מפה גאו-פוליטית של אזור המערכה נכון לסוף המאה העשריםמפה של המצור על אנטיוכיהבוהמון כובש את אנטיוכיה, ציור רומנטי מ-1840גילוי הרומח הקדוש, ציור רומנטי באולם מסעי הצלב בארמון ורסאי.
המצור על אנטיוכיה וכיבושה על ידי הצלבנים היה אחד האירועים החשובים במסגרת מסע הצלב הראשון. המערכה על אנטיוכיה נחלקה לשני שלבים עיקריים: השלב הראשון נמשך מ-21 באוקטובר1097 עד 2 ביוני1098, ובסופו נכבשה העיר בידי הצלבנים. בשלב השני התהפכו היוצרות, וצבא מוסלמי צר על העיר במאמץ לכבוש אותה מחדש מידי הצלבנים. שלב זה ארך מ-7 ביוני 1098 עד 28 ביוני, ובסופו הביסו הצלבנים את הקואליציה המוסלמית ושמרו על שליטתם בעיר. בתום הלחימה הפכה אנטיוכיה לבירת נסיכות אנטיוכיה הצלבנית. הניצחון הצלבני במערכה שבר את יכולתם של השליטים המוסלמים בסוריה להתנגד להמשך התקדמות מסע הצלב, והדרך לארץ ישראל ולירושלים נפתחה בפני הצלבנים.
המצור, שנחשב לאחד הקשים ביותר של התקופה,[1] היה גם המבחן הקשה ביותר שעמד בפני הצבא הצלבני במהלך מסע הצלב הראשון. הצלבנים לא הצליחו להבקיע את ביצורי אנטיוכיה ונאלצו להתמודד עם מזג אוויר קיצוני ומחסור במזון, קשיים שהעמידו בסימן שאלה את עצם קיומו של הצבא הצלבני. חוסר יכולתם של הצלבנים להכריע את המגינים מחד, וכשלונם של מגיני העיר והשליטים המוסלמים של סוריה להסיר את המצור מאידך, דחף את הלוחמים בצבאות היריבים למעשים קיצוניים. ככל שהתארך המצור כך גברה רמת האלימות והאכזריות, שהגיעה לשיא עם כיבוש העיר בטבח חסר אבחנה של חיל המצב וחלק מהתושבים. לאחר הניצחון הצלבני על הצבא המוסלמי, שצר על חומות העיר, החל תהליך, שפרופסור יהושע פראוור כותב עליו: "ייתכן שקשה לבני תמותה לעמוד במתחו של מבחן שנמשך שלוש שנים ללא הפוגה... ההשתהות סביב אנטיוכיה הייתה פשיטת רגל מוסרית של שכבת המנהיגות".[2]
רקע
רקע היסטורי
אנטיוכיה, ציור מ-1808, חורבות חומות העיר והמבצר נראים מעל המסגדים הטורקיים.אנטיוכיה, תחריט מ-1866. שרידי חומות העיר נראים על ההר מעל העיר.
העיר אַנְטִיוֹכִיָה, הנקראת כיום אַנְטַקְיָה (Antakya), נמצאת בנפת האטיי בטורקיה, על גדות נהר האורונטס, כ-26 קילומטר משפך הנהר לים התיכון. ערים רבות במזרח התיכון נקראו "אנטיוכיה" ועל מנת להבדיל ביניהן נקראה העיר "אנטיוכיה שעל האורונטס". נהר האורונטס הוא ברובו בלתי עביר, אך ערוץ הנחל שימש לתנועה מצפון לדרום. חשיבותה של אנטיוכיה מבחינה היסטורית נובעת מן העובדה כי העיר נמצאה על עורק מסחר ראשי המוביל מנמלי הים התיכון אל אזור הפרת והחידקל. דרכים מן הצפון ומצפון־מזרח, שנפגשות באנטיוכיה, עוברות לאורך עמק נהר אורונטס עד חמה וחומס, שם הן מתפצלות לדמשק ולסוריה, ולדרום.
החל מהמחצית השנייה של האלף הראשון לספירה עברה העיר מיד ליד במסגרת המאבק בין האימפריה הביזנטית והשליטים המוסלמים על השליטה בסוריה. במחצית הראשונה של המאה ה-11 פלשו הסלג'וקים למזרח התיכון, וב-1085 נכבשה אנטיוכיה על ידם וביצורי הביזנטים מתקופת יוסטיניאנוס הראשון חוזקו.
האימפריה הסלג'וקית לא האריכה ימים ועד מהרה התפצלה לאמירויות קטנות. גם צפון סוריה, אליה הגיעו הצלבנים, הייתה מפוצלת ומפולגת ובשליטת מספר ישויות מדיניות, שנוצרו עם התפוררות ממלכתו של מלכשאה הראשון ולאחר מותו של תתש הראשון, סלג'וקי ששלט בחלקים מארץ ישראל וסוריה. ב-1095 השליטה בסוריה התחלקה בין בניו של תתש, בחלק הצפוני שלט רידואן שליט חלב, ובחלק הדרומי דוקאק שליט דמשק. בתוך תחומי שלטונם של האחים שכנו מספר אמירויות עצמאיות, בדרך כלל בשליטת קצינים טורקיים או ראשי שבטים ערביים. אנטיוכיה, שהייתה בשטח שנמצא פורמלית בשליטת רידואן, נשלטה על ידי האמיר הטורקי-סלג'וקי יאיי סיאן (Yağısıyan), כווסל של האחרון. מערכת היחסים בין השליטים והאמירים המוסלמים בסוריה הייתה מתוחה, כאשר כל אחד נלחם באחר ומחליף נאמנות ובעלי ברית.[3]
כיבוש אנטיוכיה היה אתגר לכוחות הנוצריים, שהשתתפו במסע הצלב הראשון, אך מיקומה האסטרטגי הפך אותה לחיונית לכל מי שרצה לשלוט בצפון סוריה בפרט ובסוריה בכלל. מפקדי הצבא הצלבני חששו כי עקיפת העיר והימנעות מכיבושה עלולים לגרום לניתוק צבאם מעורפו, ולאיים על נתיבי האספקה והתקשורת שלו עם רוזנות אדסה הצלבנית ועם האימפריה הביזנטית - הכוח הנוצרי העיקרי במזרח. מאידך, כיבוש אנטיוכיה אמור היה לאפשר לצלבנים אחיזה איתנה בצפון סוריה, תקשורת בטוחה עם אירופה וביזנטיון, ומעבר בטוח לארץ ישראל דרך רצועת החוף של סוריה ולבנון.
ההיסטוריון כריסטופר טיירמן (אנ') נותן הסבר שונה להחלטה לכבוש את אנטיוכיה. הוא טוען,[4] שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ראה במסע הצלב הזדמנות להשיב לשליטת האימפריה הביזנטית שטחים שאבדו לה בצפון סוריה, וראה בכיבוש אנטיוכיה מהלך אסטרטגי שירחיק את האיום הסלג'וקי מאנטוליה. החזון הביזנטי השתלב עם השאיפות של מנהיגי מסע הצלב הראשון, שבשלב זה כבר רצו לנצל את מסע הצלב לצורך השתלטות על נחלאות משלהם במזרח, כפי שעשה בלדווין מבולון בהקמת רוזנות אדסה.
שדה הקרב
הפטריארך היווני של אנטיוכיה במאסר המוסלמי, לפני תחילת המצור. הוא נמרח בדבש למשוך דבורים שנראות חגות סביבו. כתב יד מהמאה ה-13
אנטיוכיה הייתה העיר המבוצרת הגדולה הראשונה עליה צרו הצלבנים, ובתיאורי העיר כפי שמשתקפים בכתבי ההיסטוריונים בני התקופה ניכר עד כמה חזק היה הרושם שעשתה עליהם העיר. רמון מאגילר מספר כי הכומר של רמון הרביעי, רוזן טולוז אמר "ביצוריה של אנטיוכיה כל כך חזקים שאין למגיניה מה לפחד מהתקפה במכונות מצור או בהסתערות של לוחמים, אפילו אם כל הלוחמים בעולם יעלו על העיר לכבשה".[5]אטיין השני, רוזן בלואה כתב לאשתו: "העיר אנטיוכיה גדולה מאוד, מבוצרת ומקרינת עוצמה רבה, אני חושש כי היא לא ניתנת לכיבוש"[6]
ביצורי העיר
אנטיוכיה השתרעה על שטח של כ-9 קילומטר רבוע והייתה מוקפת בחומות בעובי ממוצע של 2 מטרים, בגובה של כ-20 מטרים ובאורך של 10 קילומטר בהן נקבעו ברווחים לא שווים 450 מגדלים. העיר שכנה בשטח מישורי סמוך לנהר האורונטס, שזרם במקביל לחומה המערבית שלה. בחלקה המזרחי של העיר נבנתה החומה על גבי רכס הררי, שהתנשא לגובה כ-400 מטר מעל העיר התחתונה. מצודת העיר נבנתה מחדש ב-969 על ידי הביזנטים, כחלק משיקום ושיפור ביצורי העיר, על גבי הר סיליפיוס, ושולבה בחומה המזרחית של אנטיוכיה.
בחומת העיר היו שישה שערים, שידועים לחוקרים בשמות שניתנו להם על ידי הצלבנים. חמישה מתוכם מוקמו בשטח מישורי נוח יחסית לגישה. הדרך שהובילה אל העיר מכיוון צפון-מזרח עברה דרך "שער פאולוס הקדוש". אחריו (כנגד כוון השעון), בחומה המערבית של העיר מוקמו "שער הכלב", "שער הדוכס" ובאזור בו החומה נבנתה בצמוד לנהר האורנטס, "שער הגשר". לשער זה חשיבות מיוחדת, משום שהוא שלט על הגשר היחיד שעל נהר האורנטס, וכתוצאה מכך על נתיב התנועה לאלכסנדרטה ולנמל סן-סימון. השער הדרומי של העיר נקרא "שער ג'ורג' הקדוש", והדרך היוצאת ממנו הובילה לנמל החשוב בלטקיה. בצד המזרחי של העיר, בשטח הררי קשה לגישה, סמוך למצודה ובקצה דרך הררית מתפתלת, שכן "שער הברזל", ששרידיו נראים גם למבקר במאה עשרים ואחת.
ההיסטוריון והמומחה באדריכלות צבאית, יו קנדי כותב כי העיר נסמכה להגנתה על מכשולי הטבע כקו הגנה ראשון.[7]
מספרם של הלוחמים בצבא הצלבני אינו ידוע: ההיסטוריון ג'ונתן ריילי סמית מעלה השערה כי בעת המצור על ניקאה ביוני 1097, מנה הצבא הצלבני כ-43,000 אנשים, ובהם לוחמים (פרשים וחיילים רגלים), אזרחים חמושים ואזרחים לא לוחמים ובהם נשים וילדים; וכי בעת המצור על ירושלים ביולי 1099 מנו הצלבנים כ-15,000 איש. סמית מסיק מכך כי מספר הצלבנים מול חומות אנטיוכיה נע בין שתי הערכות אלו.[8] הצבא הצלבני לא היה מצויד ללוחמת מצור וחסר את כלי הארטילריה שיכלו לשתק את חיל המצב ולפגוע במערך ההגנה של העיר. הוא גם היה חסר את הידע והאמצעים לבנות כלי מצור שיאפשרו טיפוס על החומות או פריצה דרכן.
עמוד השדרה של הצבא הצלבני היו האבירים שהרכיבו את חיל הפרשים הכבד. בדומה לאבירים באירופה, חימושם כלל רומח פרשים כבד לדקירה, חרב, גרזן, אלה וכלי נשק נוספים לקרב פנים אל פנים. להגנתם לבשו שריון שרשראות, קסדה ופרטי שריון נוספים. בנוסף לשריון היה להם מגן שבתקופה זו היה בצורת מחומש עם קצה הפונה כלפי מטה. המגן כיסה את גופו של הפרש בעת ישיבתו על הסוס. טקטיקת הלחימה של האבירים הסתמכה על כוח ההלם של הסתערות גוש הפרשים הכבדים, כדי לשבור את מערך האויב. אם ההסתערות הצליחה, השפעתה הייתה הרסנית ודי היה בהסתערות מוצלחת אחת של הפרשים הכבדים על מנת להביס את הצבא המוסלמי. חולשתם של האבירים הייתה במספרם הקטן יחסית ובניידות המוגבלת שלהם. בגלל החימוש הכבד אותו נשאו, האבירים היו איטיים יחסית לקשתים הרכובים ופרשים קלים אחרים של המוסלמים, ולכן היו תלויים בהגנת הקשתים הרגליים כדי להרחיק מהם את הקשתים הרכובים של האויב. במקרה שהאבירים בודדו מהגוף העיקרי של הצבא הצלבני, הם היו נתונים לחסדי הקשתים של הצבא המוסלמי.
החלק העיקרי של הצבא הצלבני הורכב מחיילים רגליים, ברובם קשתים שהשתמשו בקשת מוצלבת, אך גם נושאי חניתות ארוכות. הטווח של הקשת המוצלבת עלה במידה ניכרת על הקשת שהייתה בשימוש הקשתים הרכובים, והיא הייתה יעילה גם נגד השריון הכבד של האבירים, אך הפעלתה הייתה מסורבלת ואיטית יחסית. חלק מהחיילים הרגליים בצבא הצלבני היו חמושים בכידונים וחרבות, ולחמו בצמוד לחיל הפרשים בעיקר בעת המצור.
חיל המצב באנטיוכיה
מעט מאוד ידוע על חיל המצב בעיר אנטיוכיה. רמון מאגילר מספר - ככל הנראה בהגזמה - כי חיל המצב בעיר מנה כ-2,000 פרשי עילית ועליהם נוספו 5,000 לוחמים רכובים נוספים ו-10,000 חיילים רגלים.[9]
חיל המצב בעיר הורכב ממיליציות מקומיות ומתנדבים שיעילותם הצבאית ואיכות הציוד שלהם מוטלת בספק, וכן מחיילים מקצועיים של האמיר שליט אנטיוכיה ושכירי חרב ששימשו את יאיי-סיאן במלחמותיו מול האמירים הסלג'וקים. צבא זה הורכב מיחידות של ע'למאן - פרשים כבדים ממוצא טורקי ויחידות עזר של טורקמנים, בדואים, כורדים ואנשי שבטים שונים. בנוסף לכוחות המגויסים גויסו לחיל המצב גם יחידות של מתנדבים שהמניע שלהם להצטרף ללחימה נבע בעיקר מאמונה דתית ומהרצון להילחם באויבי האמונה.
סוריה רבתי הייתה פסיפס שלטוני של אמירים סלג'וקים שהחזיקו צבאות תחת פיקודם האישי, וראו בערים בהן שלטו כמדינות עצמאיות למחצה כשהם מחויבים לכאורה לסולטן הסלג'וקי שמושבו בעיראק. הסלג'וקים היו שושלת שליטים ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. הם הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית.
עיקר כוחם ועמוד השדרה של הצבאות הסלג'וקים ושאר הצבאות הטורקיים היה חיל פרשים, שרובם היו קשתים רכובים קלים, שנתמכו על ידי יחידות קטנות יותר של חיל פרשים כבד, שלוחמיו, ולעיתים גם סוסיהם, היו מכוסים בשריון. חיל הרגלים הסלג'וקי היה מורכב בעיקר מלוחמים מתנדבים ממיליציות עירוניות הידועות גם כעיאר (ערבית: عيار), חיילים מגדודי עזר ויחידות לא סדירות משבטים טורקמנים,[10] שהיו נחותים בציודם ובחימושם בהשוואה לחיילים הרגליים, שלחמו בשורות הצבא הצלבני.
עם התפוררות האימפריה הסלג'וקית החלו האמירים לתפוס את מושכות השלטון בחלקי האימפריה השונים, ובמקביל ירד כוחו ומספר החיילים של הצבא הקבוע. האמירים השונים התחרו אחד עם השני על אזורי השפעה, וכך הפך גיוס של צבאות סלג'וקים לעניין איטי בגלל חוסר שיתוף פעולה של חלק מהאמירים. לעיתים נהגו אמירים לסגת בפתאומיות מול פני האויב בשדה הקרב על מנת לפגוע באמיר מתחרה או יריב, מתוך גישה כי עדיף לפגוע במתחרה הסלג'וקי הישיר מאשר לעמוד מול אויב משותף. כך ניגף צבא סלג'וקי גדול מול כוח צבאי צלבני קטן במהלך השלבים האחרונים של המצור על אנטיוכיה.
[11]
המצור הראשון
המצור על אנטיוכיה. כתב יד מ-1325 לערךהמצור על אנטיוכיה - מצד אחד עולה על החומות רובר מנורמנדי ומהצד האחר גודפרי מבויון
מהלכים אחרונים לפני המצור
חיל המצב באנטיוכיה
יאיי-סיאן היה מודע לתנועת הצבא הצלבני הקרב אל אנטיוכיה, ולכן החל לאגור מזון ופנה לעזרת השליטים המוסלמיים הקרובים - רדואן שליט חלב ואדונו הרשמי, ודוקאק שליט דמשק, שהיה בעל בריתו. לאחר שלא הצליח לזכות בעזרתם, הוא ביקש את עזרת השליט הסלג'וקי החזק ביותר באזור, כרבוגא שליט מוסול. הוא חשש לנאמנות האוכלוסייה הנוצרית של אנטיוכיה, ולכן אסר את הפטריארך היווני של אנטיוכיה, גירש רבים ממנהיגי הקהילות הנוצריות האחרות, החרים את רכוש הכנסייה והפך את הכנסייה המרכזית על שם פטרוס הקדוש לאורווה.[12]
הצבא הצלבני
לאחר קרב דוריליאום פנה הצבא הצלבני לכיוון דרום-מזרח. הוא כבש את קוניה באוגוסט 1097, ולאחר חודש ימים הגיע אל היראקליאה (העיר אראלי(Ereğli, Konya) בטורקיה). כאן התפצל הצבא הצלבני: כוח קטן בראשותו של בלדווין מבויון ועמיתו טנקרד, עבר את שערי קיליקיה והגיע למרש; ולאחר מפגש עם הכוח הצלבני העיקרי, המשיך מזרחה והקים את רוזנות אדסה, המדינה הצלבנית הראשונה. הכוח העיקרי בפיקודו של בוהמון מטרנטו יצא ממרש באוקטובר 1097 והמשיך דרומה לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון בדרך לאנטיוכיה.
באמצע אוקטובר 1097 ערכו מנהיגי מסע הצלב הראשון ועידה בה דנו בשאלה כיצד לתקוף את אנטיוכיה. כשהם מותשים מהמסע הקשה לאורך אנטוליה נחלקו דעות מנהיגי הצבא בנוגע לטקטיקה שיש לנקוט. הצבא הצלבני לא היה גדול מספיק להקיף את העיר כולה, ומצד שני השטח החקלאי מסביב לעיר לא יכול היה לספק את צורכי הצבא, דבר שהעמיד את הצלבנים בסכנת רעב במקרה של מצור ממושך. בנוסף, חסרו הצלבנים מכונות מצור שיכלו להבקיע את חומות העיר וביצוריה, ולא היו להם בעלי מקצוע שיכלו לבנות מכונות מצור.
אחת ההצעות הייתה כי הצלבנים ייסוגו וימתינו עד בוא האביב והגעת תגבורות. הגנרל טטיקיוס, היועץ ונציג הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון, שליווה את הצלבנים, הציע לאמץ טקטיקה של מצור מרחוק, על ידי תפיסת נקודות שולטות וניתוק העיר ממקורות האספקה שלה. רק רמון הרביעי, רוזן טולוז הציע כי הצלבנים יתקיפו את אנטיוכיה ויסתערו על ביצוריה. בסוף הדיון החליטו מפקדי הצבא הצלבני לנסות ולצור על נקודות מפתח מול החומות ועל שערי העיר.[13]
תחילת המצור
הקרבות על חומות אנטיוכיה, תחריט רומנטי
ב-20 באוקטובר1097 הגיע הצבא הצלבני לגשר הברזל שעל האורונטס, במרחק 19 קילומטר צפונית לאנטיוכיה. הגשר נכבש בהסתערות, וב-21 באוקטובר הגיעו הצלבנים עד לחומה הצפונית של אנטיוכיה. הצבא הצלבני התפרס מול החומה הצפונית והמערבית של העיר. בוהמון חנה מול שער פאולוס הקדוש, סמוך לקצה הצפוני של החומה. ממערב לו התמקם כוח בפיקוד איג דה ורמנדואה. אטיין השני, רוזן בלואה עם רובר השני, דוכס נורמנדיה ורמון הרביעי, רוזן טולוז, חנו מול שער הכלב. גוטפריד מבויון מיקם את כוחו ממערב לשער הדוכס, מול הקטע הצפון-מערבי של חומת העיר. כאמור, הצבא הצלבני לא היה גדול מספיק כדי להקיף את העיר ולנתק את כל דרכי הגישה אליה, ולכן הגשר על האורונטס, מחוץ לחומות העיר בקטע הדרום-מערבי של החומה, נותר בידי המגינים. במהלך השבועיים הראשונים של המצור לא נקטו הצדדים ביוזמה התקפית. המגינים ניסו להעריך את כוחו של הצבא הצר על העיר ואת תוכניותיו, בעוד הצלבנים ניצלו את השקט היחסי כדי לאסוף מצרכי מזון מהאזור החקלאי שסביב אנטיוכיה. המחנות של הכוחות הצרים מוקמו סמוך לשערים החשובים ביותר של העיר, שהגישה אליהם הייתה קלה יחסית, מתוך מחשבה כי פריצה דרכם תמוטט את הגנת העיר ותאפשר את כיבושה המהיר.
לאחר שהתברר לחיל המצב, כי הצלבנים לא מתכוונים לתקוף ישירות את ביצורי העיר, אלא מנסים להכריע אותה במצור ובמלחמת התשה, הם אימצו טקטיקה של יציאה אל מחוץ לחומות, ותקיפות פתע של מחנות המצור שנמצאו בטווח הירי של המגינים על החומות. הם ניצלו את העובדה, ששער הברזל בחומה המזרחית של העיר, נותר מחוץ לתחום השליטה הצלבני, כדי לשלוח דרכו יחידות לתקוף מכיוון מזרח את המחנה הצלבני שחנה מול שער פאולוס הקדוש, ואת הדרך שהובילה אליו מ"גשר הברזל". יחידות של פרשים קלים יצאו משער הגשר שהצלבנים לא הצליחו לחסום, ותקפו מכיוון דרום את המחנות הצלבניים שמוקמו מול החומה המערבית של העיר, מעבר לנהר האורנטס. בנוסף לתקיפות מתוך חומות העיר, נעזרו מגיני אנטיוכיה בחיילות מצב של מבצרים ששכנו בנקודות שולטות סמוך לעיר ונותרו בידיים מוסלמיות, כדי להטריד את הכוחות הצרים מעורפם ולתקוף יחידות צלבניות קטנות שהתרחקו מהעיר לצורך חיפוש מזון, או שהיו בדרכם אל העיר.[14]
נמל סן סימון (העיר הטורקית סמנדה(Samandağ) על חוף הים התיכון במרחק 14 קילומטר ממערב לאנטיוכיה) נתפס על ידי הצלבנים ושימש כבסיס לאספקה ותגבורות שהגיעו לצבאם מאירופה בדרך הים. צי ראשון הגיע לנמל מאנגליה עוד לפני שהצלבנים הגיעו לחומות אנטיוכיה. צי נוסף ובו ספינות מג'נובה הגיע לנמל בנובמבר והעביר אספקה וכוחות אל הצלבנים. על מנת למנוע מחיל המצב של אנטיוכיה לתקוף את השיירות, שעשו דרכם אל העיר מנמל סן סימון דרך "גשר הברזל", בנו הצלבנים מערכת ביצורים לה נתנו את השם מלרגרד (Malregard), סמוך לשער פאולוס הקדוש.
המאבק על המזון
בתחילת דצמבר, עם בוא החורף, החלה האספקה במחנה הצלבני להדלדל - האספקה שהביאו הצלבנים עימם נגמרה, והם החלו לסבול ממחסור חריף במזון. במהלך חודשי החורף הקשה הקדישו הצלבנים את עיקר מרצם לחיפוש אחר מזון בסביבת העיר. תיאורי הרעב והשתקפותם בכתבים העוסקים במצור, יוצרים את הרושם כי המחסור במזון נבע מניהול כושל של המערכת הלוגיסטית הצלבנית, אולם מחקר מודרני של ההיסטוריון הבריטי תומאס אסברידג' מעלה תמונה שונה. על פי המחקר, הצלבנים סבלו ממחסור במזון למרות מאמציהם להבטיח אספקת מזון סדירה והפעלת מערך לוגיסטי יעיל יחסית לתקופה. מאמציהם החלו עם איסוף האספקה למצור במהלך המסע דרך אנטוליה ויצירת קשרים עם מקורות אספקה ארמניים. בנוסף, עם תחילת המצור נתפס נמל סן-סימון והפך לבסיס לקבלת אספקה בדרך הים מאירופה. בדצמבר החלו הצלבנים להשתמש גם בנמל לטקיה, השוכן כ-60 קילומטר דרומית מאנטיוכיה, דרכו נוצר קשר עם קפריסין שהייתה באותה תקופה בשליטה ביזנטית.[15] עם זאת מגבלות הספינות והתנועה הימית בימי הביניים, הקשו על שמירת קשר ימי רציף עם אירופה במהלך חודשי החורף הסוערים.
הצלבנים השקיעו מאמץ ניכר כדי לתפוס את השטח סביב אנטיוכיה, לטהר אותו מכיסי התנגדות מוסלמים ולהפוך את האזור למקור מזון עבורם. אטיין השני, רוזן בלואה, כתב לאשתו במרץ 1098, כי הם הצליחו לכבוש ולהחזיק 165 ערים ומבצרים באזור העיר. תהליך זה הונע לא רק על ידי הצורך למצוא מזון ולאסוף אספקה, אלא גם היה בחלקו פרי יוזמה פרטית של אצילים במחנה הצלבני, שרצו לחפש ביזה ולהשתלט על נחלאות במזרח, והוא יצר למעשה את הבסיס הגאוגרפי להקמת נסיכות אנטיוכיה לאחר תום המצור.
במקביל למזון שנאסף באזור אנטיוכיה, הגיעה למחנה גם אספקה שנשלחה על ידי נסיכים ארמניים ונזירים ממנזרים בצפון סוריה. אולם בדצמבר הגיע הרעב במחנה הצלבני לממדים שאילצו את הצלבנים לשלוח כוח גדול תחת פיקודם של בוהמונד ורוברט מפלנדריה, לפשיטה ארוכת טווח הרחק מהעיר. ב-31 בדצמבר הופתע הכוח הצלבני, כשנתקל באזור ג'בל סומק בצבאו של דוקוק שליט דמשק, שהיה בדרכו להסיר את המצור מעל אנטיוכיה. הצבא המוסלמי לא הצליח לנצל את יתרון ההפתעה, ונפוץ לכל עבר בלחץ ההסתערות של הפרשים הכבדים הצלבנים. ההיתקלות נסתיימה ללא הכרעה - הצלבנים, שספגו אבדות ואיבדו את שללם, נאלצו לחזור לאנטיוכיה ללא אספקה, ואילו צבא דמשק נסוג כלעומת שבא מבלי שניסה להסיר את המצור הצלבני. מגיני אנטיוכיה ניצלו את יציאת צבאו של בוהמון, כדי לשלוח כוח דרך שער הגשר לתקוף את המחנה הצרפתי מעבר לנהר אורנטוס. לאחר ההתנגשות הראשונה נסוג הכוח הפושט בחזרה אל העיר בעוד הצלבנים רודפים אחריו. בהתנגשות שנייה, שנערכה סמוך לשער העיר, הייתה ידם של המגינים המוסלמים על העליונה, והצלבנים נאלצו לסגת בבהלה לאחר שספגו אבדות ניכרות.[16]
”הנסיכים של הרי הטאורוס שלחו את כל האספקה הנחוצה למפקדי הפרנקים. כך גם הנזירים של ההרים השחורים עזרו להם ושלחו דברי אספקה, וכל הנוצרים נהגו בנדיבות לב כלפי הפרנקים. ולמרות זאת בגלל המחסור במזון, תמותה ומחלה שנפלו על המחנה הצלבני מתו אחד מתוך חמשה וכל השאר הרגישו כי הם אבודים ומרוחקים מארץ מולדתם”
חלק מהצלבנים לא עמדו בתלאות וברעב והחלו נוטשים את המחנה ובהם גם דמויות בולטות כמו פטרוס הנזיר. על מנת לעצור את העריקה והידרדרות המורל שלח בוהמון פרשים אחרי העריקים והחזיר את חלקם, בבושה, אל המחנה.[18] בסוף ינואר עזבו הגנרל הביזנטי טטיקיוס ואנשיו את המחנה הצלבני. הגרסאות על אירוע זה חלוקות: בעוד ההיסטוריונים הצלבנים מציירים תמונה של בגידה והתנערות ביזנטית כוללת ממחויבותם למסע הצלב ומההבטחות לבוא לעזרת הצלבנים, מתארים היסטוריונים מודרניים את המהלך כתחבולה של בוהמון. על פי גרסה זו הודיע בוהמון לנציג הביזנטי כי חיו בסכנה וייעץ לו לברוח, ואז העליל עליו שהוא בוגד פחדן, מתוך מטרה כי העלמות נציג האימפריה הביזנטית תחזק את תביעתו של בוהמון לשליטה בעיר עם כיבושה.[19]
”וכך נותרנו במצב של צורך קשה... הטורקים הטרידו אותנו מצד אחד ורעב עינה אותנו מהצד השני, ולא היה מי שיעזור לנו או יספק את מחסורנו. החיילים הפשוטים ברחו לקפריסין, אסיה הקטנה, ואל ההרים. אנחנו לא העזנו לרדת לים מחשש מכנופיות הטורקים ולא נותרה דרך פתוחה לפנינו בשום מקום”
על רקע זה יזם בינואר איש הדת ושליחו של האפיפיור אדמר דה לה פואי מהלך של טקסים דתיים ותהלוכות של חזרה בתשובה וכפרת עוונות. הכמרים שליוו את המסע ערכו מיסות, תפילות ושירת מזמורים. בשיאו של תהליך ההתנערות הדתית גורשו כל הנשים מתוך המחנה בטענה כי נוכחותן הביאה לאווירת זימה במחנה שהביאה להסתרת פני האל מהצלבנים. אלו מבין הצלבנים שהואשמו בניאוף עמדו בפני טקסים ציבוריים של השפלה ועונש הם הופשטו וקיבלו מנה של מלקות בפני הצבא הצלבני. מבלי לגרוע מאמונתם המתחדשת של המשתתפים בטקסי ההיטהרות, ניכרה התנערות מאווירה של דיכאון, פטליזם ועייפות שפשו בקרב הצלבנים והפכו אותם לכוח לא יעיל.[21]
קרב מול צבא חלב
בתחילת פברואר נכנס לזירת העימות צבא מוסלמי של העיר חלב בפיקודו של רידואן. הצבא המוסלמי שלפי מקורות בני התקופה מנה 12,000 חיילים (פרשים ורגלים), תפס את מבצר חרים מידי חיל המצב הצלבני הקטן, והחל צועד לכוון אנטיוכיה. מולו שלחו הצלבנים כוח של 700 אבירים תחת פיקודם של בוהמון, רוברט מפלנדריה ואטיין מבלואה, ומול חומות העיר נותרו כ-300 אבירים, חלקם ללא סוסים, וכל כוח הרגלים. הצלבנים שהיו נחותים ביחס של 1 ל-10 מול הצבא המוסלמי, בחרו בטקטיקה של תנועה מהירה, שימוש בגורם ההפתעה וטקטיקות של הלם.[22]
הצבא הצלבני הקטן שלא היה כבול על ידי חיל רגלים איטי, יצא ממחנה המצור באנטיוכיה בלילה של 8 בפברואר, ונע במהירות אל שדה הקרב שנבחר בקפידה באזור גשר הברזל. על פי המקורות הנוצריים, הצלבנים בחרו תא שטח צר, בין נהר האורונטס לאגם אנטיוכיה, שימנע מהצבא המוסלמי לנצל את יתרונו המספרי ולאגף את כוחם הקטן. הצלבנים, שכוחם היה מחולק לשישה גדודים, חששו לשלוח את כל כוחם להתקפה חזיתית על הצבא המוסלמי העדיף, ולכן שמרו גדוד אחד ככוח עתודה.[23]
הצבאות נפגשו ב-9 בפברואר. עיקר הכוח הצלבני תקף את כוח החלוץ המוסלמי. כאשר הכוח העיקרי של צבא חלב בא לעזרת חיל החלוץ, גרם הלחץ של הכוחות המוסלמים העדיפים לנסיגה צלבנית. בשלב זה תקף גדוד העתודה הצלבני בפיקודו של בוהמון את המוסלמים מהאגף. ההימור הצלבני השתלם במלואו - בהתקפת פתע מחצו הפרשים הצלבנים את המערך המוסלמי, שברו את רוח אויביהם והביאו אותם לנסיגה מבוהלת משדה הקרב. את הקרב מתאר הכותב האנונימי של "עלילות הפרנקים":
”בוהמון, מוגן מכל צדדיו על ידי צלבים, תקף את הלוחמים הטורקים, כאריה מורעב שלא אכל יומיים או שלושה המזנק ממרבצו בצמאון דם... ההתקפה שלו היתה עזה כל-כך שקצות הדגל שלו התנפנפו מעל ראשי הטורקים. שאר הלוחמים, משראו את דגלו של בוהמון מתנוסס לתפארת הפסיקו את נסיגתם מיד, וכל אנשינו תקפו את הטורקים שהיו מופתעים וברחו. אנשינו רדפו אחריהם והרגו בהם עד שהגיעו לשער הברזל”[24]
הידוק המצור
במהלך החלק הראשון של המצור על אנטיוכיה לא הצליחו הצלבנים לסגור את קווי האספקה והתקשורת סביב העיר והמצור היה חלקי בלבד. בעוד שלושת השערים העיקריים של העיר היו חסומים על ידי הצלבנים, נותרו שער ג'ורג הקדוש ושער הברזל פתוחים לתנועה חופשית, ולמרות ניסיונות של הצלבנים להגביל את תנועת המוסלמים, האספקה לא חדלה להגיע אל המגינים. גרוע מכך, קווי האספקה של הצלבנים ובעיקר הקשר עם נמל סן-סימון היו חשופים לתקיפות מצד יחידות מוסלמיות.
בתחילת מרץ 1098, הגיע צי אנגלי לנמל סן-סימון ועמו אספקה חומרים ומומחים לבניית מכונות מצור. כוח גדול של צלבנים ליווה את התגבורת במסע שארך שלושה ימים מהנמל אל המחנה הצלבני לרגלי אנטיוכיה. במהלך המסע, ב-7 במרץ, נתקלה השיירה במארב שטמנו מגיני העיר שיצאו משער הגשר. קרבות קשים התנהלו בין כוח הליווי הצלבני וכוח חילוץ צלבני שיצא ממחנה המצור, וחיל המצב שנלכד בין הנהר וחומות העיר נטבח. ב-10 במרץ החלו הצלבנים לבצר מסגד נטוש ששלט על התנועה משער הגשר. חפיר כפול נחפר וחומה פשוטה עשויה אבנים נבנתה ובה שני מגדלים. העבודה הסתיימה ב-14 במרץ והמבצר הקטן זכה לשם לה מאומרי (La Mahomerie) על שמה של אימו של ישו, וניתן תחת פיקודו של ריימון מטולוז. חיל המצב שתנועתו דרך השער הוגבלה יצא להתקפה על המבצר הקטן בסוף מרץ, אך ההתקפה נהדפה כאשר כוחות צלבנים ממחנה גודפרי מבויון תקפו את המוסלמים מהאגף. בשבוע הראשון של אפריל בנה טנקרד מצד מול שער סנט ג'ורג על בסיס מנזר שעמד במקום, ולכד שיירת אספקה סורית שעשתה את דרכה אל תוך העיר. כך נותרה אנטיוכיה עם נתיב אספקה אחד - שער הברזל אליו הגישה הייתה קשה ומוגבלת.
משא ומתן עם הפאטימים
במהלך אפריל הופיעה משלחת של השושלת הפאטמית, שליטי מצרים, במחנה הצלבני ובידה הצעה לברית משותפת. הברית כוונה נגד מי שהפאטמים ראו כאויב המשותף, הסלג'וקים, וכללה הצעה לחלק את סוריה וארץ ישראל בין המצרים לצלבנים. ההצעה נבעה מאי הבנה מצרית לגבי מהות מסע הצלב - הצלבנים נדמו לפאטימים כשכירי חרב של האימפריה הביזנטית וההצעה הייתה בהתאם - ייקחו הצלבנים את סוריה, אזור השפעה מסורתי של הביזנטים, והמצרים יחזיקו בארץ ישראל. הצעתם נדחתה על הסף. הפאטימים לא יצאו בידיים ריקות ובעוד הצלבנים מותשים מול חומות אנטיוכיה והמפקד הסלג'וקי של ירושלים מנותק ממקור כוחו בצפון, כבשו הפאטמים את ירושלים. באוגוסט 1098, לאחר מצור של ארבעים יום, נפלה ירושלים הסלג'וקית לידי הצבא המצרי ושליטי העיר בני ארתק נמלטו צפונה. המצרים ביססו את שלטונם בדרום ארץ ישראל בעוד צפון הארץ נותר בתוהו שלטוני.[25]
כיבוש אנטיוכיה
הצלבנים נכנסים לאנטיוכיה, בעזרתו של פיירוזבוהמון עולה בסולם על חומות אנטיוכיה. תחריט של גוסטב דורהבגידתו של פירוז. כתב יד מ-1335הצלבנים הורגים בתושבי אנטיוכיה. כתב יד מהמאה ה-13הצלבנים טובחים בתושבי אנטיוכיה, תחריט של גוסטב דורה
בסוף מאי נודע לצלבנים כי כרבוגא מושל מוסול עולה על אנטיוכיה בראש צבא גדול. החשש היה כי הצבא המוסלמי ילכוד את הצלבנים כאשר חומות העיר וחיל המצב בגבם, ולרגע נראה היה כי שעתו האחרונה של מסע הצלב הראשון הגיעה. בדרכו לקרב עם הצלבנים עשה כרבוגא מספר טעויות קריטיות - טעותו הראשונה הייתה מתן פסק זמן לצלבנים כאשר סטה מנתיבו ובמקום לנסות ולצעוד ישירות אל אנטיוכיה הפנה תחילה את צבאו לרוזנות אדסה שעל פי חישוביו סיכנה את העורף של מוסול. בלדווין מאדסה וצבא הרוזנות היו קטנים מידי מכדי להוות איום כלשהו על האימפריה הסלג'וקית אך הם הצליחו לעכב את צבאו של כרבוגא במשך שלושה שבועות במהלכם כשלו המוסלמים בניסיונם לכבוש את אדסה.[26]
בפרק הזמן הקצר שנותר הצליח בוהמון ליצור קשר עם אדם בשם פירוז, דמות מסתורית ואחד מקציני חיל המצב של אנטיוכיה. כל שידוע על אדם זה הוא כי הוא היה אמן שהתמחה בעשיית שריונות, ממוצא ארמני שהמיר את דתו לאסלאם, ובעת המצור התמנה לפקד על אחד ממגדלי העיר שנקרא על ידי הצלבנים מגדל שתי האחיות - ככל הנראה בחומה הדרום-מזרחית של אנטיוכיה, במרחק מה משער ג'ורג הקדוש (כלומר חלק יחסית לא פעיל של החזית). ככל הנראה הוא היה מוכן לבגוד באדונו יאיי סיאן על רקע עלבון או טינה שמקורה - על פי אחד המקורות הצלבניים - נעוץ בכך שיאיי סיאן החרים את רכושו. מקור צלבני אחר טוען כי פירוז הונע להכניס את הצלבנים לעיר לאחר שראה חזיונות של הצלב. על מיתרים אלו פרט בוהמון ואף הוסיף תשלום פרס כספי שככל הנראה הכריע את הכף.[27] בצעד מחושב פנה בוהמון לשאר נסיכי הצלבנים, ציין כי ביכולתו להיכנס לעיר ודרש כי בתמורה לכך תועבר אנטיוכיה לידיו כשליט העיר הצלבני. תחת איום כליה מול הצבא המוסלמי של כרבוגא ולמרות התנגדותו של ריימון מטולוז, קיבלו שאר המנהיגים הצלבנים את דרישתו של בוהמון.
בלילה שבין 2 ביוני ו-3 ביוני, על פי תיאום מראש עם פירוז, יצא כוח מהמחנה הצלבני, צעד אל מול פני חיל המצב וחומות העיר ומשם נעלם מהעין. אותו כוח חזר בחסות החשיכה לנקודה שסוכמה מראש עם פירוז ומשם עלה כוח נבחר על חומות העיר על גבי סולם חבלים ששולשל מעל החומות על ידי הבוגד. שערי העיר נפתחו לפני הגדוד הצלבני שבחסות החשיכה ואפקט ההפתעה מוטט את רוח ההתנגדות של חיל המצב. חלק מהחיילים המוסלמים הצליח להימלט אל מצודת העיר והותיר את האוכלוסייה האזרחית חסרת הישע מול הצלבנים צמאי הדם. הנוצרים שנתרו בעיר בעת המצור הצטרפו לצלבנים הם השתלטו על שערי העיר הנותרים, פתחו אותם והצטרפו למסע ההרג. הצלבנים לא הצליחו למנוע מחיל המצב מלברוח אל תוך מצודת העיר וזו נותרה בידי שרידי חיל המצב בפיקוד בנו של יאיי סאן שמס א-דאולה. שליט העיר לשעבר הצליח לצאת אל מחוץ לעיר מלווה במספר שומרי ראש אך במהלך הבריחה נפל מסוסו וננטש על ידי מלוויו. לאחר זמן מה הוא נתגלה על ידי קצב ארמני שערף את ראשו והביא אותו כמתנה לשליט העיר החדשים. ההיסטוריון האנונימי של עלילות הפרנקים מספר:
”כאשר עלה השחר, הדגלים שלנו התנוססו על פסגת הגבעה הדרומית של אנטיוכיה. מוכי פחד למראה חיילנו על הגבעה ברחו תושבי העיר חלקם דרך השערים וחלקם קפצו מהחומות. האל זרע בהם תוהו שאיש מהם לא עמד ונלחם”
ההיסטוריון כריסטופר טיירמן מסכם פרק זה בסאגה של המאבק על אנטיוכיה כך:
”נפילת אנטיוכיה משקפת את התעצמות המשמעת והנחישות בקרב הצבא הצלבני יותר מאשר עליונות צבאית או טכנולוגית... הרושם שמותיר המצור על אנטיוכיה הוא של פשיטת רגל רעיונית. כיצד להביא את המאבק לכלל פתרון... אך אומץ לב ולעיתים גבורה מעידים כי הצלבנים החזיקו באמונה במטרת מסע הצלב”
באביב 1098, אסף כרבוגא, האתבג (המושל הצבאי) של מוסול, קואליציה של גדודים מרחבי סוריה הגדולה. בלט בהיעדרו רידואן מחלב שחשש מכרבוגא יותר משחשש מהצלבנים. הצבא ההולך וגדל צעד אל עבר אנטיוכיה במטרה מוצהרת לשחרר את העיר מעול המצור הצלבני. שלא במוצהר ניצל כרבוגא את ההפרה של שיווי המשקל הפוליטי בצפון סוריה שגרם מסע הצלב הראשון, וקיווה ליצור מבנה פוליטי חדש תחת חסותו ושלטונו הישיר, שיהיה לכאורה קשור ונאמן לח'ליף הסלג'וקי בבגדאדברכיארק. במסגרת זו היה כיבוש אנטיוכיה אמור להיות גולת הכותרת, אך רק חלק מתוכנית גדולה יותר שבמסגרתה יחזיר כרבוגא את סוריה להגמוניה סלג'וקית.[28] גודלה של הקואליציה המוסלמית אינו ידוע: מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים עצומים של מאות אלפי חיילים ופרשים, והיסטוריונים מוסלמיים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ-35,000 חיילים.[29] מולם עמד צבא צלבני מותש עם מספר קטן של סוסים (כ-150 לפי דברי היסטוריונים בני התקופה), בעיר שמשאביה הדלדלו בעת המצור ומחסני המזון בה ריקים לחלוטין.
במקביל למצור של הצבא הצלבני על אנטיוכיה פעל צבא צלבני קטן יותר, שהתפצל מהגוף העיקרי בראשות בלדווין מבולון ועמו מספר אצילים נוספים, ופנה לכיוון קיליקיה, במטרה לכבוש שטחים באסיה הקטנה, ולהקים בה טריטוריות עצמאיות משלהם. הם הוזמנו לעיר אדסה, בירת ממלכה עצמאית למחצה תחת שלטונו של טורוס מאדסה. טורוס ביקש את עזרת הצלבנים הן כשומרי ראש כנגד נתיניו שרובם היו ארמנים וגילו עוינות לטורוס שהיה יווני-אורתודוקסי בהשקפתו הדתית, ובעיקר כנגד האיום הסלג'וקי בגבולות.
ההיסטוריון טיירמן קובע בספרו כי האיום העיקרי על אדסה באותה עת, היה מסע המלחמה המתוכנן והמתגבש של כרבוגא, טורוס הבין כי הצבא הסלג'וקי עתיד לעבור דרך אדסה בדרכו לאנטיוכיה, וכי מטרתו הגדולה של כרבוגא היא יצירת רצף של שלטון סלג'וקי. על מנת לקשור את בולדווין לאדסה טורוס אימץ אותו כבנו ויורשו, מהלך שבסיכומו של דבר הביא להשתלטות בלדווין על העיר במרץ 1098 ולייסוד רוזנות אדסה.[30]
מהלכו הנועז של בלדווין, ייסוד המדינה הצלבנית והאיום האפשרי על חופש התנועה של הצבא הסלג'וקי, הביאו את כרבוגא לנסות לכבוש את אדסה בדרכו לאנטיוכיה. במאי 1098 הופיע הצבא הסלג'וקי מול חומות אדסה וצר על העיר במשך שלושה שבועות ללא הצלחה. בסופו של דבר נאלץ כרבוגא להסיר את המצור ולהמשיך בצעידה לכיוון המטרה העיקרית של המסע - אנטיוכיה. עם זאת, העיכוב בשל המצור העקר היה קריטי לתוצאות העימות העתידי, ואפשר לצלבנים לפרוץ אל תוך העיר ולא להילכד בין הצבא הסלג'וקי ומגיני העיר - מצב שקרוב לוודאי היה מביא לתבוסת הצלבנים ולסופו של מסע הצלב.[30]
ב-4 ביוני הופיעו גדודי החלוץ של הצבא המוסלמי אל מול חומות אנטיוכיה, ועם הופעתם נטשו הצלבנים את המצודות מלרגרד ומגדלו של טנקרד. ב-5 ביוני חצה הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי את גשר הברזל, ותקף וחיסל את חיל המצב הצלבני הקטן שהגן על המעבר. תחילה הקים כרבוגא את המחנה הראשי ומפקדתו במרחק של שלושה קילומטרים מצפון לעיר והפנה את תשומת לבו למצד הצלבני לה מאומרי שבו שכן עדיין חיל מצב צלבני בן כ-500 לוחמים בפיקודו של רובר מנורמנדי. במשך שלושה ימים עמדו הצלבנים בפני גלי התקפות בלתי פוסקים, ובלילה שבין 8 ביוני ו-9 ביוני נסוגו המגינים אל תוך חומות העיר, והמצד נשרף.
כרבוגא העביר את מפקדתו בסמוך למצודת העיר, ולאחר משא ומתן קצר וחד צדדי הועבר הפיקוד על המצודה לידי אחד מנאמניו של כרבוגא אחמד איבן מרוואן, מתוך הבנה כי עם כיבוש העיר היא תעבור לידי כרבוגא. כוחות מוסלמים חסמו את הגישה לשערי העיר, וב-10 ביוני החלה התקפה משולבת ראשונה במהלכה יצא חיל המצב מהמצודה. במקביל תקף כרבוגא את חומות העיר במשך ארבעה ימים ללא הפסקה, אך ההתקפה נהדפה תוך אבדות קשות. מורל הצלבנים הגיע לשפל, ולוחמים רבים ערקו מהעיר וירדו מהחומות כשהם נאחזים בחבל, ועל כך הם זכו לכינוי הבוז "רקדני החבל הבוגדניים" (לטינית: furtivi funambuli). אלא שאז הובילה סדרת אירועים לתפנית לטובת הצלבנים, כפי שמתאר כריסטופר טיירמן: "ממשבר זה נולד חזון שהגדיר ואפיין את שארית הדרך של מסע הצלב - עד כיבוש ירושלים".[31]
באירוע ראשון, נזיר אלמוני מפרובאנס בשם סטפן מוואלאנס סיפר על סדרת חזיונות שבהם הופיעו בפניו מרים הבתולה, בנה ישו ופטרוס הקדוש - הפטרון של העיר אנטיוכיה, והבטיחו לו כי תמיכתם והצלתם של הצלבנים מובטחת אם ינקטו צעדים של חרטה, כפרת עוונות ותפילות. אדמאר דה לה פויי, שליחו אל האפיפיור, ניצל את ההזדמנות לסיבוב נוסף של טקסי היטהרות דתיים שהרימו את רוחם של הצלבנים.
אירוע דרמטי אירע במקביל כאשר נזיר בשם פייר ברתלמי, אף הוא מפרובאנס, סיפר כי במהלך החודשים שקדמו לכיבוש העיר הופיע בפניו אנדראס הקדוש (אחיו הצעיר של פטרוס הקדוש) והצביע על מקום המצאו של הרומח הקדוש, שהוא - על פי המסורת הנוצרית - רומח שדקר את ישו בזמן שהיה תלוי על הצלב. מנהיגי מסע הצלב ובראשם אנשי הכנסייה הבכירים הביעו ספק בדברי הנזיר וחזיונותיו, בין היתר בגלל העובדה שהרומח הקדוש הוצג בפניהם בעת ביקורם בקונסטנטינופול. עם זאת, הצורך בנס ובעזרה משמים, בשילוב עם תמיכתו של רימון מטולוז, הביאו את מנהיגי הצלבנים לחפור ב-14 ביוני ברצפת קתדרלת פטרוס הקדוש. בשעות הערב מצא פייר ברתלמי בעצמו שבר של חפץ מתכתי עליו הוכרז כי הוא - אכן - שריד של הרומח הקדוש. מציאת השריד הקדוש אכן נחשבה לנס, ומצב הרוח הצלבני הפך מפחד וייאוש להתרוממות רוח. רבות נכתב על ההשפעה של מציאת הרומח הקדוש על השתלשלות האירועים ועל קרב אנטיוכיה, ובאופן כללי רואים בו את נקודת המפנה שדחפה את הצלבנים לעבור למתקפה. בראייה אחרת, ההיסטוריון יהושע פראוור מייחס לאירוע את שיפור ההרגשה הכללית והתמעטות מספר הנמלטים מהעיר. כריסטופר טיירמן מציין כי ההקשר בין מציאת הרומח הקדוש לניצחון הצלבני נעשה רק לאחר שנתברר היקף הניצחון והוא ממקם את האירוע בהקשרו התרבותי: "לאמת האובייקטיבית של חזיונות אלו או האותנטיות של הרומח הקדוש אין רלוונטיות. החזיונות התאימו תבניות מחשבה של התקופה, האיקונוגרפיה הוויזואלית של השליחים השמימיים ושואבת ממקור של אמנות ימי הביניים". תומאס אסברידג' מנתק במחקרו את הקשר הישיר בין גילוי הרומח לקרב אנטיוכיה ומצביע על העובדה כי שבועיים של רעב ומצוקה מפרידים בין שני האירועים. לדבריו העלמות האופציה של התערבות תגבורת ביזנטית וכישלון משא ומתן עם כרבוגא הם שדחפו את הצלבנים לפתרון של קרב פנים אל פנים מול הצבא המוסלמי.
האימפריה הביזנטית
במהלך המצור על אנטיוכיה עלתה שאלת התגבורת הביזנטית שלא הגיעה. השאלה התחדדה ביתר שאת לאחר שנציג הקיסר עזב את המחנה ופעם נוספת עם כניסת העימות לשלב המצור השני. לאורך המסע ובמהלך המצור היה הצבא הביזנטי פעיל בעיקר בניצול ההזדמנויות שיצר מסע הצלב באסיה הקטנה ותפס מבצרים וערים מידי שליטים סלג'וקים שנותקו ממרכזי הכוח הסלג'וקי. בתחילת אפריל 1098 שלח הקיסר אלכסיוס הראשון צי גדול תחת פיקודו של גיסו, יוחנן דוקאס, למסע לאורך חוף הלבנט על מנת לאמץ אל חיק האימפריה הביזנטית ערי נמל, ובהן אפסוס וסמירנה. משם המשיך הכוח במסע יבשתי אל הייראפוליס ועצר בעיר פילומליום שם הוא נפגש עם אלכסיוס, במרץ וביוני צעד הצבא הביזנטי לכוון דרום מערב והחזיר ללא התנגדות את האזור לתחום ההשפעה והשלטון הביזנטי.
הנסיכה הביזנטית, אנה קוֹמְנֶנֶה, מחברת ה"אלכסיאדה", תיעדה את ההיסטוריה של האימפריה הביזנטית במאה ה-11 בה נתנה נקודת המבט ייחודית על מסע הצלב הראשון. היא מספרת כי בשלב זה אביה הקיסר אלכסיוס היה מוכן לצעוד על אנטיוכיה. בסמוך ל-20 ביוני הופיע קבוצת פליטים צלבנים - עריקים משדה הקרב של אנטיוכיה ובהם אטיין השני, רוזן בלואה שברח מאנטיוכיה ב-2 ביוני שעות מספר לפני כיבוש העיר מחשש לחייו לאחר שהבין כי צבאו של כרבוגה עולה על הצלבנים. העריקים נפגשו עם הקיסר וספרו לו כי הצלבנים נלחמים מול הצבא המוסלמי וככל הנראה הפסידו במערכה והקיץ הקץ על מסע הצלב בכלל. ההיסטוריון תומאס אסברידג' מציין כי סביר להניח כי אלכסיוס לא תכנן כלל להילחם מול הצבא המוסלמי שצר על אנטיוכיה, וכי על פי צעדיו ניתן להגדיר בבירור את תוכניתו והיא להמשיך ולאסוף את פירות מלחמת הצלבנים מבלי לסכן את הצבא הביזנטי.[32] משקיבל את הידיעות על כישלון הצלבנים באנטיוכיה לא נותר לו אלא להבטיח את כיבושיו ואת הטריטוריות הביזנטיות מבלי להיכנס לעימות מיותר עם צבא מוסלמי גדול. הצבא הביזנטי נסוג תוך נקיטת טקטיקה של אדמה חרוכה על מנת למנוע מצבא מוסלמי שכבש לכאורה את אנטיוכיה מלבוא בעקבות הביזנטים.
משא ומתן עם כרבוגא
על פי כל המקורות הצלבניים בני התקופה, ב-24 ביוני נשלח פטר הנזיר עם בן לוויה למחנה של כרבוגא והציע לסיים את המצור. על פי המקורות הללו פטר הנזיר דרש מכרבוגא לסגת מעל אנטיוכיה והבטיח לו כי הצלבנים יאפשרו לו לסגת בשלום מבלי שיאונה לו או לרכושו כל רע. מקורות לטיניים מאוחרים מוסיפים כי להצעה הצלבנית נוספה האפשרות לסיים את העימות בקרב בין 100 לוחמים צלבנים ל-100 לוחמים מוסלמים. במחקרו מציע תומאס אסברידג' אפשרות שלישית המתבססת על מקורות ארמניים ומוסלמים לפיה הציעו הצלבנים הצעה מציאותית יותר. הצעה זו כללה נסיגה צלבנית מהעיר ללא קרב והעברת השלטון באנטיוכיה לידי כרבוגא ללא התנגדות. הצעות אלו נדחו על הסף על ידי כרבוגא, והוא דרש כניעה ללא תנאי או מלחמה עד הסוף.[33]
קרב אנטיוכיה
הצלבנים פורצים משערי העיר ותוקפים את הצבא המוסלמי, אדמר דה לה פואי מחזיק את הרומח הקדושקרב אנטיוכיה, כתב יד מ-1337.הקרב מול חומות אנטיוכיה, מיניאטורה מהמאה ה-14הקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה. כתב יד מהמאה ה-14
עם הגב לקיר וללא סיכוי לתגבורת מבחוץ, החליטו הצלבנים לתקוף את הצבא המוסלמי ולפגוש בו לקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה, שעתיד להכריע את עתיד העימות ומסע הצלב בכלל. הצלבנים בחרו בבוהמון לשמש כמפקד העליון של הקרב, והוא חילק את הצבא שעמד לרשותו כדלקמן: כוח בן 200 חיילים בפיקודו של ריימון מטולוז נותר בעיר כדי למנוע מחיל המצב במצודה לצאת ולתקוף את הצלבנים מאחור, כוח של קשתים שתפקידו לפרוץ את טבעת המצור על חומות העיר, וארבעה גדודים נועדו לפרוץ מהעיר ולתקוף את הצבא המוסלמי: גדוד צפון צרפתי בפיקוד רובר מנורמנדי ורובר מפלנדריה, גדוד גרמני בפיקוד גודפרי מבויון, גדוד דרום-צרפתי בפיקודו של אדמר דה לה פואי וגדוד נורמני בפיקודו של בוהמון שימש כעתודה. הצבא הצלבני כלל יחידת פרשים קטנה יחסית - מאחר שרוב הסוסים מתו או נשחטו למאכל בעת המצור, ובניגוד לטקטיקה הפרנקית הרגילה היה רוב הכוח הצלבני מושתת על חיל רגלים. למרות נתוני הפתיחה הקשים ובעיקר עליונות מספרית מוסלמית, עמדו לצד הצלבנים מספר גורמים טקטיים אותם הם ניצלו בצורה הטובה ביותר: הצבא המוסלמי היה פרוס לאורך חומות אנטיוכיה והתקשה לרכז כוחות, וחמור מכך הצבא המוסלמי היה מפולג מאוד וכרבוגא הצליח להביא את האמירים המוסלמיים שתחת פיקודו למרדנות. על פי מקורות מוסלמים בני התקופה, שררה במחנה המוסלמי אווירה רעה ונכונות לערוק משדה הקרב ברגע האמת.
ב-28 ביוני יצא הצבא הצלבני משער הגשר, ובחסות הנהר התקיפו הקשתים הצלבנים את טבעת המצור המוסלמית. זמן קצר לאחר מכן פרצו הגדודים הצלבניים מהשער, חצו את הנהר ופנו לכוון דרום בתנועה חצי מעגלית. עם פריצת הצלבנים מהעיר קיבל כרבוגא את הידיעה על האירוע אך היסס והתעכב בתגובתו. הצלבנים שפרצו אל המישור שמול חומות אנטיוכיה נתקלו בכוחות מוסלמים שהוצבו מול שער הגשר, ומיד לאחר מכן בכוחות ששמרו על השערים הצפוניים יותר, ולאחר מכן הותקפו מאחור על ידי כוחות ששמרו על שער ג'ורג הקדוש. בקרב התנועה שהתפתח הצליחו הצלבנים לשמור על מבנה הדוק ולהדוף את ההתקפות המוסלמיות. הגל הראשון של התקפת הנגד המוסלמית נהדף וחלק גדול מלוחמיו החלו בנסיגה מבוהלת משדה הקרב. בשלב זה הופיע הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי בפיקודו של כרבוגא. תחת הלחץ הצלבני התנגשו הגדודים המוסלמים שבנסיגה עם הגדודים המגיעים לשדה הקרב ושברו את שורותיהם. בשעת משבר זו התגלה עומק הפילוג במחנה המוסלמי ויחידות שלמות ערקו משדה הקרב. לאחר עימות קצר וחריף נשבר הצבא המוסלמי, וכרבוגא נאלץ לחזור בבושת פנים למוסול. הצלבנים פשטו על המחנה המוסלמי בו מצאו שלל רב ברכוש ומזון, והרגו את הכוח הלא לוחם שנמצא במחנה. מיד לאחר הקרב נכנע חיל המצב שבמצודה וכל העיר עברה לידי הצלבנים.
לאחר המצור
לאחר קרב אנטיוכיה וכיבוש העיר לא נותר בסוריה רבתי כוח מוסלמי שיכול לעצור את תנופת מסע הצלב הראשון והדרך לירושלים הייתה פתוחה. הישגי מסע הצלב החלו לקרום עור וגידים בהקמת רוזנות אדסה וכיבוש אנטיוכיה, והייתה בכך מעין הכרזה על עליית כוח חדש במזרח. הדמות המרכזית הייתה בוהמון הנורמני שראה בעצמו כשליטה של העיר, והוא דחה את התביעה הביזנטית כי אנטיוכיה תימסר לידי האימפריה ודרש את העיר לעצמו. מולו עמד ריימון מטולוז שמתוך איבה לבוהמון היה מוכן לקחת על עצמו את ההגנה של האינטרסים הביזנטיים. הוא אף הרחיק לכת ומשהרגיש כי השליטה באנטיוכיה נשמטת מידיו שלח משלחת לקונסטנטינופול לדרוש מהקיסר לבוא ולקבל את העיר לידיו. מסיבות לא ברורות לא ניצל הקיסר אלכסיוס הזדמנות זו ותשובתו הגיע באיחור של שנה, לאחר שבוהמון ביסס את אחיזתו בעיר.[34]
בשיא המאבק תפסו המנהיגים הצלבנים הניצים רבעים בעיר, נציג האפיפיור אדמר מפויי מת ב-1 באוגוסט מהתפרצות של מחלה בעיר - ככל הנראה טיפוס הבטן ובמחנה הצלבני לא נותר מנהיג בעל יכולת להכריע את הסכסוך. במועצת מנהיגי הצלבנים היו הכוחות שקולים אך עם התארכות הסכסוך נטתה הכף לטובת בוהמון שניחן בחוש פוליטי מצוין וקנה את אהדתם של הצלבנים, בעוד שריימון, שלא היה מנהיג פופולרי, החל להפסיד במערכה על העיר.
סכסוכים ופלגנות אלו והתפוררות הפיקוד הצלבני הביאו לעצירת המומנטום של מסע הצלב והמחנה הצלבני התעכב עשרה חודשים בסוריה עד שפנה לכבוש את ירושלים. התסיסה במחנה הצלבני החלה בשכבת החיילים הרגלים - בני המעמדות הנמוכים - מכוח האידאולוגיה הנוצרית על פיה העניים הם אלו שירשו את מלכות השמיים[35] ובמחנה קם גדוד שאנשיו הטיפו לחיים בחוסר כל. עליהם כתב פרופסור יהושע פראוור[36]: "...במוחותיהם המשולהבים ציפייה משיחית ובלבותיהם אכזריות שניערה מעליה כל רגש אנושי. לאחר קרב הם הופכים לאוכלי-אדם הטורפים את גוויות המוסלמים!"
בתסכולו פנה רמון הרביעי, רוזן טולוז להרפתקה צבאית ויצא לכבוש לעצמו נחלה משלו. הוא שכנע את רובר השני, דוכס נורמנדיה ואת טנקרד להישבע לו אמונים ולצעוד לצדו לכיוון דרום בדרכם לאמירות טריפולי מתוך תקווה לכבוש לעצמו נחלה שוות ערך לנחלתו של בוהמון. תוכניותיו של רמון עלו על שרטון כאשר ב-14 בפברואר1099 הטיל מצור על מבצר ערקה שמדרום לאנטיוכיה. המצור ומריבות חוזרות בין מנהיגי המסע הקרינו על האווירה המתוחה במחנה והתפשטו גם בקרב אנשי הכמורה הנלווים ללוחמים ולהמון פשוטי העם שהיוו את רוב הכוח הלוחם. הצלבנים נאלצו להפסיק את המצור ובלחץ הלוחמים ושאר הצלבנים החליטו רמון וגוטפריד מבויון - שלא לקח חלק במריבות הטריטוריאליות של שאר הנסיכים - לצעוד לכוון ירושלים.
תולדות מסעי הצלב וממלכות הצלבנים זכו למחקרים מעמיקים המסתמכים על מקורות של כותבים בני התקופה היוצרים תמונה מלאה של השתלשלות האירועים שהביאו לכיבוש אנטיוכיה וייסוד הנסיכות. לפני החוקרים עומדים ארבעה כתבים של בני התקופה:
ספרו של פטר טודבודי "היסטוריה של המסע לירושלים" (לטינית: Historia de Hierosolymitano itinere) מתאר בפירוט את המצור על אנטיוכיה. כתביו קובצו באסופה המומנטלית של אבות הכנסייה הידועה בשם פטרולוגיה לטינה (Patrologia Latina) ותיאור המצור מופיע בכרך 155.[37]
כתביו של פולקו משארטר, שהחל את כתיבת הכרוניקה שלו לכל המוקדם בשלהי סתיו 1100, או לכל המאוחר באביב 1101. גרסתו לא שרדה אבל ההעתקה שלה הגיעה לאירופה במהלך שנות חייו. כיבוש אנטיוכיה מתואר בספרו הראשון המתאר את ההכנות למסע הראשון בקלרמונט, שנת 1095 ועד כיבוש ירושלים והקמת ממלכת ירושלים בידי גוטפריד מבויון.[38]
כתבי ריימון מאגילר, שנכתבו בספר "היסטוריה של הפרנקים שכבשו את ירושלים" (לטינית: Historia Francorum qui ceperunt Iherusalem) הוא היה עד ראייה לכיבוש אנטיוכיה ותיאורו של הקרבות והאירועים שנלוו להם נחשב למפורט והאמין ביותר.[39]
ספרו של בודרי מדול (1046-1130), (History of the Jerusalemites( ('Historia Ierosolimitana המתאר את מסע הצלב הראשון ומבוסס בחלקו על עדי ראייה, אשר תורגם לאנגלית ב-2020 על ידי Susan B. Edgington עם הקדמה מ־Steven J. Biddlecombe.(הספר בקטלוג ULI)
בנוסף על ספרים אלו מצוין מכתבים שנכתבו על ידי אטיין השני, רוזן בלואה לאשתו אדלה מנורמנדי, בתו של ויליאם הראשון, מלך אנגליה, אטיין שהיה ממנהיגי מסע הצלב ברח משדה הקרב בעת המצור על אנטיוכיה, עם זאת מכתביו מהמסע מהווים מקור חשוב בדבר השתלשלות המאורעות של מסע הצלב הראשון.[40]
מקורות מודרניים
יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963, 1973. - המחבר זכה בפרס ישראל; במהדורתו בצרפתית זכה הספר בפרס "האקדמיה הצרפתית".
יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985
Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
Thomas S. Asbridge, The Creation of the Principality of Antioch, 1098–1130. The Boydell Press, 2000
Kenneth M. Setton, ed., A History of the Crusades, Vols. II and V. Madison, 1969–1989
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 עמוד 125.
^Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 309
^Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006 pp 135-136
^Roger, Randall (1997), Latin Siege Warfare in the Twelfth Century, Oxford University Press, ISBN 9780198206897page 29
^Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 158)
^Kennedy, Hugh (1994), Crusader Castles, Cambridge University Press, page 519 ISBN 0-521-42068-7
^Riley-Smith, Jonathan (1986), The First Crusade and the Idea of Crusading, University of Pennsylvania, ISBN 9780485112917pp 60–63
^France, John (1996), Victory in the East: A Military History of the First Crusade, Cambridge University Press, ISBN 9780521589871page 200
^David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986), page 7
^R. C. Smail. crusading Warfare, 1097-1193 (Cambridge Studies in Medieval Life and Thought: New Series 1995), page 66
^Runciman, Steven (1951), The History of the Crusades Volume I: The First Crusade and the Foundation of the Kingdom of Jerusalem, Cambridge University Press, pp 214–215
^Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 310
^Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010, pp 164–165
^Ring, Trudy; Salkin, Robert M.; La Boda, Sharon (1994), International Dictionary of Historic Places, Taylor & Francis, ISBN 1-884964-03-6, 9781884964039. page 453
^Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010, page 173
^מצוטט על ידי תומאס אסברידג' ב-Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 170
^Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 313
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005, עמוד 123
^מצוטט על ידי תומאס אסברידג' ב-Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010, page 180
^Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006 138
^Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 314
^Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc, 2010 page 184
^מצוטט על ידי תומאס אסברידג' Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 185
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005, עמוד 130
^הושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005, עמוד 122
^Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 pp 200–201
^Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, page 143
^Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010, page 204
^ 12Tyerman, Christopher, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006, page 134
^Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006 page 143
^228 Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010, page
^Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010, pp 230–231
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005, כרך ראשון, עמוד 124
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 עמוד 127
^Tudebodus, Petrus, Historia de Hierosolymitano itinere Trans. with introd. and notes by John H. Hill and Laurita L. Hill., Philadelphia, 1974 (Memoirs of the American Philosophical Society, 101), ISBN 0-87169-101-9.
^Fulcher of Chartres, 'Chronicle', tr. M. E. McGinty, in The First Crusade: the Chronicle of Fulcher of Chartres and other source materials, ed. e. Peters (2nd. ed. 1998), p. 47-101.
^Raymond d'Aguilers, Historia Francorum qui ceperunt Iherusalem tr. John Hugh Hill, Laurita L. Hill. Philadelphia: American Philosophical Society, 1968
^Tyerman, Christopher, God's war: a new history of the Crusades, (Harvard University Press, 2006), page 87
.svg){kind=small}
.png){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
_p085_Antiochia.jpg)
.jpg)
