מרגרט אליס מארי (באנגלית: Margaret Alice Murray; 13 ביולי 1863 – 13 בנובמבר 1963) הייתה אגיפטולוגית, ארכאולוגית, אנתרופולוגית, והיסטוריונית אנגלית. האישה הראשונה שמונתה לתפקיד מרצה לארכאולוגיה בממלכה המאוחדת, היא עבדה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (UCL) מ-1898 עד 1935. היא שימשה כנשיאת אגודת הפולקלור מ-1953 עד 1955.
היא נולדה למשפחה אנגלית ממעמד כלכלי בינוני-עשיר בכלכותה, בהודו הבריטית. בנעוריה היא עברה בין הודו, בריטניה, וגרמניה. היא קיבלה הכשרה גם כאחות וגם כעובדת סוציאלית. בשנת 1894 היא עברה ללונדון והחלה ללמוד אגיפטולוגיה ב-UCL. התפתחה ידידות בינה לבין ראש המחלקה פלינדרס פיטרי, אשר עודד את הפרסומים האקדמאיים המוקדמים שלה ומינה אותה למרצה בכירה (Junior Professor) בשנת 1898. ב-1902–1903 היא לקחה חלק בחפירות של פיטרי באבידוס שבמצרים, שם גלתה את המקדש של אוסיריון, וחקרה את בית הקברות סקארה. בנוסף לעבודה שלה ב-UCL, היא גם העבירה שיעורים והרצאות במוזיאון הבריטי ובמוזיאון מנצ'סטר, שם בשנת 1908 היא הובילה את ההתרה של המומיה של Khnum-nakht, אחד מהמומיות שנמצאו בקבר של שני האחים – הפעם הראשונה שאישה פתחה מומיה בפומבי. היא גם כתבה מספר ספרים על אגיפטולוגיה המיועדים לקהל הרחב.
מארי הייתה מאוד מעורבת בתנועת הגל הראשון של הפמיניזם. היא הצטרפה לאיחוד הנשים הפוליטי והחברתי והקדישה זמן רב בשיפור מעמד נשים ב-UCL. כשלא יכלה לחזור למצרים בשל מלחמת העולם הראשונה, היא ריכזה את המחקר שלה על השערת כת-המכשפות, תאוריה שציד המכשפות בעידן המודרני-מוקדם של הנצרות היה ניסיון לכיבוי שרידים של דת פגנית קדם-נוצרית. למרות שמאוחר יותר התאוריה נשללה מבחינה אקדמית, היא צברה תשומת לב נרחבת, והייתה לה השפעה משמעותית על התנועה הדתית ויקה.
משנת 1921 עד שנת 1931 מארי התעסקה בחפירות של אתרים פרהיסטוריים במלטה ובמנורקה, ופיתחה את העניין שלה בפולקלור. היא קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד בשנת 1927, ומונתה כפרופסור-חבר בשנת 1928, ופרשה מן UCL ב-1935. באותה שנה היא הגיע לארץ ישראל כדי לסייע לפיטרי בחפירת תל אל-עג'ול ובשנת 1937 היא הובילה חפירה קטנה ליד פטרה בירדן. בתור נשיאת אגודת הפולקלור היא הרצתה במוסדות כמו אוניברסיטת קיימברידג', והמשיכה לפרסם באופן עצמאי עד יום מותה.
העבודה של מארי באגיפטולוגיה וארכאולוגיה זכתה לשבחים וזיכתה אותה בכינוי "הזקנה המכובדת של האגיפטולוגיה". לעומת זאת, העבודה שלה בהיסטוריה של הכישוף והפולקלור קיבלה ביקורת קשה בעולם האקדמי. היא ידועה גם בכינוי "הסבתא של הוויקה".
קישורים חיצוניים
