האתרים הפרהיסטוריים של מנורקה הטליוטית (בספרדית: Sitios prehistóricos de la Menorca talayótica) הוא אתר מורשת עולמית תרבותי באי מנורקה, חלק מהאיים הגימנסיים (האיים הבלאריים המזרחיים ביותר) במערב הים התיכון, השייך לספרד. אתר המורשת כולל תשעה אזורים של שטחי חקלאות ומרעה, ובהם שרידים ארכאולוגיים של מבנים. שרידים אלו הם עדות לתרבות אנושית של חברות פרהיסטוריות, וכוללים יישובים ואתרי קבורה פרהיסטוריים המתוארכים מתקופת הברונזה (1600 לפנה"ס) ועד שלהי תקופת הברזל (123 לפנה"ס). מהחומרים ששימשו לבניית המבנים, צורתם ומיקומם למדו החוקרים על התפתחות הבנייה בגושי אבן גדולים מאוד המכונה בנייה קיקלופית (אנ').[א] ייתכן גם שהמתווה של חלק מהמבנים הפרהיסטוריים והקשר החזותי ביניהם מציינים רשתות בעלי משמעות קוסומולוגית.[1]
המונח "מנורקה הטליוטית" הפך פופולרי בין תושבי האי לציון התקופה הפרהיסטורית במנורקה, שסמלה הבולט ביותר הם מבני הטליוטים, ושהפכו לאחד מסמלי הזהות של האי ולביטוי גאווה של תושביו בהישגיהם של אבותיהם. עם זאת, אתר המורשת כולל מבנים דוגמת הנאווטה (אנ'),[ב] שקדמו לבניית הטליוטים וטאולה (אנ'),[ג] שנבנו אחריהם.[2]
אתר המורשת העולמית שוכן על האי מנורקה, האי הצפוני ביותר מבין האיים הבלאריים במערב הים התיכון. שטח האי 702 קילומטרים רבועים, והוא מכיל את אחד הריכוזים הגדולים ביותר בעולם של אתרים ארכאולוגיים פרהיסטוריים. בסך הכל 1,568 אתרים, או בממוצע 2.3 אתרים לקילומטר רבוע. ריכוז זה פותח צוהר לפרהיסטוריה ולפרדיגמה של הזהות של האי. האתר כולל תשעה אזורים, ובהם שרידים ארכאולוגיים של מבנים, המתוארכים מתקופת הברונזה (1600 לפנה"ס) ועד ההידרדרות של תרבות האי בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה. בתשעה האתרים יש יישובים, אתרי קבורה, אתרי פולחן ומבנים מרכזיים דוגמת הטליוטים, שהפכו לסמל לפרהיסטוריה. אתרים אלו כוללים את מרבית האתרים הפרהיסטוריים הפתוחים לציבור. בהם המבנים הקיקלופיים הייחודיים לאי ושנשמרו בצורה הטובה ביותר, כולל הנאווטה (אנ'),[ב] מקדשי הטאולה (אנ'),[ג] מבני המגורים העגולים המונומנטליים, והטליוטים, מבנים עגולים דמוי מגדלים המפוזרים בכל רחבי האי ומעידים על המאמצים הכבירים של התושבים הקדומים בהתחשב באוכלוסייה הקטנה ובאמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותם, ועל התפקיד המאחד שהיה להם בחברה המאורגנת היטב.[3]
המבנים השונים מעידים על התהליכים התרבותיים המגוונים שעברו על אוכלוסיית האי המבודד במשך זמן ארוך. חלק היו בשימוש במשך זמן רב, מתחמי הטאולה לדוגמה היו פעילים עד הכיבוש הרומי, והכפרים הפרהיסטוריים היו מיושבים עד הכיבוש המוסלמי של ספרד. השרידים של התרבות החומרית של התושבים הקדומים של מנוקה, המכונה התרבות הטליוטית, על שם המבנים הבולטים ביותר מתקופה זה, שמורים כיום במוזיאונים שונים באי. משרידים אלו, ומהאתרים בהם נתגלו ניתן היה ללמוד על דפוסי ההתיישבות, האמונות, הטכנולוגיה, האדריכלות והאסטרונומיה שהתפתחו באי. מהחפצים הרבים שהתגלו, בהם חפצים שהוטמנו בקברים למדו החוקרים על מאפיינים ייחודיים של תרבות זה, כדוגמת המנהג "לסרק את המתים". האתרים עצמם מעידים על צורת ההתיישבות, הקבורה, מערכות אספקת המים, מונומנטים סמליים ומקומות פולחן, כולל כריית נחושת פרהיסטורית במערב הים התיכון. אף על פי שהתרבות פסקה, המבנים שרדו לצד תושבי האי בכל התקופות והכיבושים השונים מאז, מנקדים את הנוף החקלאי במשך כ-3,000 שנים.
מאפיין ייחודי הוא השימוש בטכניקות של בנייה יבשה במשך השנים ובחברות שונות. טכניקות שהשימוש בהן המשיך גם בזמנים היסטוריים. חלק ניכר מהאתרים של אתר המורשת מוקפים בגדרות אבן בבנייה יבשה, שבאי כולו משתרעות על פני 11,119 קילומטרים. גדרות אלו נבנו באותה טכניקה ובאותם חומרים שמהם נבנו המבנים המוקפים. מאפיין נוסף קשור במנהגי הקבורה. בתרבות האי נהגו להפריד בין אזורי המגורים, שלא הוקמו באופן יוצא דופן ליד מקורות מים, מאזורי הקבורה. אתרי הקבורה הוקמו סמוך לים שסימל לתושבים את המוות. זו הסיבה שאתר המורשת כולל קטעי חוף שבהם נקרופוליס של קברים שנכרו בצוקים.[3]
השטח הכולל של תשעת אתרי המשנה של אתר המורשת העולמית הוא 35.27 קילומטרים רבועים, כמעט 5% מהאי מנורקה. שמונה מתוך תשעת אתרי המשנה מוקפים באזור חיץ אחד, ואתר המשנה התשיעי מוקף באזור חיץ נפרד. ביחד שטח אזורי החיץ הוא 190.14 קילומטרים רבועים. בסך הכל, שני האזורים מכסים 32% משטח האי.[4]
להלן פירוט אתרי המשנה:[4]
Lokasi Pengunjung: 18.118.16.81