנג מת כשהוא נלחם בצבא פולש פרסי בידי עבדו העריק שירה בו דרך פגם בבית השחי בשריון שלו. המלך הפצוע הועבר לטירתו באוּגַ'רְמָה (אנ') שם הוא מת ונקבר בסווטיצחובלי. על פי ג'אוואחישווילי (אנ') תאריך מותו של וחטנג הוא 502 לערך. אם זיהויו של טומנוף של גורגניס של פרוקופיוס לגבי וחטנג נכון, ייתכן שהמלך סיים את שלטונו בשנת 522 בכך שמצא מקלט בלאזיקה, וייתכן ששם נפטר בערך באותו זמן. לבני משפחתו של גורגניס (וחטנג גורגסלי על פי טומנוף) - פרניוס האיברי (אנ'), פכוריוס האיברי (אנ') ופאזאס האיברי (אנ') - היו קריירות בצבא הרומי.^[2]^[15]

משפחה

לפי החיבור 'תולדות המלך וחטנג גורגסלי', ברשומות הגאורגיות, וחטנג הותיר אחריו שלושה בנים. דאצ'י, בנו הבכור של וחטנג מנישואיו הראשונים לנסיכה הפרסית באלנדוחט (אנ') (שמתה בלידה), ירש אותו כמלך איבריה ונאלץ לחסות תחת העול פרסי. שני בנים צעירים יותר מנישואיו השניים של וחטנג לאלנה הרומית - ליאון ומִירְדָאט^[16] - קיבלו את המחוזות הדרום-מערביים של איבריה, קלארג'תי (אנ') וג'אוואחתי. צאצאיו של ליאון משושלת גּוּאָרָמִיאָנִי (אנ') הלכו בעקבות המסורת המשפחתית שצידדה באוריינטציה פרו-רומית. שני שושלות הללו שרדו באיבריה עד המאה ה-8, עד שהוחלפו על ידי בני דודיהם הנמרצים ממשפחת בגרט.^[2] טומנוף הסיק ש-'סמאנזוס', שם של ה"מלך" האיברי שנמצא ברשימת השליטים של יואנס מלאלס בני זמנו של יוסטיניאנוס ודווח על ידי תאופנס המוודה וגאורגיוס קדרנוס שביקרו בקונסטנטינופול בשנת 535, עשוי היה להיות השחתה של מילים. כלומר "אחיו של דאצ'י" ולכן מתייחס אולי למִירְדָאט.^[17]

צוואתו של וחטנג

לפני מותו, השאיר המלך הפצוע צוואה לבנו דאצ'י ולגאורגים:

მე ესე რა წარვალ წინაშე ღმრთისა ჩემისა, და ვმადლობ სახელსა მისსა, რამეთუ არა დამაკლო [or: დამარხო] გამორჩეულთა წმიდათა მისთა. აწ გამცნებ თქუენ, რათა მტკიცედ სარწმუნოებასა ზედა სდგეთ და ეძიებდეთ ქრისტესთჳს სიკუდილსა სახელსა მისსა ზედა, რათა წარუვალი დიდება მოიგოთ.

ואני בדרכי לאלוהי, מודה אני לשמו, כי לא החסיר (או: 'חסך') ממני את ברכותיו הנבחרות. עכשיו אני מפציר בכם, שתעמדו איתנים באמונתכם ותחפשו למות למען המשיח ושמו, כדי שתזכו בתהילה נצחית.

— ג'וּנאשֵר ג'וּנאשֵריאני (אנ'), תולדות המלך וחטנג גורגסלי (רו') מתוך הרשומות הגאורגיות, (בגאורגית)

הוא גם קרא לגאורגים לא לנטוש את הקשרים עם האימפריה הביזנטית:

მე ჴორციელებრითა დიდებითა გადიდენ თქუენ ნათესავთა ჩემთა. და სახლსა ჩუენსა ნუ შეურაცხჰყოფთ, და სიყუარულსა ბერძენთასა ნუ დაუტეობთ.

אני בשרי ותהילתי מאדיר אתכם ובני דורי. אל תטילו חרפה על ביתנו אל תינטשו את אהבת היוונים.

— ג'וּנאשֵר ג'וּנאשֵריאני (אנ'), תולדות המלך וחטנג גורגסלי (רו') מתוך הרשומות הגאורגיות, (בגאורגית)

האגדה על העיר טביליסי

פילולוג ישראלי-גאורגי, קונסטנטין לרנר,^[18] פרסם בכתב העת “Folklore”^[19] מאמר בשם 'נהר גן העדן והאגדה על העיר טביליסי: מקור ספרותי של האגדה'. האגדה הגאורגית על העיר טביליסי מספרת שהמלך וחטנג יצא לציד פסיונים ביער. באותה תקופה שטחה הנוכחי של טביליסי היה מכוסה יערות. הבז שלו תפס פסיון (אנ') (ממשפחת הפסיוניים) שנפל למעיין חם. הפסיון יצא מהמעיין בריא ושלם ועף משם. המלך הורה לגדוע את היער ולבנות עיר באותו המקום. מאז קרא למקום תבּיליסי מהמילה "תבּילי" (თბილი). שפירושה בגאורגית "חמים" ומכאן "תבּיליסי" - "מקום חמים". הוא העתיק את בירת ממלכתו ממצחתה לטביליסי. חוקרים מצאו קווי דמיון רבים בין אגדה זו לבין אגדה יהודית עתיקה על אלכסנדר הגדול. באגדה היהודית, אלכסנדר הגדול יושב ליד מעיין מיוחד ואוכל לחם. צייד של המלך שוטף ציפורים שניצודו במעיין, והן חוזרות לחיים ועפות משם. המלך אלכסנדר מתרשם מהמעיין ומכריז שזהו בוודאי מעיין שנובע מגן עדן.^[20] הדמיון בין האגדות מתבטא בכך שבשתיהן מופיעים מלך, צייד, ציפור ומעיין בעל תכונות מיוחדות. החוקרים משערים שהאגדה היהודית הגיעה לגאורגיה דרך רומן עברי עתיק על אלכסנדר מוקדון. ברומן זה, אזור גאורגיה נקרא "אפריקי וקרטֶיניה". לכן, סביר להניח שהאגדה על המעיין עברה ממקורות יהודיים לתרבות הגאורגית והשפיעה על האגדה על ייסוד טביליסי. קיימות גרסאות נוספות לאגדה על ייסוד טביליסי. הקשר בין האגדה היהודית לאגדה הגאורגית הוא בגדר השערה בלבד.^[21]

מורשת

וחטנג נכנס לפנתיאון גיבורי ההיסטוריה של גאורגיה כבר בימי הביניים. דגל מלכותי של הבגרטים הגאורגים נודעה בשם "גורגסליאני", כלומר "של גורגסלי". הוא דומה במידת מה לדגם הקדום ביותר של דגל חמשת הצלבים הגאורגי. בזיכרון הפופולרי, דמותו קיבלה חזות אגדית ורומנטית. וחטנג הוא נושא למספר שירים ואגדות עממיות, המשבחות את גדולתו הבלתי הנתפסת של המלך, כוחו הפיזי העצום, אומץ ליבו והדבקות בנצרות.^[22] לווחטנג יוחסו יסוד מספר ערים, טירות ומנזרים ברחבי גאורגיה, כולל בירת המדינה טביליסי, שבה רחוב וכיכר הנושאים את שמו, ואנדרטה משנת 1967 של הפסל אֶלְגוּגָ'ה אַמָּשׁוּקֵלִי (אנ') בראש צוק ברובע מטחי שבטביליסי. בשלוש ערים בגאורגיה יש רחובות שנקראים על שמו. במרכז טביליסי, בבתומי ובגורי. וכן כיכר בטביליסי העתיקה נקרא על שמו.

וחטנג הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית. יום הזיכרון שלו הוא ה-13 בדצמבר. בתחילת שנות ה-90 נבנתה כנסייה לכבודו בעיר רוסתווי.

עיטור וחטנג גורגסלי (גאו'), שהונהג בשנת 1992, הוא אחד העיטורים הצבאיים הגבוהים ביותר בגאורגיה (אנ').

עיטור וחטנג גורגסלי דרגה 1. שייך לאלכסנדר בֵּרוּלָווָה (אנ')
על בול במלאת 1500 שנה לטביליסי
כנסיית וחטנג גורגסלי במינכן
וחטנג גורגסלי על שטר 20 לארי גאורגי
פסל גורגסלי ליד כנסיית מטחי (אנ')

לקריאה נוספת

Rapp, Stephen H. (אנ') (2009), The Iranian Heritage Of Georgia: Breathing New Life Into The Pre-bagratid Historiographical Tradition. Moscow: Russian State University for the Humanities (אנ'), (באנגלית)
History of Iranian-georgian Relations, אנציקלופדיה איראניקה, (באנגלית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וחטנג גורגסלי בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ¹ ² Rapp, Stephen H. (אנ') (2003), Studies in Medieval Georgian Historiography: Early Texts And Eurasian Contexts, p. 320. Peeters Publishers (אנ'), מסת"ב 90-429-1318-5 (הספר בקטלוג ULI)
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Cyril Toumanoff (אנ') (1967), Studies In Christian Caucasian History, pp. 368–9. Georgetown University Press (אנ') (הספר בקטלוג ULI)
^ ויטה או חיי קדושים - סוגה ספרותית מימי הביניים המתארת חיי קדושים (שנקראה בימי הביניים הגיוגרפיה של קדושים). התחילית של חיבור כזה מתחיל במילה Vita שמשמעותה ביוגרפיה בלטינית.
^ ¹ ² Rapp, Stephen H. (אנ') (2003), Studies in Medieval Georgian Historiography: Early Texts And Eurasian Contexts, Peeters Publishers (אנ'), מסת"ב 90-429-1318-5 (הספר בקטלוג ULI)
^ בגאורגית: წმინდა დიდმოწამე მეფე ვახტანგი
^ Machitadze, Archpriest Zakaria (2006), "The Holy King Vakhtang Gorgasali (†502)", in The Lives of the Georgian Saints, (באנגלית)
^ בפרסית: ورازخسروتنگ
^ Thomson, Robert W. (1996), Rewriting Caucasian History, p. 156. Oxford University Press, מסת"ב 0-19-826373-2
^ תַּמָּזּ גַּמְּקֶרלִידְזֶה (אנ'); ויאצ'סלב איבנוב (אנ'); ורנר וינטר (אנ') (תרגום ע"י: ג'והנה ניקולס (אנ'); 1995), Indo-European and the Indo-Europeans: a reconstruction and historical analysis of a proto-language and a proto-culture, עמ. 416. M. de Gruyter, מסת"ב 3-11-009646-3 (הספר בקטלוג ULI) (הספר בקטלוג ULI)
^ Geoffrey Greatrex (גר') (1998), Rome and Persia at war, 502–532, p. 129. Francis Cairns, בהוצאת ‏Francis Cairns Publications‏ (Q127377913), מסת"ב 9780905205489 (הספר בקטלוג ULI)
^ Robert W. Thomson (אנ') (1996), Rewriting Caucasian History, pp. 153–251. Oxford University Press, מסת"ב 0-19-826373-2 (הספר בקטלוג ULI)
^ ¹ ² ³ מרים לורתכיפאנידזה (אנ') דוד מוסחלישווילי (אנ'), Очерки истории Грузии (מסות על תולדות גאורגיה) В восьми томах: Том II, טביליסי, בהוצאת Мецниереба,‏ 1988, (ברוסית)
^ פרלט הוא חבר בכיר בממסד הדתי הנוצרי, כגון קרדינל, אב מנזר או בישוף, שיש לו סמכות על אנשי דת בדרג נמוך יותר. גם לנצרות הקתולית וגם לנצרות הפרוטסטנטית יש פרלטים בשורותיהן.
^ ההנוטיקון (אנ') היה מסמך כריסטולוגי שהוציא הקיסר הביזנטי זנון בשנת 482, בניסיון לא מוצלח ליישב את המחלוקות בין תומכי ועידת כלקדון לבין מתנגדי המועצה (נוצרים לא-כלקדונים (אנ')). אחריו הגיע הפילוג האקסיאני (אנ') (פילוג כנסיות מזרח ומערב, 484-519).
^ על פי פרוקופיוס המלך האיברי גורגניס (וחטנג גורגסלי) ערק לרומאים בשלב מסוים בתקופת שלטונו של יוסטיניוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, אך הובס על ידי הפרסים ונאלץ לברוח לשטח הרומאי. ג'ורג' רולינסון, The Seven Great Monarchies
^ בגאורגית: მირდატ
^ John Robert Martindale (אנ') (1992), The Prosopography of the Later Roman Empire (אנ'), p. 1109. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', מסת"ב 0-521-07233-6
^ ‏קונסטנטין לרנר‏ (Q126304194)
^ ‏Folklore‏ (Q127378021)
^ האגדה מספרת:

בַּחֲזִירָתוֹ יָשַׁב אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס עַל מְעְיָן אֶחָד וְאָכַל לָחֶם. הָיוּ בְיָדוֹ גִלְדָּנִים (דגים קטנים) מְלוּחִים. שְׁטָפָם בְּמַיִם וְנָפַל בָּהֶם רֵיחַ טוֹב. אָמַר: מַשְׁמָע, מַעְיָן זֶה מִגַּן־עֵדֶן בָּא. נָטַל מֵאוֹתָם הַמַּיִם וְרָחַץ פָּנָיו. עָלָה עִם הַמַּעְיָן עַד שֶׁהִגִּיעַ לְפִתְחוֹ שֶׁל גַּן־עֵדֶן.

— ספר האגדה סעיף ל"ה, נערך על ידי ביאליק ורבניצקי בפרויקט בן-יהודה

המקור הוא בתלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף ל"ב, עמוד ב'
^ ‏קונסטנטין לרנר‏ (Q126304194), The 'River of Paradaise' and the Legend about the City of Tbilisi: A Literary Source of the Legend, Folklore 16 (November 2001): 72–77
^ גיווי צוּלַאְיָה (רו'), (תרגום לרוסית, 1986), ג'וּנאשֵר ג'וּנאשֵריאני (אנ'). «Жизнь Вахтанга Горгасала» ("תולדות המלך וחטנג גורגסלי"). טביליסי: הוצאת מֶצְנִיאֵרוֹבָּה (גאו'), בלקסיקון הביוגרפי של גאורגיה (גאו') גרסה מקוונת, (ברוסית)