רמון היה בנם של פונס רוזן טולוז ושל אלמודי דה לה מארש. ב-1060, עם מות אביו, ירש אחיו גיום הרביעי (אנ') את התואר "רוזן טולוז" ואילו רמון ירש את התואר "רוזן סן ז'יל" (אנ') (כיום בחבל לנגדוק-רוסיון בצרפת). באותה שנה נשא לאישה את בת דודו, רוזן פרובנס. ב-1074 סירב להיענות לקריאתו של האפיפיור גרגוריוס השביעי לצאת למלחמה נגד הנורמנים. בתגובה, האפיפיור נידה אותו ב-1076 וב-1078 באשמת נישואים לא חוקיים - נידויים שבוטלו עם מות אשתו ב-1080.
ב-1094, עם מות אחיו גיום הרביעי במסע צליינות לירושלים, ירש רמון את רוזנות טולוז בשם "רמון הרביעי". קצת אחרי כן נשא לאישה את אלווירה מקסטיליה, בתו של אלפונסו השישי, מלך לאון וקסטיליה, ועקב נישואים אלה זכה בנדוניה גדולה. הוא שמר על יחסים טובים עם הכנסייה והשתמש בכוח כאשר ראה צורך בכך כדי לשמור על נחלותיו.
בנובמבר 1095 קרא האפיפיור אורבנוס השני בוועידת קלרמון לאצילי אירופה להתגייס למסע צלב נגד הסלג'וקים שכבשו את המקומות הקדושים לנצרות ואיימו על האימפריה הביזנטית. רמון הרביעי, רוזן טולוז, היה אחד האצילים הראשונים שנענו לקריאת האפיפיור. הסיבה להיענותו הייתה דבקותו הדתית, אם כי ייתכן שעלה בדעתו לרכוש לעצמו נחלה במזרח התיכון.
באוקטובר 1096 יצא מטולוז בראש צבאו ובחברת אשתו אלווירה מקסטיליה שהצטרפה אליו במסע הצלב לארץ הקודש. הוא השתמש בכספי הנדוניה שקיבל ממנה וגייס כספים נוספים באמצעות פיחות ערך הדינר של טולוז ובאמצעות משכון של כמה מנחלותיו. כספים אלה נועדו לשלם את שכרם של אנשי צבאו ולסייע לאצילים אחרים שהשתתפו במסע הצלב.
באוקטובר 1097 השתתף במצור על אנטיוכיה (כיום אנטקיה שבדרום טורקיה), שנפלה בידי הצלבנים ביוני 1098 לאחר מצור ממושך. עם הכיבוש השתלט על ארמון האמיר ועל המגדל שעמד בחזית הגשר שהוביל אל שער העיר. הוא סירב למסור את השליטה באנטיוכיה לבוהמון הראשון, שדרש את העיר לעצמו, ובין שני המחנות התפתח מאבק על העיר.
רמון נענה לבקשת האצילים והחיילים להמשיך במסע לירושלים. הוא השאיר מאחוריו חיל מצב קטן ויצא לדרך בסתיו של 1098. בוהמון ניצל הזדמנות זו כדי לגרש מאנטיוכיה את אנשי רמון, שנאלץ לחפש לעצמו עיר אחרת כבסיס לפעולותיו הצבאיות. הוא נכנס לאמירות טריפולי והחל מ-14 בפברואר1099 הטיל מצור על מבצר ערקא שמדרום לאנטיוכיה, אך ב-13 במאי של אותה שנה החליט להמשיך בדרכו לירושלים.
ירושלים נפלה בידי הצלבנים ב-15 ביולי1099, ורמון הרביעי השתלט על מגדל דוד שבפתח העיר. הוא סירב לקבל על עצמו את התואר "מלך ירושלים" (אולי משום שרצה לשוב לטריפולי ולרכוש לעצמו שם נחלה), וגוטפריד מבויון נבחר לתפקיד זה. רמון נותר ללא כל מעמד או נכסים.
בשנת 1099 השתתף רמון הרביעי בקרב אשקלון, שבו הביסו הצלבנים צבא מוסלמי שהגיע ממצרים. עוד קודם הקרב כבש רמון את העיר יריחו ללא כל התנגדות. לאחר קרב אשקלון נכנסו תושבי אשקלון למשא ומתן על כניעת העיר לידי הצלבנים ולשם כך פנו לרמון, שהיה מוכר להם, כיוון שהוא שהביא לאשקלון את מפקדה המובס של ירושלים, איפטיקר א-דאולה. גוטפריד מבויון, מששמע על פנייתם של תושבי העיר, התערב במשא ומתן, משום שהאפשרות של היווצרות נחלה עצמאית בשליטת רמון הרביעי באזור הדרומי של ממלכת ירושלים לא נשאה חן בעיניו, והחשש מיריבות אפשרית עם אויבו רמון, שכבר איבד מכוחו, הביא להצתה מחודשת של יריבות ועוינות ששורשיה עוד בתחילת מסע הצלב ולכישלון המשא ומתן עם תושבי אשקלון, שנותרו מאחורי חומותיהם הבצורות, והצלבנים היריבים לא הצליחו לעשות אפילו ניסיון לכיבוש העיר מידי המוסלמים.
בחורף של 1099–1100 שב רמון למאבקו נגד בוהמון הראשון, וכבש מידיו את לטקיה (כיום עיר הנמל הראשית של סוריה). משם נסע לקונסטנטינופול כדי לעשות יד אחת עם הקיסר אלכסיוס הראשון נגד בוהמון, שהשתוקק להרחיב את אחיזתו באנטיוכיה על חשבון האימפריה הביזנטית. רמון לקח חלק במסע הצלב של 1101 בגבולות אסיה הקטנה, נחלץ בעור שיניו אחרי התבוסה במרסיוואן והגיע בדרך הים לקונסטנטינופול.
ב-1102 הפליג רמון הרביעי לאנטיוכיה ושם נפל בידי טנקרד, אחיינו של בוהמון, ששם אותו במעצר עד שניאות להבטיח כי לא ינסה לרכוש לעצמו נחלה בטריטוריה שבין אנטיוכיה לבין עכו. לאחר שחרורו הפר את הבטחתו זו, וב-1103 כבש את טרטוס (כיום עיר נמל בסוריה) והחל לבנות מבצר על ראש ההר החולש על העיר טריפולי במטרה להטיל עליה מצור ולהכניעהּ.
בהתקפה של המוסלמים בסתיו 1104 בהנהגת הקאדי של טריפולי עלה באש אגף של המבצר הצלבני. ההתקפה נהדפה, אך רמון נכווה קשות ומת מפצעיו ב-28 בפברואר 1105. העיר נכבשה בידי יורשו ביולי 1109 והייתה לבירת רוזנות טריפולי.
סינג'יל
משערים שהכפר סינג'יל, הסמוך לשילה, נושא את שמו ("סינג'יל" - שיבוש מקומי של השם הצרפתי "סן-ז'יל").
