הציורים השחורים (בספרדית: Pinturas Negras) הם סדרה של 14 ציורי שמן שיצר הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה בשנים האחרונות לחייו. הציורים נוצרו כציורי קיר על קירות ביתו של גויה. הציורים כונו כך בשל כהותם ובשל התיאורים הקודרים המשקפים את פחדיו של גויה מאי שפיות.^[1] כיום מוצגים הציורים במוזיאון הפראדו במדריד.

לאחר מלחמות נפוליאון והסערה הפנימית של הממשלה הספרדית המשתנה, גויה פיתח יחס ממורמר כלפי האנושות. הוא שרד שתי מחלות כמעט קטלניות, והיה חרד מחשש להישנותן. נראה כי השילוב בין גורמים אלה הביא אותו לכדי יצירתם של הציורים השחורים. באמצעות צבעי שמן ועבודה ישירה על קירות חדרי הוילה שבה חי, יצר גויה יצירות בגוונים כהים ומטרידים. הציורים לא הוזמנו ולא נועדו לעזוב את ביתו. סביר להניח כי האמן מעולם לא התכוון להציגן בתערוכה ציבורית "ציורים אלה קרובים להיות פרטיים יותר מכל ציור אחר אשר נולד אי פעם בתולדות האמנות המערבית".^[2]

גויה לא נתן כותרות לציורים, או אם כן, הוא מעולם לא חשף או תיעד אותם. מרבית השמות ניתנו ליצירות על ידי היסטוריונים לאמנות.^[2] הם הופיעו לראשונה בקטלוג בשנת 1828 על ידי חברו של גויה, אנטוני ברוגדה.^[3]

ארבעה עשרה הציורים נקראים:אטרופוס (הגורל), שני הזקנים, שני זקנים אוכלים מרק, דו-קרב אַלּוֹת, שבת המכשפות/התיש הגדול, גברים קוראים, יהודית והולפרנס, עלייה לרגל לסן איזידרו, הכלב, סטורן טורף את אחד מבניו, 2 נשים לועגות לגבר, תהלוכת המשרד הקדוש, חזון פנטסטי ו- La Leocadia (לאוקדיה היה שמה של זוגתו של גויה). ציור נוסף, שטרם הוכלל בצורה רשמית כחלק מהציורים השחורים נקרא ראשים בנוף, והוא מוצג בנפרד מהסדרה באוסף סטנלי מוס בעיר ניו-יורק. עד היום אנשים מתקשים להתבונן בציורים בשל התחושות שהם מעוררים בצופים.^[4]

במסגרת "המלחמות הנפוליאוניות", בדצמבר 1807, פלש נפוליאון עם כוח לוחם בן 130,000 חיילים לצפון ספרד. עד אביב 1808 השתלט נפוליאון על מדריד, ועד יוני של אותה השנה הצליח להוריד מכיסאו את המלך פרדיננד השביעי, ובמקומו מינה את אחיו שלו, ז'וזף, למלך ספרד.

. ב-02/05/1808 פרצה התקוממות שהפכה למלחמת גרילה שנמשכה 5 שנים בין העם הספרדי (בסיוע כוחות בריטים ופורטוגלים) בצרפתים. בתגובת נגד להתקוממות, הוציאו חיילים צרפתים להורג חלק מהמורדים במדריד, ביום ה-03/05/1808.

גויה שהיה תלוי למחייתו בבית-המלוכה ובממסד לא היה יכול להביע באופן נחרץ את השקפותיו הפוליטיות. ואולם, האמנות שלו רומזת על עצמאות, וייתכן שציורו הגדול ביותר הוא זה המתאר את הוצאתם להורג של המורדים במדריד - הציור שנקרא השלושה במאי 1808, ציור אפל מבחינה פסיכולוגית, אם כי לא אפל כמו הציורים השחורים.

הכאוס החברתי והפוליטי של התקופה הגביר אצל גויה את הפחד, החרדות ואת המודעות להם. בפברואר 1819, רכש גויה את וילת קווינטה דל סורדו על גדת נהר מנזאנארס, בסמוך לגשר סגוביה ועם נוף על שפלות סן איזידרו. רכישת הנכס המבודד הולידה השערות כי רצונו היה להימלט מתשומת הלב הציבורית. הוא גר שם עם לאוקדיה וייס, שהייתה נשואה עדיין לאיזידורו וייס, ולשניים נולדה בת, רוסריו. הבית, כונה "בית החירש" ("Quinta del Sordo"), על שם הבעלים הקודם של הבית.^[5] ייתכן כי תחושות אלו הובילו את גויה ליצור את סדרת הציורים השחורים. את הציורים, העשויים בטכניקת "סקו" (secco) וצבעי שמן, יצר גויה בציור ישיר על גבי קירות ביתו. הם מכילים נושאים רוויי מוות, אלימות ותיאורים של חזיונות אפוקליפטים.

לא ידוע הזמן המדויק שבו החל גויה לצייר את הציורים השחורים, אך ידוע כי תחילת היצירה חפפה למחלה קשה בין פברואר לנובמבר של 1819 (כפי שמשתקף בציור - דיוקן עצמי עם ד"ר ארייטה, שמוצג כיום במכון לאמנות במינאפוליס, מינסוטה). גויה היה מבוגר וחולה, חירש ובודד, והפחדים שלו מצאו ביטוי באופן מודע ביצירותיו - למעשה, הוא השתמש בפחדים הללו כדי ליצור דימויים מעוותים, שכאילו לקוחים מהזיות האפלות ביותר – בניתוח של יצירות אלו נכתב - "בתוך טירוף יצירותיו האחרונות של גויה שוררת שפיות נוראה, כאילו נעלמו הגבולות כולם ואנו נופלים לתהום חסרת תחתית".^[6]

בשנת 1823, לאחר החזרת המלוכה האבסולוטית בידי המלך פרדיננד ה-7, נמלט גויה מביתו ויצא לגלות בבורדו שבצרפת.

בשנת 1878 הוסרו הציורים מקירות הבית והוצמדו לבדים, בשל הידרדרות מצבם. בעל הציורים תרם אותם לספרד והם מוצגים כיום במוזיאון הפראדו במדריד.

בכתביו של אנטוניו ברוגדה מוזכרים שבעה ציורי קיר בקומת הקרקע ושמונה בקומה העליונה. יחד עם זאת, רק ארבעה עשר ציורים הגיעו למוזיאון דה פראדו. שארל יורטה מתאר גם ציור נוסף לסדרה הידועה באוסף, ומציין כי כאשר ביקר בווילה בשנת 1867, הציור כבר הוסר מהקיר ונלקח למרקיז של ארמון ויסטה אלגרה של סלמנקה. מבקרים רבים העלו את ההשערה שבשל גודלו ונושא הציור החסר הוא ככל הנראה הציור שזוהה כראשים בנוף (נמצא כיום בניו יורק, אוסף סטנלי מוס).

מלבד בעיית הציור החסר, קיימת גם חוסר ודאות בנוגע למיקום הציור שני זקנים אוכלים מרק - האם צויר במשקוף בקומה העליונה או התחתונה. דבר הפוגע בהבנת היצירה (בהנחה כי כל יצירה היא בעלת ערך ומשמעות בהקשר למיקומה במבנה). למעט הבעיות הנ"ל, תרשים הציורים שהופץ של וילה קווינטה דל סורדו הוא מדויק.^[7]

קומת הכניסה הייתה חלל מלבני. בשני צדיו הארוכים היו שני חלונות ליד הקירות הקצרים יותר. בין החלונות היו מצוירים שני ציורי קיר גדולים: עלייה לרגל לסן איזידרו מימין ושבת המכשפות משמאל. מאחור, על הקיר הקטן יותר מול הכניסה, היה חלון במרכז עם הציור יהודית והולופרנס מימין, וסטורן טורף את אחד מבניו מצידו השני בצד שמאל. ממולם היו ממוקמים La Leocadia ושני זקנים זה לצד זה.

הקומה הראשונה הייתה בגודל זהה לקומת הקרקע, אם כי בקירות הארוכים היה רק חלון מרכזי אחד התחום בציורי קיר משני צדדיו. בקיר הימני בכניסה לקומה הראשונה צוירו "חזון פנטסטי", "תהלוכת המשרד הקדוש" ו"דו-קרב אלות" בהתאמה. על הקיר הקצר מאחור מעבר לחלון צוירה היצירה "Atropos (גורל)". משמאל היה ניתן לראות את "2 נשים לועגות לגבר" ואת "גברים קוראים" משמאל. מימין לדלת הכניסה היה "הכלב" ומשמאל "ראשים בנוף" (הציור ה-15 בסדרה).

"שני זקנים אוכלים מרק" היה ממוקם, ככל הנראה, מעל לאחת הדלתות בוילה. אחד הטענות מפי היסטוריונים במאה ה-19 העלתה השערה כי המיקום המדויק היה מעל לדלת הכניסה בגלל תצלום של הצלם ז'אן לורן משנת 1874 שאשרר את סוג הנייר שאליו הועבר הציור, אך הדבר אינו וודאי עד היום.

כאשר גויה הוציא את עצמו ל"גלות" יזומה בצרפת בשנת 1823, הוא הוריש את ה"קינטה דל סורדו" לנכדו, מריאנו. לאחר שעבר כמה בעלים, הגיע הבית ב-1874 לידיו של הברון הצרפתי-גרמני אמיל ד'ארלנז'ה. לאחר 70 שנה על קירות ה"קינטה דל סורדו", התדרדר מצב הציורים, ועל מנת לשמר אותם, הם הועברו ביוזמת הבעלים החדשים של הבית לקנבס, תחת השגחתו של אוצֵר מוזיאון הפראדו, סלבדור מרטינס קובלס, תוך תיעוד של הצלם ז'אן לורן מינייר. בתצלומיו של לורן ניתן לראות כי ציורי הקיר היו ממוסגרים בגבולות בעיצוב קלאסי, כך גם הדלתות והחלונות שמעל הדלת. הקירות היו מעוטרים, כמקובל בבתי מגורים בורגניים ואריסטוקרטיים, עם טפטים ממפעל הנייר המלכותי שהיה בחסות המלך פרננדו השביעי. קומת הקרקע עוטרה במוטיבים של פרי ועלים, והקומה הראשונה עוטרה ברישומים גאומטריים המסודרים בקווים אלכסוניים. התצלומים גם מתעדים את מצב הרישומים לפני שהועברו מהוילה, ומהם ניתן ללמוד, למשל, כי חלק גדול מהצד הימני של שבת המכשפות לא נשמר, למרות העברתו על ידי מרטינז קובלס.

הטווח הכרומטי של "הציורים השחורים" מוגבל לצבעי אוכרה, זהב, חום, אפור ושחור. הצבע הלבן מופיע מפעם לפעם כזורח מבגדי הדמויות על מנת להעניק ניגודיות/מכת אור מהשמיים/כחלק מהנוף. בציורים דו-קרב אַלּוֹת, סטורן טורף את אחד מבניו חזון פנטסטי ויהודית הולפורנס, נעשה שימוש גם בצבע האדום. בציורים דו-קרב אַלּוֹת, תהלוכת המשרד הקדוש, La Leocadia וראשים בנוף, נעשה שימוש בצבע הכחול.

היצירה הידועה ביותר מהסדרה היא סטורן טורף אחד מבניו. התמונה מתארת את הטיטאן קרונוס (או סטורן/שבתאי במיתולוגיה הרומית), אביו של זאוס, אוכל את אחד מבניו. לפי הסיפור המיתולוגי, אכל קרונוס את ילדיו מייד לאחר לידתם מחשש שהם ירצו למשול במקומו. גויה מתאר את מעשה הקניבליזם בפראיות מדהימה.^[8] מתוך הרקע השחור נראה שגפיו וראשו של שבתאי קופצים מהצללים אל הצופה. עיניו של שבתאי ענקיות ומעניקות לתווי פניו הבעה של כעס/שיגעון/אימה. אצבעותיו חופרות בחלק האחורי של תינוק שראשו וזרועו הימנית כבר מאוכלות. הציור עוצר רגע לפני ששבתאי עומד לנגוס בעוד זרוע שמאלית של הגוף. השימוש היחיד בצבע (לצד גוני הבשר) הוא באדום, לדם המכסה את מתווה חלקו העליון של הגוף הנאכל - שהוא חסר תנועה, דומם וצבוע בלבן אך בניגוד לציורים מאותה תקופה, אינו מתאר חיים וטוהר, אלא משמש כלבן המוות.^[9]

הציור התבסס על האמונה העתיקה כי השבת היא יום המפגש של המכשפות בפיקוחו של השטן (בצורת תיש). בניגוד לציור אחר שלו בנושא, שהוא צבעוני ומואר (אף על פי שהוא מתאר התרחשות לילית), בציור הנוכחי הרקע בצבעי חום צהוב חשוך, דמות העז צבועה כולה בשחור ומופיעה מול המוני מכשפות, שנוטות אל השטן ומביטות בו, והן בעלות עיניים שקועות ותווי פנים שמעבירים תחושה של חרדה/אימה. מימין לשטן, יושבת על הקרקע, בגבה לצופה, אשה מבוגרת, שפניה חצי מוסתרים, והיא לובשת כיסוי ראש עם ברדס לבן כשל נזירות.

לא כל הציורים השחורים זהים בשימוש בצבעים מוגבלים כשתי הדוגמאות הקודמות. היצירה דו-קרב אַלּוֹת מראה את השימוש הדרמטי של גויה בגוונים שונים של כחול ואדום כששני הגברים מכים זה בזה. בגרסה המקורית נלחמו הגברים באחו, אך הציור נפגע במהלך ההעברה, והגרסה המוצגת במוזיאון הפרדו צוירה שלא כבמקור, מה שרק מחדד את העגמומיות של הלוחמים שאינם מצליחים להימלט מהמכות אחד של השני כיוון ששניהם כלואים עמוק עד ברכיהם בביצה. החוקר הבריטי נייג'ל גלנדינינג העיר בנוגע להבדלים בין המצב הנוכחי של הציורים השחורים לזה שתועד על ידי ז'אן לורן לפני ההעברה. בסוף 2010, מחקר נוסף על תמונות הציורים שצולמו על ידי לורן של קרלוס פורדדה, צייר ומורה להיסטוריה של האמנות, טען כי גויה צייר את דו-הקרב על דשא, והכישלון בהעברה גרם לאובדן שטחי ציור גדולים מה שהוביל לניסיון להסתיר את המאורע מתחת לרגליים.^[10] פרשנות נוספת לכך היא שגויה התייחס לאלגוריה המופיעה בספר של דייגו דה סוואווארה פייארדו שנקרא Empresas Políticas שהכיל מאה מאמרים קצרים בנושא חינוך נסיך. המיתולוגיה היוונית מספרת על המלך קדמוס, שזרע שיני דרקון באדמה, וגרם להיווצרות לוחמי הספרטוי. על ידי השלכת אבן יקרה עליה נלחמו, קדמוס גרם לכך שרק חמישה מהם שרדו, כרת איתם ברית וכך הוקמה העיר תביי.^[11] סוואווארה השתמש בדימויים אלה כדי לדון כיצד שליטים מעוררים מחלוקת על מנת לבסס בסופו של דבר שלום בממלכותיהם. ייתכן שהשימוש של גויה באלגוריה זו הוא בעצם התייחסות למדיניותו ולפוליטיקה של פרדיננד השביעי.

בציור "חזון פנטסטי" גויה משתמש בצבע אדום בוהק ליצירת הבגד של אחת משתי הדמויות הענקיות המרחפות מעל חבורת הפרשים וגם בתוך הנוצה שעל הכובע כשהרובה לכיוון הדמויות ביצירה.

הכלב הוא השם שניתן לציור על ידי היסטוריוני אמנות בעקבות הציור עצמו; יצירה שבה מופיע ראשו של כלב הבוהה כלפי מעלה. הכלב עצמו נראה כאבוד במרחב של שאר היצירה הריקה למעט אזור משופע וכהה בתחתית הציור (מסה לא מזוהה שמסתירה את גופו של הכלב). הכלב נראה כטובע, אבוד ובודד. הציור מחולק לשני חלקים לא שווים, כשהחלק העליון נראה כ"מלוכלך" וחותך אותו כתם משופע ומעוקל, דהוי ביחס לצבע שחור. החוטם של הכלב מורם, אוזניו מושכות לאחור ועיניו מביטות מעלה וימינה. ההסבר לצורה כהה קלושה שמתנשאת מעל הכלב מוסבר לעיתים כנזק שנגרם לציור בעת העתקתו לקנבס, אך לרוב כממצא מן הציור הקדום שעיטר את הקיר לפני שגויה צייר אותו.

התיאור האניגמטי של הכלב הביא לפרשנויות שונות לכוונתו של האמן. לעיתים נתפס הציור כתיאור סמלי של המאבק חסר התוחלת של האדם בכוחות רעים. המסה המשופעת השחורה העוטפת את הכלב מדומיינת כחול טובעני, אדמה או חומר אחד בו הכלב נקבר. הציור נראה כמתעד את הרגע לאחר המאבק של הדמות לצאת משם אך לשווא, וכי כעת כל שנותר הוא רק להביט לשמיים בתקווה להתערבות אלוהית שלא תגיע לעולם. ה"שמיים" שתופסים חלק משמעותי ורחב מהיצירה מעצימים את תחושת הבדידות של הכלב וחוסר התקווה שהוא שרוי בה. אחרים רואים את הכלב מרים את ראשו מעל המסה השחורה כחושש ממשהו מחוץ לשדה הראייה של הציור ושל הצופה. ניתן לנתח את היצירה גם כגורמת לתחושות של נטישה, בדידות והזנחה. רוברט יוז אמר כי אין לנו לדעת בוודאות מה המשמעות הטמונה בציור אך הפאתוס שלו מרגש אותנו גם מבלי לדעת את הנרטיב המסתתר ביצירה.^[12]

הצייר הספרדי אנטוניו סאורה החשיב את הכלב ליצירה "התמונה היפה ביותר בעולם". רפאל קנוגר, התייחס אליו כאל "שיר חזותי". פיקאסו גם הוא היה אחד ממעריציו הגדולים של הציורים השחורים של גויה וכך חשבה גם מנואלה מנא, אוצרת הפרדו, "אין אף צייר עכשווי אחד שאינו מתפלל מול הכלב"^[2]

ביצירה הזו מתגלים לצופה שתי דמויות הלבושות בסגנון פריאר (לבוש מסורתי של נזירים קבצנים במנדיקנטים, הנודרים נדרים של עוני, צניעות וצייתנות) העומדות מול רקע שחור. הדמות הראשית עומדת במרכז הקומפוזיציה השולטת בקדמת הבמה, הדמות עומדת מעט מכופפת ונראית מהורהרת. זקנו האפור והארוך של הזקן ממוסגר על ידי זרועותיו הנחות בקלות על מקל רועים. לצידה עומדת דמות שפניה נראים חייתיים או דמויי גווייה, ונראה כי היא מדברת/צועקת ישירות לאוזנה של הדמות הראשית (יש שראו בכך רמז לחירשותו של גויה). דמות כהה זו מספקת נוכחות רבת-פנים בתוך הקומפוזיציה ונראה שהיא נושאת קונוטציה שלילית והועלתה ההשערה כי הדמות הזו מספקת ביטוי לחששותיו של האמן עצמו מטירוף, נושא שהוא חקר בעבר לאורך קריירת האמנות שלו. קיימת גם טענה להתייחסות של האמן לכרונוס, אל הזמן בדמות המשנית הצועקת - למרות חוסר הסבירות, כאשר בוחנים את הדמות המשנית כחלק מממנטו מורי ניתן להניח שאופציה זו אפשרית.

קיים הבדל בולט בטיפול בשתי הדמויות. האחד נשען על רגליו במקל ההליכה עם הבעה עצובה אך שלווה - הדמות מזכירה את היצירה פילוסופים של ולסקז, ממנו הושפע גויה.^[13] הדמות השנייה מזכירה את הדמויות מציור אחר בסדרה השחורה - שני זקנים אוכלים מרק. כמו הרבה יצירות אחרות מהציורים השחורים, גם היצירה הזו עברה שיפוץ מהותי עקב סדק בפינה הימנית העליונה, ונעשו מגוון שינויים על מנת להחזירה למצבה הקודם תוך תשומת לב מיוחדת לדמות הראשית. הבעת הפנים הכהה של הדמות הראשית הופחתה בתהליך השיקום, והותירה לדמות ביטוי מהורהר. הדמות השנייה השתנתה כפי שתואר, בצורה ניכרת הצללים התפוררו כתוצאה מהזמן שעבר ולכן ההשפעה של השימוש הגאוני של גויה בשונות כהה וטונאלית בעיצוב אבדה כמעט בשחזור היצירה.

גברים קוראים מראה קבוצה של שישה גברים המצטופפים יחד וקוראים עמוד מודפס שהוחזק בחיקו של הדמות המרכזית היושבת במרכז היצירה. לא ברור מה מקצועם של הגברים, אך הועלתה ההשערה כי מדובר בפוליטיקאים שקוראים ומעבירים על עצמם הערות מתוך כתבה בעיתון שנכתבה עליהם. גויה כנראה הניח את היצירה על קיר קטן בקומה הראשונה ליד הציור 2 נשים לועגות לגבר. בצילום רנטגן התגלה כי התמונה שונתה באופן דרמטי לפני שגויה סיים לצייר אותה - הנוף ברקע הכיל רוכב רכוב, ולדמות המרכזית בלבן היו קרניים גדולות, או כנפי ציפור שנראה כאילו צמחו מעל לראשו.^[14]

מבחינה תמטית וסגנונית היצירה חולקת את מאפייניה עם יצירה נוספת - 2 נשים לועגות לגבר. שתיהן אנכיות ולא אופקיות, ואף קטנות יותר בהשוואה לשאר העבודות בסדרה. שתיהן כהות יותר באופן כרומטי ופחות מבחינה נרטיבית.^[14] שתי היצירות בעלות אותה נפילת אור זהה במיקום ובעוצמה, מהחלק השמאלי העליון של חלל היצירה.

היצירה מציגה שלוש דמויות. שתי דמויות נשיות המצטופפות זו ליד זו ולידן דמות גברית על רקע שחור והן מוארות מחלקו השמאלי העליון של הציור. המשמעות של היצירה מעורפלת ביותר. הרקע נטול הגדרה או פירוט, ולא ניתן שום הקשר לגבי מי המופיעים ביצירה, מה מעשיהם או היכן מוצגת הסצנה. הדמות מימין אל מול הצופה, היא הגבר ביצירה שידו סביב מפשעתו. הסצנה משדרת כי ככל הנראה הגבר מענג את עצמו, חושף את עצמו או בעל פיגור נפשי שלא מודע למעשיו. לדברי מבקר האמנות פרד ליכט "חיוכו החולני של פניו בהחלט נראה ומעיד על סוג של כפייה מינית".^[15]

שתי הנשים כנראה עוסקות בזנות ונראות בעלות ביטויים לעגניים וחיוכים מרושעים רחבים, מתעלמות לכאורה מהדמות הגברית. חלק מהמבקרים העריכו כי החלק התחתון, המוסתר, של הבד מסתיר את העובדה שגם האישה משמאל מתענגת גם היא מהסיטואציה בשל החיוכים וההבעות המוזרות על פניהן של שתי הנשים, שהן גרוטסקיים באותה מידה כמו הגבר. על פי ליכט "ייתכן ויהיה אלמנט של לעג עצמי בציור זה, משוואה כלשהי בין בדידותו האירונית של האקסהיביציוניסט לבין האמן שגם הוא מסתכל על עצמו בלי בושה או איפוק, ומי נידון גם הוא לפגוע בו כחריג".^[15]

למרות שציורי הסדרה אינם קשורים באופן נרטיבי, הם חולקים מאפיינים משותפים - הם חשוכים בעיקרם - גויה התחיל כל אחד בשכבה עבה של צבע שחור שמעליו חתך את הדמויות בפלטת גוונים בהירים יותר, לבנים, אפורים, כחולים וירוקים. כמו בעבודה הנוכחית, הם צבועים במשיכות מכחול רחבות חותכות.

ערך מורחב – יהודית והולופרנס (גויה)

יהודית והולופרנס נצבעה בקומה הראשונה לצד סטורן טורף את בנו. התמונה היא פרשנות מחודשת אישית לסיפור ספר יהודית, בו יהודית מצילה את העם היהודי מכיבוש בידי השר הצבא האשורי הולופרנס באמצעות פיתוי ועריפת ראשו בשנת 605 לפני הספירה. יהודית היא הדמות ההיסטורית היחידה שניתן לזהות בוודאות בקרב הציורים השחורים.

יהודית שהצילה את העם היהודי מידי שר הצבא האשורי, הייתה חלק מאיקונוגפיה מוכרת במאה ה־17 מתוך ספר יהודית.^[16] יהודית, האלמנה העשירה והיפה, שמחליטה לפעול בעצמה, מופיעה בציור בליווי המשרתת אברה הנמצאת לצידה בציור בצידה הימני (צידו השמאלי של הצופה ביצירה). ביצירה החשיכה עוטפת את הדמויות המוארות באור חזק - דבר הקורא לצופה להתמקד את בנעשה. זהו אקט אלים המלווה במבט נחוש של יהודית, המענישה בהפתעה ובלי כל חשש את הולופרנס.

לוח הצבעים של היצירה מורכב משחור, אוכרה ואדום המרוחים במשיכות מכחול חופשיות, רחבות ואנרגטיות. התאורה ממוקדת וגם תיאטרלית ביותר, נראה כי היא מרמזת על סצנה לילה מוארת על ידי לפיד, המאירה את פניה של יהודית ואת זרועה המושטת ומותירה את המשרתת הזקנה המתפללת כמעט בחשיכה. באופן משמעותי, לא מוצגים הדם הזורם מצווארו של הולופרנס, דבר המאפיין יצירות אמנות אחרות המתעסקות באותו הנרטיב (למשל ביצירתה של ארטימסיה ג'נטילסקי או ביצירתו של קרוואג'ו).

בהתחשב בהתפכחותו המרה של גויה, ייתכן כי הולופרנס מייצג את מלך ספרד, פרדיננד. מותו של הולופרנס הוצג לעיתים באמנות כסמל לתבוסת העריצות, דבר שיכול להוות רמיזה של האמן לקשר בין הנרטיב של היצירה ליושב על כס המלוכה.

הציור הוא של לאוקדיה וייס - העוזרת, בת הלוויה והמאהבת של גויה.

בציור אווירה של לוויה - גוני הציור הם הצללה של צבע אפור, לאוקדיה שממוקמת לפני שמיים כחולים פתוחים נשענת על מה שנחזה תל קבורה (כעולה משורת פסי הברזל הקטנים היצוקים שבראש התל) כשהיא לבושה בשמלה שחורה, ועל פניה סוג של מעטה/הינומה בהבעה עצובה/נוסטלגית.

ראשה של ליאוקדיה מונח על זרועה כשהיא מביטה מהורהרת לעבר הצופה. העבודה מוארת ואור נשפך על פניה, זרועה וחזה של לאוקדיה. ברקע נראים שמיים כחולים ולבנים הפולטים אור צהריים צהבהב. האור הצהבהב מזכיר יצירה אחרת, שגם היא מבין האחרונות בחייו של גויה, החלבנית מבורדו.

צילום רנטגן מראה כי ייתכן שהתל נצבע במקור כאחו פתוח והמעטה הינו תוספת מאוחרת יותר.^[17]

הציור מכיל תחושה של שלווה ופיוס למרות המיקום של הסצנה המתוארת בציור, מה שנעדר משאר היצירות בסדרה. היצירה עשויה לייצג אפיון של מלנכוליה, או בהתחשב במערכת היחסים בין האמן והמודליסטית, כסמל לאש האהבה והבית עם רמז למוות הבא. ייתכן כי המבט הבוטה שלה, הלא מתנצל והאופן בו צוירה השמלה עשויים להיות אינדיקציה לאישום קודם נגדה בגין ניאוף.^[10]

הציור הוא פרשנות מחודשת לנושא המיתולוגי של אלות הגורל – המוירות, המכונות גם אחיות הלילה, כפי שמסופר בספרי הקלאסיקנים של המיתולוגיה היוונית. בראשות "אחיות הלילה" עמדה אטרופוס, הנושאת מספריים על מנת לחתוך את חוטי החיים; קלותו, שנושאת פלך וטווה את חוט החיים (בציור של גויה הוחלף הפלך בבובה או תינוק שזה נולד כאלגוריה לחיים). ולאכסיס, ה"מסובבת", שתפקידה למדוד את אורך סיב החיים. לשלוש הדמויות הנשיות מתווספת דמות רביעית, המזוהה כגבר. אחת מההשערות היא שהדמות הרביעית עשויה לייצג את פרומתאוס, שנכבל על הר כשעיט מנקר מדי יום את הכבד שלו, כעונש מהאלים על גניבת האש.

מגוון הצבעים של הציור מצטמצם, במידה רבה אף יותר משאר הציורים השחורים האחרים. צמצום פלטת הצבעים מחזק את האווירה הלילית והלא מציאותית, המתאימה למיתוס היצירה. ההיבטים השרירותיים, הבלתי הגיוניים בציורים השחורים, וביצירה זו במיוחד, נחשבים כמבשרים לאמנות המודרנית.

ביצירה מופיעות שתי דמויות קשישות מתנודדות קדימה מתוך הרקע השחור. אף על פי ההנחה כי הם גברים, מגדרם אינו ידוע בוודאות. הפה של הדמות השמאלית נשאב בצורה מעוותת כנראה ממחסור בשיניים. אך בניגוד מוחלט לביטוי מונפש וריאליסטי זה, פניה של הדמות הסמוכה לה כמעט ולא נראים חיים, כיצור מת-חי. עיניה של הדמות מעוטרות כשקועות ושחורות וראשה נראה כגולגולת אנושית חסרת עור וגידים.

ביצירה זו הטיפול בצבע הוא בצורה חופשית ונראה כי הצורה החלטית ומהירה ללא כל היסוס. פלטת הצבעים ביצירה מזכירה את השימוש הצבעים של האמן ביתר היצירות האחרות בסדרה; שחור, גוני אדמה ואפור.

היצירה מתארת תהלוכה של כשמונה אנשים. אדם אחד לובש בגדים מהמאה ה-17 ונושא כוס, האחר הוא נזיר או נזירה. המחצית השמאלית של הציור עם שמיו הבהירים היא מעיין מעבר בין הצבעים הכהים השולטים בציורים השחורים אל פלטת צבעים עדינה ורכה יותר. נראה כי קיים קשר בין "תהלוכת המשרד הקדוש" ליצירה "עלייה לרגל לסן איזידרו" וכי שתי היצירות יחד מתארות נרטיב אחד או סיפור המחולק לשתי יצירות.

היצירה מציגה תצפית על העלייה לרגל לכיוון ההרמיטאז' של סן איזידרו במדריד, ציור המהופך כמעט לחלוטין מציורו של גויה באותו נושא שלושים שנה קודם לכן באחו של סן איזידרו. בעוד שהיצירה הקודמת הוותה תיאור מנהגי חג מסורתי במדריד ומתן תצפית מדויקת למדי על העיר, הציור הנוכחי מציג קבוצה של דמויות בולטות בשעות הלילה, ככל הנראה משיכרות ובפרצופים מעוותים. בציור מופיעים גם דמויות משכבות חברתיות מגוונות. בקדמת הבמה מופיעה קבוצה ספציפית וצפופה של דמויות בעוד שבהמשך השיירה מופיעים נזירים ונזירות. נושא התהלוכה שימש להדגשת היבטים תיאטרליים או סאטיריים; מבחינה זו יש לתמונה הקבלות לציור קבורת הסרדין, שצויר בין השנים 1812 ל-1819.

בציורי גויה חוזר המוטיב של הצגת קהל הדועך לאט לאט למרחקים, שהוצג כבר ביצירתו באחו של סן איזדרו ובסדרת הציורים שלו אסונות המלחמה.

בקצה הציור החלל הפתח מדגיש את כל שאר המסה המוצקה והקומפקטית, ומביא את ההומניזציה של היחידים לקבוצה חסרת צורה. היוצא מן הכלל הוא דמות שאת פניה ניתן לראות בפרופיל ונראה כי היא גונחת או שרה. ^[18]

פלטת הצבעים ביצירה, בדומה לשאר היצירות, מתבססת על צבעים שחורים, אפורים וגווני אדמה מוחלטים, המדגישים את הסצנה האפלולית שמתעסקת באובדן הזהות בקרב ההמונים. ניתן להתייחס ציור כמבשר לציור האקספרסיוניסטי ובמיוחד ליצירותיו של ג'יימס אנסור.

המאפיין הקבוע של הציורים הוא האלמנט הסגנוני. הרכב הציורים הוא חדשני. הדמויות מופיעות בדרך כלל מחוץ למרכז, כאשר הדוגמה הברורה ביותר לכך היא "ראשים בנוף", שבו מופיעים חמישה ראשים מקובצים בפינה הימנית התחתונה של היצירה שלכאורה חתוכה או כמרמז שהדמויות עומדות לעזוב את הציור. חוסר האיזון מדגים קומפוזיציה מודרנית מאוד.

רוב הסצנות המתוארות בציורים השחורים אינן מתרחשות בלילה, אלא מדגימות היעדר של אור, היום שמת. הרקעים השחורים מדגישים את הקשר עם מות האור, דבר המייצר תחושה של פסימיות, חזיונות איומים, תחושה של חידה שאינה בעלת פתרון במרחב לא מציאותי.

פניהם של הדמויות לרוב מעידות על הרהור, חוסר ידיעה ולעיתים פחד/אימה. הפנים מציגות כמעין קריקטורות בעלות חייתיות וגרוטסקה. הציורים מציגים את הכיעור, הנוראי, את העדר היופי באמנות.

כל התכונות הללו מהוות הדגמה של המאפיינים הנחשבים כיום כמבשרי האקספרסיוניזם הציורי. הסיבה לכך היא שעבודתו של גויה קוהרנטית, במיוחד באופן שבו מבקרי האמנות העריכו אותה ועקב השפעתה על הציור המודרני. ניתן לומר שבסדרה זו גויה הרחיק לכת מתמיד בהגשמת רעיונותיו המהפכניים וגישתו החדשנית לאמנות ציורית. אין לשכוח כי גויה לא ראה ביצירות אלה כדרך חדשה בעולם הציור, אלא צייר את תחושותיו ופחדיו בצורה גלויה וחסרת מעצורים מתוך מחשבה שציורים אלה לא יתפרסמו לקהל הרחב.

מבקרי אמנות מסכימים כי השפעות פסיכולוגיות וחברתיות מסוימות עומדות מאחורי יצירת הציורים השחורים. בין הראשונים היה מודעותו של הצייר לדעיכה הגופנית, שהודגשה על ידי מערכת היחסים שלו עם אישה צעירה ממנו בהרבה, לאוקדיה וייס. מחלתו הקשה של גויה משנת 1819 מסמנת את תחילתה של דעיכה זו - הדבר הכה בו והשאיר אותו חלש וקרוב למוות. העיסוקים הללו באים לידי ביטוי בבחירות של גויה ביצירת הסדרה, הצבעים ובחירת הנושאים של היצירות.

מנקודת מבט סוציולוגית, הדבר מצביע על כך שגויה צייר את ציורי הקיר רק לאחר 1820 ולאחר שהחלים ממחלתו, אף כי אין שום הוכחה מוחלטת לכך. הטיפול הסאטירי שלו בדת (עלייה לרגל, תהלוכות, האינקוויזיציה) ועימותים אזרחיים (דו-קרב אַלּוֹת או בפגישת הקונספירציה המתוארת לכאורה בגברים קוראים ואף בפרשנות הפוליטית שעשויה להיות מיושמת על סטורן טורף את אחד מבניו בה סטורן מייצג את המדינה הטורפת את נתיניה ואזרחיה), עולה בקנה אחד עם התקופה הבלתי יציבה בה ספרד מצאה עצמה בעקבות ההתקוממות החוקתית בהנהגת פרננדו השביעי. קיימת הנחה כי הנושאים שבחר גויה לצייר והטון של הציורים התאפשרו בגלל היעדר צנזורה פוליטית שהתגברה שוב עם שחזור המלוכה המוחלטת ומעצם כך שמלכתחילה גויה צייר לעצמו בתוך ועל קירות הבית כמעין שחרור דעותיו ומחשבותיו.

בשנת 2003, הטיל היסטוריון האמנות חואן חוסה ג'ונקרה ספק באותנטיות של הציורים השחורים, שכן לטענתו הם לא יכלו להיות מצוירים במהלך חייו של גויה.^[19][20] לטענתו, מסמכים משפטיים עכשוויים מתארים את קווינטה דל סורדו כווילה בעלת קומה אחת, כשהקומה השנייה נוספה רק לאחר מותו של גויה. אם אכן הקומה העליונה לא הייתה קיימת בתקופתו של גויה, הרי שהציורים השחורים (או לפחות אלו שנמצאו בקומה העליונה) לא יכלו להיות פרי עבודתו של גויה, והוא משער שייתכן שבנו של גויה חוויאר יצר את הציורים, ובנו של חוויאר מריאנו פרסם אותם כיצירה של גויה למען רווח כספי.

התיאוריה הנ"ל נדחתה על ידי חוקר גויה, נייג'ל גלנדינינג, שפרסם מאמר אקדמי המגן על האותנטיות של הציורים^[21] ומאוחר יותר ערך הרצאה במדריד שבה חזר על קביעתו.^[22] גלנדינג מצא קשרים בין הציורים השחורים ליצירות אחרות של גויה (למשל השני במאי 1808), והצביע על ראיות תיעודיות שונות, כולל רשימת נכסים של האמן משנת 1812, שקוטלגה על ידי בנו של גויה, חוויאר, בה נכללות היצירות.

כיום, מוזיאון הפראדו מכיר בציורים השחורים כאותנטיים.^[23]

• "Goya's Country House in Madrid. The Quinta del Sordo", Apollo, CXXIII, 288, 1986.
• Brown, Jonathan, and Mann. Richard G. (1990) Spanish Paintings of the Fifteenth through Nineteenth Centuries. The Collections of the National Gallery of Art Systematic Catalogue. Washington, D.C.
• TWENTY FIRST CENTURY PERSPECTIVES on Nineteenth-Century Art: Goya's Ambiguous Saturn, Essaya in Honor of Gabriel P. Weisberg, by Rosemont Publishing & Printing Corp, 2008, pp.131-132
• The Strange Translation of Goya's Black Paintings, by Nigel Gleandinning from The Burlington Magazine, Jul.1975, pp.464-477
• Goya by Robert Hughes, The Gardian, by Nicholas Lezard, 6 Nov 2004,
• The Artchive, Francisco de Goya (1746-1828) The Black Paintings, by David Sylvester,
• Goya, by Fred Licht, Abbeville Press, 2001
• The Meadow of San Isidro, 1788 by Francisco Goya
• Bozal, Valeriano, Pinturas Negras de Goya, Tf. Editores, Madrid, 1997
• Junquera, Juan José. The Black Paintings of Goya. London: Scala Publishers, 2008
• Richard Schickel and the Editors of Time-Life Books, The World of Goya 1746-1828 (New York: Time-Life Books, 1968), 172.
• Stoichita, Victor & Coderch, Anna Maria. Goya: The Last Carnival. London: Reakton books, 1999
• שער לאמנות המודרנית: אמנות המאה התשע עשרה, עריכה מבואות והערות זיוה עמישי-מייזליש, הוצאת מאגנס ירושלים 2010, 96-104
• המיתולוגיה היוונית: הארגונאוטים, מתוך טקסטולוגיה
• ניו יורק טיימס "סוד הציורים השחורים" 27 ביולי 2003

• סטורן טורף אחד מבניו

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הציורים השחורים

• יונתן הירשפלד, "אימי המלחמה" - סדרת לוחות התצריב של גויה, באתר הארץ, 8 במרץ 2022