המלחמה הקרליסטית הראשונה

קרב מנדיגוריה, 16 ביולי 1835
מלחמה: המלחמות הקרליסטיות
תאריכים	29 בספטמבר 1833 – 6 ביולי 1840 (6 שנים)
מקום	ספרד
עילה	Pragmatic Sanction of 1830
תוצאה	ניצחון כוחותיה של איזבלה
הצדדים הלוחמים ספרד החדשה קרליסטים Supported by: פורטוגל (1707) ממלכת פורטוגל (עד 1834) ספרד 1785 כריסטינוס בתמיכת: צרפת ממלכת צרפת הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת ממלכת פורטוגל ממלכת פורטוגל (מ-1834) מפקדים ספרד החדשה קרלוס החמישי ספרד החדשה תומאס דה סומאלאקארגי ספרד החדשה רמון קאבררה ספרד החדשה רפאל מארוטו ספרד החדשה ויסנטה גונזאלס מורנו ספרד החדשה מיגל גומס דאמאס ספרד החדשה האינפנטה סבסטיאן מפורטוגל וספרד ספרד 1785 מריה כריסטינה ספרד 1785 איזבלה השנייה ספרד 1785 גנארו דה קסאדה ספרד 1785 חוסה רמון רודיל ספרד 1785 פרנסיסקו אספוס ספרד 1785 לואיס פרננדס ספרד 1785 באלדומרו אספארטרו ספרד 1785 איסידרו דה אלאיקס ספרד 1785 חרונימו ואלדס ספרד 1785 מרסלינו דה אורה ספרד 1785 מנואל או'דויל הממלכה המאוחדת דה לאסי אוואנס צרפת ז'וזף ברנל ממלכת פורטוגל רוזן אנטאש אבדות קרליסטים: 15,000–60,000 ליברלים: 15,000–65,000 צרפתים: 7,700 בריטים: 2,500 פורטוגזים: 50

המלחמה הקרליסטית הראשונה הייתה מלחמת אזרחים בספרד מ-1833 עד 1840, הראשונה מבין שלוש מלחמות קרליסטיות. המלחמה הייתה בין שני פלגים על הירושה לכס המלכות ועל אופייה של המלוכה הספרדית: התומכים השמרנים והדבולוציוניסטיים של אחיו של המלך המנוח, קרלוס דה בורבון (או קרלוס החמישי), נודעו בשם קרליסטים (carlistas), בעוד תומכים פרוגרסיביים וצנטרליסטיים של העוצרת, מריה כריסטינה, ששלטה בשם בתה איזבלה השנייה, מלכת ספרד, כונו ליברלים (liberales), כריסטינוס או איזבלינוס. המלחמה נחשבת על ידי כמה מחברים למלחמת האזרחים הגדולה והקטלנית ביותר של התקופה.

הכוחות הקרליסטיים העיקריים חולקו לשלושה צבאות נפרדים מבחינה גאוגרפית, שבהם התמיכה הקרליסטית הייתה החזקה ביותר: 'צפון', 'מאסטרזגו' ו'קטלוניה', שבגדול פעלו באופן עצמאי זה מזה. כמה להקות עצמאיות, אך קרליסטיות, ניהלו מלחמת גרילה גם באזורי ההרים עד לה מנצ'ה ואנדלוסיה, אך זכו ללעג כבנדולרוס (שודדים) על ידי הממשלה הליברלית של כריסטינו.

מלבד היותה מלחמת ירושה בשאלה מי היה היורש החוקי של פרננדו השביעי, מלך ספרד, המטרה של הקרליסטים הייתה החזרה למונרכיה מסורתית, בעוד שהליברלים ביקשו להגן על המלוכה החוקתית. פורטוגל, צרפת ובריטניה תמכו בעוצרת, ושלחו כוחות מתנדבים ואפילו סדירים להתעמת עם צבא הקרליסטים.

בתחילת המאה ה-19 המצב הפוליטי בספרד היה בעייתי ביותר. במהלך מלחמת חצי האי, הקורטס של קדיס ששימש כעוצר של פרננדו השביעי המודח שיתף פעולה בחוקה הספרדית של 1812. לאחר המלחמה, כאשר פרדיננד השביעי חזר לספרד (1814), הוא ביטל את החוקה במניפסט של ולנסיה, והפך למלך אבסולוטי, השולט בצווים והשיב את האינקוויזיציה הספרדית, שבוטלה על ידי חוסה הראשון, אחיו של נפוליאון הראשון.

קרב טרפלגר ב-1805 כמעט ריסק את הצי הספרדי, כאשר מלחמת חצי האי הותירה את החברה הספרדית המומה מלוחמה מתמשכת וניזוקה קשות מביזה. בזמן שהאימפריה הספרדית קרסה, הסחר הימי ביבשת אמריקה ובפיליפינים ירד לטפטוף, וצבא ספרד נאבק לשמור על המושבות שלהם, כשמקסיקו קיבלה את עצמאותה ב-1821. ההכנסות מעבר לים היו בשפל היסטורי, הקופה המלכותית הייתה ריקה. איזון החשבונות והגיוס לצבא הפך לדאגה מכרעת עבור הכתר הספרדי, כאשר הממשלות תחת המלך פרננדו השביעי לא הצליחו לספק פתרונות חדשים או יציבות.

בתקופת הטריניו הליברל (1820-1823), הפרוגרסיבים, שהיו בעלי ברית למעמד העסקים, פנו למלווי כספים בינלאומיים בניסיון למנוע את ההתמוטטות הכלכלית שספרד עמדה בפניה. הם פנו לפריז, ובמיוחד ללונדון, לשם ברחו ליברלים רבים (רבים מהם בונים חופשיים) עם שובו של פרננדו השביעי (1814). בלונדון ובפריז נפתחו משא ומתן בהתאמה עם נתן רוטשילד וג'יימס רוטשילד. הם חילצו את המשטר הליברלי הספרדי, שנתמך על ידי בריטניה הגדולה שתמכה בעקביות בתנועות ליברליות באירופה וגם היה לה אינטרס מובהק בהבטחת החוב שהצטבר בשנים קודמות.

התערבותה של ברית בינלאומית ריאקציונרית ב-1823, הברית הקדושה, החזירה את פרננדו השביעי לכס המלכות הספרדי, שדחה את החובות שלקחו השליטים הליברלים בשנים 1820–1823 מהרוטשילדים. במשך יותר מעשור, החוב הליברלי שלא שולם היה מכשול מתמשך עם אנשי הכספים הללו במהלך שיחות לבקשות הלוואות חדשות.

על רקע של פשיטת רגל ובעיות פירעון, לקראת סוף חייו, פרסם פרננדו השביעי את הסנקציה הפרגמטית משנת 1830, שהעניקה תקוות לליברלים. לפרננדו השביעי, מלך ספרד לא היה צאצא זכר, אלא שתי בנות, איזבלה (לימים איזבלה השנייה) ולואיסה פרננדה. "הסנקציה הפרגמטית" אפשרה לאיזבלה להפוך למלכה לאחר מותו. הסנקציה גברה על זכויותיו של קרלוס דה בורבון, אחיו של המלך, לירושה, הוא ותומכיו, כמו שר המשפטים פרנסיסקו טדיאו קלומרדה, לחצו על פרננדו לשנות את דעתו. אבל פרננדו המיוסר עמד בהחלטתו וכאשר מת ב-29 בספטמבר 1833, איזבלה הפכה למלכה. מכיוון שהייתה רק ילדה, היה צורך בעוצר, ולכן מונתה אמה המלכה מריה כריסטינה לעוצרת.

מפלגה אבסולוטית חזקה חששה שהעוצרת מריה כריסטינה תבצע רפורמות ליברליות, וחיפשה מועמד אחר לכס המלכות. הבחירה הטבעית, המבוססת על החוק הסאלי, הייתה אחיו של פרננדו, קרלוס. ההשקפות השונות על השפעת הצבא והכנסייה על הממשל, כמו גם הרפורמות המנהליות המתקרבות, סללו את הדרך לגירוש השמרנים מהחוגים השלטוניים הגבוהים.

ממשלת המרכז של ת'אה ברמודס (אוקטובר 1832-ינואר 1834) חנכה את חזרתם לספרד של גולים רבים מלונדון ומפריז, למשל חואן אלווארס מנדיזאבל (לבית מנדס). עלייתו של ת'אה ברמודס גררה שיתוף פעולה והבנה הדוקים יותר עם הרוטשילדים, שבתורם עודדו בבירור את הרפורמות והליברליזציה של הראשונים, כלומר המשטר הליברלי החדש ושילוב ספרד במערכת הפיננסית האירופית. עם זאת, כשקופת המדינה שוב ריקה, המלחמה המתקרבת וסוגיית ההלוואה של טריניו הליברלית מהרוטשילדים עדיין לא הוסדרה, ממשלתו של ת'אה ברמודס נפלה.

מול המלחמה הפורצת בחבל הבסקים, שליח ממשלתה של יורש העצר מריה כריסטינה, המרקיז ממירפלורס (ליברל מתון), יצר קשר עם הבנקאים של העיר לונדון כדי לפתוח קו אשראי עבור האוצר הספרדי (כך לשלם את התשלום הבא של החוב החיצוני לפירעון ביולי 1834 ולקבל אשראי חדש), כמו גם עם ממשלת בריטניה כדי לזכות באישור הפוליטי שלה. הסכם עם נתן וג'יימס רוטשילד וקידום הלוואה של 500,000 פאונד למרקיז ממירפלורס סללו את הדרך להקמת הברית המרובעת שחתמה את ההגנה הבריטית והצרפתית לממשלת ספרד, לרבות פעולות צבאיות (אפריל 1834).

כפי שכתב היסטוריון אחד:

המלחמה הקרליסטית הראשונה נלחמה לא כל כך על בסיס תביעתו המשפטית של דון קרלוס, אלא בגלל שחלק נלהב ומסור בעם הספרדי העדיף חזרה למעין מונרכיה אבסולוטית שלדעתם תגן על חירויות הפרט שלהם (fueros), האינדיבידואליות האזורית שלהם והשמרנות הדתית שלהם.

סיכום חי של המלחמה מתאר אותה כך:

הכריסטינוס והקרליסטים צמאו זה לדמו של זה, עם כל הלהט העזה של סכסוכים אזרחיים, מעורר זיכרון של שנים של עלבון הדדי, אכזריות ורוע. אח נגד אח - אב נגד בן - החבר הכי טוב הפך לאויב המר ביותר - כוהנים נגד עדריהם - קרובים נגד קרובים.

האוטונומיה של אראגון, ולנסיה וקטלוניה בוטלה במאה ה-18 על ידי צווי נואבה פלנטה שיצרו מדינה ספרדית ריכוזית. בחבל הבסקים, מעמד הממלכה של נווארה ומעמדן הנפרד של אלבה, ביסקאיה וגיפוזקואה אותגרו ב-1833 במהלך החלוקה הטריטוריאלית החד-צדדית של ספרד של הממשל המרכזי. הטינה נגד ההתערבות הגוברת של מדריד (למשל ניסיונות להשתלט על מכרות ביסקייה ב-1826) ואובדן האוטונומיה הייתה חזקה במידה ניכרת.

הממשלה הליברלית הספרדית רצתה לדכא את הפורוס הבסקיים ולהעביר את גבולות המכס להרי הפירנאים. מאז המאה ה-18, למעמד חדש שהתעורר היה אינטרס להחליש את האצולה הבסקית החזקה ואת השפעתה במסחר שהתפשטה ברחבי העולם בעזרת המסדר הישועי.

הריכוזיים בממשלת ספרד תמכו בכמה מהמעצמות הגדולות נגד סוחרים בסקים לפחות מאז זמן ביטול המסדר הישועי ומשטר גודוי. תחילה הם התייצבו לצד הבורבונים הצרפתים כדי לדכא את הישועים, בעקבות השינויים האדירים בצפון אמריקה לאחר ניצחון ארצות הברית במלחמת העצמאות האמריקאית. אחר כך צידד גודוי עם הבריטים נגד הבסקים במלחמת הפירנאים של 1793, ומיד אחר כך עם הצרפתים של נפוליאון, גם נגד הבסקים. האינטרס הבריטי היה להרוס, לזמן רב ככל האפשר, את נתיבי המסחר והכוח של ספרד, אשר נשמרו בעיקר על ידי הנמלים הבסקיים וצי הסוחרים.

עם זאת, המלך פרננדו השביעי מצא בסיס תמיכה חשוב בחבל הבסקים. חוקת קדיס משנת 1812 דיכאה את שלטון הבית הבסקי, ונקבעה במונחים של אומה ספרדית מאוחדת אשר דחתה את קיומה של האומה הבסקית, כך שהמלך הספרדי החדש זכה לתמיכה של הבסקים כל עוד הוא כיבד את המוסד והמסגרת המשפטית של הבסקים.

רוב המשקיפים הזרים, כולל צ'ארלס פ. הנינגסן, מייקל ב' הונאן או אדוארד ב' סטפנס, סופרים אנגלים ועדים ממקור ראשון של המלחמה הקרליסטית הראשונה, שבילו במחוזות הבסקים מאוד אהדו את הקרליסטים, שהם ראו בהם כמייצגים את הסיבה לשלטון הבית הבסקי. כנראה היוצא מן הכלל היחיד היה ג'ון פרנסיס בייקון, דיפלומט שהתגורר בבילבאו בזמן המצור הקרליסטי של 1835, שלמרות שגם שיבח את השלטון הבסקי, לא יכול היה להסתיר את עוינותו כלפי הקרליסטים, אותם ראה כ"פראים". הוא המשיך לערער על גישתם של בני ארצו, הכחיש קשר בין העניין הקרליסטי והגנת החירויות הבסקיות, ושיער שקרלוס החמישי ימהר לכרסם או לדכא אותם אם יתפוס את כס המלוכה הספרדי.

הפריבילגיות של הפרובינציות הבסקיות מתועבות לאומה הספרדית, שקרלוס מכיר אותה היטב, שאם הוא היה מלך ספרד בשנה הבאה, הוא היה מוצא במהירות תירוצים להפרתם, אם לא לביטולם המוחלט. ממשלה ייצוגית תשתדל להעלות את ספרד לרמה של מחוזות הבסקים, - עריץ, שעצם שמה של החירות מתועב לו, ישאף לצמצם את המחוזות לאותה רמה נמוכה עם השאר.

בדומה למה שג'ון אדמס הצביע עליו 60 שנה קודם לכן, ג'ון פ. בייקון (שש שנים בביסקאיה..., 1838) החשיב את הבסקים החיים מצפון לנהר האברו כאזרחים חופשיים, בהשוואה לספרדים שהוא רואה בהם "סתם עדר" שעלול לסבול מהתעללות על ידי אדוניהם. לפי אדוארד ב' סטפנס, הבסקים נלחמו על מקורות הלגיטימציה שלהם, חירותם המעשית, על זכויות הריבון שלהם והיסודות החוקתיים שלהם. המצוינות של שלטון הבית הבסקי ואופיו הרפובליקאי מודגשת גם על ידי מחברים אחרים, כמו ונטוורת' וובסטר. תובנה עמוקה יותר לגבי הבסקים ויחסם לספרדים בתקופה זו מוצעת על ידי סידני קרוקר ובלי בארקר (1839), וקובעים כי:

הוואסקים, או כפי שהם מכנים עצמם, האסקלדונים, אינם רואים עצמם ספרדים, ונבדלים מהם במידה רבה באופיים ובשפה.

האינטרסים של הליברלים הבסקים היו חלוקים. מצד אחד, סחר חוצה פירנאי שוטף עם מחוזות בסקיים אחרים וצרפת היה מוערך מאוד, כמו גם עסקאות מעבר לים בלתי מוגבלות. הראשון היה חזק עד המהפכה הצרפתית, במיוחד בנווארה, אבל ההסדר הלאומי הצרפתי החדש (1790) ביטל את המעמד המשפטי והפיסקלי הנפרד של מחוזות הבסקים הצרפתיים. למרות הקשיים, הסחר מנגד נמשך בתקופת אי הוודאות ששררה במסגרת האמנה הצרפתית, מלחמת הפירנאים (1793–1795), כהונתו של מנואל גודוי בתפקיד ומלחמת חצי האי. בסופו של דבר, התבוסה של נפוליאון השאירה פעילות מסחרית חוצת גבולות שנאבקה להמריא אחרי 1813.

המסחר בחו"ל הושפע קשות מפירוק חברת Guipuzcoan of Caracas (1785), התבוסה הצרפתית-ספרדית בקרב טרפלגר (1805), תנועות עצמאות באמריקה הלטינית, חורבן סן סבסטיאן (1813), ובסופו של דבר. התפרקות החברה המלכותית הפיליפינית (1814). עד 1826 כל הצי הספרדי הגדול (כולל הבסקי) של סוף המאה ה-18 עם הנווטים הבסקיים הנודעים שלו נעלם לטובת האימפריה הבריטית, ואיתה, הייעוד האטלנטי של ספרד הנאורה.

למרות האידאולוגיה של הליברלים הבסקיים, התומכים באופן כללי בשלטון הבית, הבסקים נחנקו מהנסיבות והמנהגים שלעיל על האברו, בגלל ההיטלים הגבוהים שנכפו עליהם על ידי ממשלות ספרד אחרי 1776. ליברלים בסקיים רבים דגלו בתורם בהעברת מנהגי אברו להרי הפירנאים, ועידוד שוק ספרדי.

עם מותו של פרננדו השביעי ב-1833, הוכרזה הקטינה איזבלה השנייה כמלכה, כאשר מריה כריסטינה משמשת כעוצרת. בנובמבר, תוכנן הסדר מוסדי ספרדי חדש על ידי הממשלה הנכנסת במדריד, תוך הומוגניזציה של הממשל הספרדי לפי מחוזות והכרעה בולטת למוסדות הבסקיים. כעס וחוסר אמון התפשטו במחוזות הבסקים.

אנשי המחוזות הבסקיים המערביים (שעד לאותה נקודה נקראו בצורה מעורפלת "ביסקאיה") ונווארה התייצבו לצד קרלוס מכיוון שמבחינה אידאולוגית קרלוס היה מקורב אליהם וחשוב מכך כי הוא היה מוכן לקיים את המוסדות והחוקים הבסקיים. חלק מהיסטוריונים טוענים שהמטרה הקרליסטית בחבל הבסקים הייתה מטרה מקדמת, אבל אחרים (סטנלי ג' פיין) טוענים שלא ניתן להניח קשר להופעתה של הלאומיות הבסקית. תומכים רבים בעניין הקרליסטים האמינו ששלטון מסורתי יכבד יותר את המוסדות והחוקים הספציפיים באזור העתיק שנקבעו תחת זכויות היסטוריות. נווארה ושאר המחוזות הבסקים קיימו את מנהגם על נהר האברו. הסחר היה חזק עם צרפת (במיוחד בנווארה) ומעבר לים עד למלחמת חצי האי (עד 1813), אך לאחר מכן נחלש.

סיבה חשובה נוספת להתגייסות המסיבית של מחוזות הבסקים המערביים ונווארה למען המטרה הקרליסטית הייתה ההשפעה האדירה של הכמורה הבסקית בחברה, כזו שעדיין פנתה אליהם בשפתם, הבסקית, שלא כמו בתי הספר והמינהל, מוסדות שבהם ספרדית חוחובה עד אז. המעמד הליברלי הפרו - פורוס הבסקי תחת השפעת הנאורות ומוכן לעצמאות מספרד (ובהתחלה לפחות גילה נאמנות לצרפת) הודח על ידי השלטונות הספרדיים בתום מלחמת הפירנאים (סן סבסטיאן, פמפלונה, וכו '). נכון לאותו זמן, התומכים הספציפיים של הפרטיזנים החזקים ביותר באזור היו אנשי הדת, האצולה והמעמד הנמוך — המתנגדים לרעיונות ליברליים חדשים שיובאו ברובם מצרפת. סלבדור דה מדריאגה, בספרו זיכרונותיו של פדרליסט (בואנוס איירס, 1967), האשים את הכמורה הבאסקית בכך שהם "הלב, המוח והשורש של חוסר הסובלנות והקו הקשה" של הכנסייה הקתולית הספרדית.

מהצד השני, הליברלים והמתונים התאחדו כדי להגן על הסדר החדש המיוצג על ידי מריה כריסטינה ובתה בת השלוש, איזבלה. הם שלטו במוסדות, כמעט בכל הצבא, ובערים; התנועה הקרליסטית הייתה חזקה יותר באזורים כפריים. הליברלים זכו לתמיכה מכרעת של בריטניה, צרפת ופורטוגל, תמיכה שהוצגה בסיוע החשוב לאוצר של כריסטינה והעזרה הצבאית מהבריטים (הלגיון הבריטי או לגיון וסטמינסטר תחת גנרל דה לאסי אוונס), הצרפתים (לגיון הזרים הצרפתי), והפורטוגזים (דיוויזיה של צבא סדיר, תחת גנרל רוזן אנטאש). הליברלים היו חזקים מספיק כדי לנצח במלחמה תוך חודשיים. אבל, ממשלה לא יעילה ופיזור הכוחות הקרליסטיים נתנו לקרלוס זמן לגבש את כוחותיו ולהחזיק מעמד כמעט שבע שנים במחוזות הצפוניים והמזרחיים.

כפי שכתב פול ג'ונסון, "גם המלוכה וגם הליברלים החלו לפתח תומכים מקומיים חזקים, שהיו אמורים להנציח ולהתמיר את עצמם, באמצעות מהומות פתוחות רבות ומרווחים שלווים מטעים, עד שהתפוצצו במלחמת האזרחים חסרת הרחמים של 1936–1939".

שני הצדדים גייסו כוחות מיוחדים במהלך המלחמה. הצד הליברלי הקים את היחידות הבאסקיות המתנדבות הידועות בשם Chapelgorris, בעוד תומאס דה סומאלאקארגי הקים את היחידות המיוחדות הידועות בשם aduaneros. סומאלאקארגי גם הקים את היחידה הידועה בשם Guías de Navarra מכוחות ליברלים מלה מנצ'ה, ולנסיה, אנדלוסיה ומקומות אחרים, שנפלו בשבי בקרב אלסואה (1834). לאחר הקרב הזה, הם עמדו בפני הבחירה להצטרף לכוחות הקרליסטים או לצאת להורג.

המונח Requetés הוחל בהתחלה רק על Tercer Batallón de Navarra (הגדוד השלישי של נווארה) ולאחר מכן על כל הלוחמים הקרליסטים.

המלחמה משכה הרפתקנים עצמאיים, כמו הבריטי CF Henningsen, ששימש כשומר הראש הראשי של סומאלאקארגי (ומאוחר יותר היה הביוגרף שלו), ומרטין זורבאנו, קונטרבנדיסט או מבריח, ש:

זמן קצר לאחר תחילת המלחמה ביקש והשיג אישור להקים יחידה של לוחמים לפעול בשיתוף עם חיילי המלכה נגד הקרליסטים. מבריחים, שודדים ומנודים מכל התיאורים נקטו בסטנדרט שלו, לאחר שהוצג, ונמשכו מהסיכוי לביזה ולהרפתקאות. אלה התרחבו על ידי עריקים...

כ-250 מתנדבים זרים לחמו למען הקרליסטים; הרוב היו מונרכיסטים צרפתים, אך אליהם הצטרפו גברים מפורטוגל, בריטניה, בלגיה, פיימונטה ומדינות גרמניה. פרידריך, נסיך שוורצנברג לחם למען הקרליסטים, והשתתף בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה ובמלחמת האזרחים בשווייץ של הזונדרבונד. השורות של הקרליסטים כללו אנשים כמו הנסיך פליקס ליצ'נובסקי, אדולפו לונינג, הברון וילהלם פון ראדן ואוגוסט קרל פון גייבן, שכולם כתבו מאוחר יותר זיכרונות על המלחמה.

הגנרלים הליברלים, כמו ויסנטה ג'נרו דה קסדה ומרסלינו דה אורה לקומברי, היו לעיתים קרובות ותיקים של מלחמת חצי האי, או של המלחמות שנבעו מתנועות עצמאות בדרום אמריקה. לדוגמה, ז'רונימו ואלדס השתתף בקרב על איאקוצ'ו (1824).

שני הצדדים הוציאו להורג שבויי מלחמה על ידי כיתת יורים; התקרית הידועה ביותר לשמצה התרחשה בהרדיה, כאשר 118 שבויים ליברלים הוצאו להורג בפקודת סומאלאקארגי. הבריטים ניסו להתערב, ובאמצעות הלורד אליוט נחתמה אמנת הלורד אליוט ב-27–28 באפריל 1835.

היחס לשבויי המלחמה הקרליסטית הראשונה הפך להיות מוסדר והיה לו השפעות חיוביות. חייל של לגיון העזר הבריטי כתב:

הבריטים וצ'פלגוריס שנפלו בידיהם [הקרליסטים], הומתו ללא רחם, לפעמים באמצעות עינויים ראויים לאינדיאנים מצפון אמריקה; אבל החיילים הספרדים הסדירים ניצלו, אני מאמין, מכוח הסכם אליוט, ולאחר שהוחזקו זמן מה בכלא, שם טופלו בחומרה מספקת, הוחלפו לעיתים קרובות במספר שווה של שבויים שנלכדו על ידי כריסטינוס.

עם זאת, הנרי ביל, כתב שאף על פי ש"הוסכמה הדדית לטפל בשבויים שנלקחו משני הצדדים בהתאם לכללי המלחמה הרגילים, חלפו חודשים ספורים בלבד עד שברבריות דומות נוהלו עם כל חוסר החרטה הקודם שלהם. "

המלחמה הייתה ארוכה וקשה, והכוחות הקרליסטיים (שסומנו "הצבא הבאסקי" על ידי ג'ון פ. בייקון) השיגו ניצחונות חשובים בצפון בניצוחו של הגנרל המבריק תומאס דה סומאלאקארגי. המפקד הבסקי נשבע לקיים את שלטון הבית בנווארה (fueros), ולאחר מכן הוכרז כמפקד העליון של נווארה. הממשלות האזוריות הבסקיות של ביסקאיה, אלאבה וגיפוזקואה הלכו בעקבותיה והתחייבו לציית לסומאלאקארגי. הוא יצא לחורש באמסקוס (להקים את המפקדה הקרליסטית, ליד אסטלה-ליזרה), שם התחזק ונמנע מהטרדות הכוחות הספרדיים הנאמנים למריה כריסטינה (איזבלה השנייה). 3,000 מתנדבים ללא משאבים הגיעו לתגבר את כוחותיו.

בקיץ 1834, הכוחות הליברלים (איזבלין) הציתו את מקדש ארנצאזו ואת מנזר ברה, בעוד שסומאלאקארגי הראה את הצד הקשה ביותר שלו כשהוציאו להורג מתנדבים שסירבו להתקדם מעל Etxarri-Aranatz. הפרשים הקרליסטים התמודדו והביסו בוויאנה צבא שנשלח ממדריד (14 בספטמבר 1834), בעוד שכוחותיו של סומאלאקארגי ירדו מההרים הבאסקים מעל מישורי אלאבן (ויטוריה), וגברו על הגנרל מנואל אודויל. הגנרל הוותיק Espoz y Mina, מפקד ליברלי מנווארה, ניסה לתקוע טריז בין הכוחות הצפוניים והדרומיים של הקרליסטים, אך צבאו של סומאלאקארגי הצליח לבלום אותם (סוף 1834).

בינואר 1835 השתלטו הקרליסטים על באזטן במבצע שבו הגנרל Espoz y Mina ניצל בקושי מתבוסה קשה ומלכידה, בעוד שהליברל המקומי גספר דה חאורגי ארצאיה ('הרועה') והצ'פלגוריס שלו נוטרלו בזומרגה ובאורטקסו. עד מאי 1835, כמעט כל גיפוזקואה והסניורויות של ביסקאיה היו בידיים קרליסטיות. בניגוד ליועציו ולתוכניתו של סומאלאקארגי, קרלוס החמישי החליט לכבוש את בילבאו, שהייתה מוגנת על ידי הצי המלכותי ולגיון העזר הבריטי. עם עיר כה חשובה תחת שלטונו, הבנקים הרוסיים או הפרוסיים יכלו לתת לו אשראי כדי לנצח במלחמה; אחת הבעיות החשובות ביותר עבור קרלוס הייתה מחסור בכספים.

במצור על בילבאו נפצע סומאלאקארגי ברגלו מכדור תועה. הפצע לא היה רציני, הוא טופל על ידי מספר רופאים, באופן המוכר על ידי פטריקיו (כיום פירושו בבסקית 'קוואק' או 'מרפא מפוקפק'). היחסים של הטוען לכס המלכות והמפקד העליון היו לפחות מרוחקים; לא רק שהם היו שונים באסטרטגיה אופרטיבית, אלא שהפופולריות של סומאלאקארגי הייתה עלולה לערער את סמכותו של קרלוס עצמו, שכן בשלבים המוקדמים של המלחמה הוצע לגנרל הבסקי את כתר נווארה ואת האדנות של ביסקאיה כמלך הבסקים. הפציעה לא החלימה כראוי, ולבסוף מת הגנרל סומאלאקארגי מפצעיו ב-25 ביוני 1835. היסטוריונים רבים מאמינים שנסיבות מותו היו חשודות, וציינו שלגנרל היו אויבים רבים בחצר הקרליסטית; עם זאת, עד היום לא נשפך אור נוסף על נקודה זו.

בזירה האירופית, כל המעצמות הגדולות תמכו בצבא איזבלה, כפי שכתבו משקיפים בריטים רבים בדוחותיהם. בינתיים, במזרח, הגנרל הקרליסטי רמון קבררה החזיק ביוזמה במלחמה, אך כוחותיו היו מעטים מכדי להשיג ניצחון מכריע על הכוחות הליברלים הנאמנים למדריד. בשנת 1837 הגיע המאמץ הקרליסטי לשיאו במשלחת המלכותית, שהגיעה אל חומות מדריד, אך לאחר מכן נסוגה לאחר קרב ארנזואק.

בדרום ניסה הגנרל הקרליסטי מיגל גומס דמאס לבסס שם עמדה חזקה עבור הקרליסטים, והוא עזב את רונדה ב-18 בנובמבר 1836 ונכנס לאלג'צ'יראס ב-22 בנובמבר. אבל, לאחר שגומס דמאס עזב את אלג'צ'יראס, הוא הובס על ידי רמון מריה נרוואז אי קמפוס בקרב מג'סייטה. פרשן אנגלי כתב כי "הפעולה במחצייטה [Narváez] הצילה את אנדלוסיה מהפלישה הקרליסטית על ידי מתקפה מבריקה, בפעולה מהירה אך הרסנית, שלא תימחק בקלות מזיכרון המחוזות הדרומיים".

בארקוס דה לה פרונטרה הצליח הליברל דייגו דה לאון לעצור טור קרליסטי על ידי האסקדרון שלו שמנה 70 פרשים עד שהגיעה תגבורת ליברלית.

רמון קבררה שיתף פעולה עם גומס דמאס במשלחת של אנדלוסיה, שם, לאחר שהביס את הליברלים, הוא כבש את קורדובה ואקסטרמדורה. הוא נדחק החוצה לאחר תבוסתו ב-Villarrobledo ב-1836.

לאחר מותו של סומאלאקארגי ב-1835, הליברלים חזרו אט אט ליוזמה אך לא הצליחו לנצח במלחמה במחוזות הבסקים עד 1839. הם לא הצליחו לכבוש מחדש את המבצר הקרליסטי של מורלה וספגו תבוסה בקרב מאאלה (1838)

המאמץ המלחמתי גבה מחיר כבד מהכלכלה הבסקית ומהכספים הציבוריים האזוריים, עם אוכלוסייה מזועזעת ממספר עצום של מצוקות הקשורות למלחמה — אבדות אנושיות, עוני, מחלות — ועייפה מהשאיפות האבסולוטיות של קרלוס עצמו ומההתעלמות מהשלטון העצמי שלהם. חוסה אנטוניו מוניאגורי המתון ניהל משא ומתן החל משנת 1838 על הסכם במדריד לשים קץ למלחמה ("שלום ופוארוס") שהוביל לאמנת ברגרה (גם ורגרה), שאושרר על ידי ליברלים מתונים בסקיים וקרליסטים לא מרוצים בכל הערים המרכזיות ובכפרים.

המלחמה בחבל הבסקים הסתיימה ב-Convenio de Bergara, הידוע גם בשם אברזו דה ברגרה ("החיבוק בברגארה", ברגרה בבסקית) ב-31 באוגוסט 1839, בין הגנרל הליברלי באלדומרו אספרטרו, רוזן לוצ'אנה והגנרל הקרליסטי רפאל מרוטו. כמה מחברים כתבו שהגנרל מרוטו היה בוגד שאילץ את קרלוס לקבל את השלום בלי להתמקד בהקשר המדויק בחבל הבסקים.

במזרח המשיך הגנרל קבררה להילחם, אך כאשר כבש אספרטרו את מורלה וקבררה בקטלוניה (30 במאי 1840), נחרץ גורלם של הקרליסטים. אספרטרו התקדם לברגה, ובאמצע יולי 1840 נאלצו החיילים הקרליסטים לברוח לצרפת. קבררה, שנחשב לגיבור, חזר לפורטוגל ב-1848 למלחמה הקרליסטית השנייה.

החיבוק בברגארה (אוגוסט 1839) שם קץ למלחמה במחוזות הבסקים. הבסקים הצליחו לשמור על גרסה מופחתת של שלטון הבית הקודם שלהם (מיסוי, גיוס צבאי) בתמורה לשילובם החד משמעי בספרד (אוקטובר 1839), שהייתה כעת ריכוזית ומחולקת למחוזות.

חוק אוקטובר 1839 אושר בנווארה, אך האירועים קיבלו תפנית בלתי צפויה במדריד כאשר הגנרל באלדומרו אספרטרו עלה לתפקידו בתמיכת הפרוגרסיבים בספרד. ב-1840 הוא הפך לראש הממשלה ויורש העצר. הבורגנות הפיננסית והמסחרית צמחה, אך לאחר המלחמה הקרליסטית התרוקנה קופת האוצר והצבא המתין לסילוק החובות.

ב-1841 נחתם הסכם נפרד על ידי פקידי מועצת נווארה (שהוקמה ב-1836), כמו הליברל ינגואס אי מיראנדה, ללא אישור חובה של הפרלמנט של הממלכה (הקורטס). הפשרה הזו (שנקראה מאוחר יותר ה-Ley Paccionada, חוק הפשרה) קיבלה צמצומים נוספים לממשל העצמי, ויותר מכך הפכה באופן רשמי את ממלכת נווארה למחוז ספרדי (אוגוסט 1841).

בספטמבר 1841, ההתקוממות נגד אספרטרו הביאה לכיבוש הצבאי של חבל הבסקים, ובעקבותיו דיכוי על ידי צו של שלטון הבית הבסקי לחלוטין, והביא בהחלט את מנהגי אברו אל הפירנאים והחוף. האזור סבל גל רעב, ורבים היגרו מעבר לים משני צדי הפירנאים הבסקיים, לאמריקה.

משטרו של אספרטרו הגיע לסיומו ב-1844 לאחר שהשמרנים המתונים צברו תאוצה, ונמצא הסדר לתיקו במחוזות הבסקים.