בנימין בראון

בנימין בראון, 2009
לידה	1 ביולי 1966 (בן 58)
ענף מדעי	היסטוריה של עם ישראל, יהדות אורתודוקסית, יהדות, הלכה
מקום לימודים	אוניברסיטת הרווארד האוניברסיטה העברית בירושלים
מוסדות	האוניברסיטה העברית בירושלים (2007) האוניברסיטה העברית בירושלים (1 בנובמבר 2005)

בנימין בראון (נולד בי"ג בתמוז ה'תשכ"ו, 1 ביולי 1966) הוא חוקר יהדות ומחשבת ישראל, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. נודע במחקריו על אודות היהדות האורתודוקסית, ובמיוחד החרדית, מן ההיבט התאולוגי, ההלכתי וההיסטורי. פרסם ספרים ומאמרים רבים על הפסיקה ההלכתית, תנועת המוסר והחסידות. במחקריו הוא משלב מושגים, דגמים וכלי ניתוח שמקורם בפילוסופיה הכללית, ובכלל זה בפילוסופיה של המשפט.

בראון נולד בתל אביב, וגדל בבני ברק ב'שיכון ההסתדרות', אליה עברה משפחתו בילדותו. הוא למד בתיכון עירוני דתי רמת גן ('תיכון הרא"ה'). עם שחרורו מצה"ל (1986), נרשם ללימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך תקופת לימודיו שימש כמבקר מוזיקה קלאסית וספרי עיון של המקומון 'ירושלים', ומדריך טיולים באזור ירושלים. לאחר שסיים תואר ראשון במשפטים (1993) עבד כעורך דין בתחום המשפט האזרחי, אך לאחר תקופה קצרה חזר ללימודי תואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, וכן למד בבית מורשה בירושלים. את עבודת המוסמך שלו, שעסקה ב"דעת תורה ואמונת חכמים בהגות החרדית", כתב בשנת 1997, בהדרכת פרופ' אליעזר שביד.^[1] עבודת הדוקטור שלו נכתבה בהדרכתו של פרופ' אביעזר רביצקי, ואושרה בשנת 2003 תחת הכותרת: "החזון איש – הלכה, אמונה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד)".

בראון כתב ופרסם מאמרים במחקר ההגות החרדית וההלכה, ולימד בשורה של מוסדות להשכלה גבוהה: באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובבית מורשה. לאחר הפסקה בת כשנה לשם השלמת לימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת הרווארד (2004–2005) חזר בראון להוראה אקדמית, והחל לעבוד כחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתחום 'דת ומדינה', ולימים במרכז לחברה משותפת. בשנת 2007 התקבל כמרצה מן המניין באוניברסיטה העברית. בין השאר הוא מלמד גם פילוסופיה כללית. בין השנים 2023-2016 לימד אחת לשנתיים קורס בפילוסופיה פוליטית מודרנית במסגרת תוכנית הדוקטורנטים של פורום קהלת. בשנת 2024 סיים את עבודתו במכון הישראלי לדמוקרטיה. בסוף אותה שנה הצטרף כעמית מחקר בכיר למכון ון ליר בירושלים.

בשנת 1990 נישא לאיריס בראון (לבית הויזמן), העוסקת גם היא במחקר ההלכה והאורתודוקסיה היהודית. לזוג ארבעה ילדים. מתגורר בשכונת רמות בירושלים.

על אף שכמה חוקרים קדמו לו במחקר ההגות החרדית, בראון הוא ככל הנראה החוקר הראשון שעסק בתחום זה באופן מקיף ושיטתי. עיסוקו חובק את כל זרמי ההגות של היהדות החרדית - חסידים, ליטאים וספרדים - ואת כל תחומי היצירה התורנית: הלכה, מוסר, חסידות, 'השקפה' ועוד.^[2]

בכמה ממחקריו טוען בראון כי מרבית ההוגים החרדיים אינם מנסחים משנה תאולוגית סדורה, ואף מציגים את רעיונותיהם באורח מקוטע ומרושל. עם זאת, לעיתים ניכר כי ביסודם מונחת מערכת מגובשת של אמונות וערכים. מערכת זו מהווה לדעתו "תאולוגיה שלא מדעת",^[3] שאותה נדרש החוקר לחשוף ו"לתרגם" לקוראיו באמצעות הצגה סדורה ושיטתית של שברי הרעיונות המקוריים. שיטה זו ננקטת בין השאר במאמריו על דוקטרינת דעת תורה, על ההחמרה, על השקפתו של הרב שך ועוד.

גישתו זכתה לתהודה נרחבת בעולם המחקר ומחוצה לו. כמה ממחקריו צוטטו בפסקי דין של בית המשפט העליון, כגון בפסקי דין של בג"ץ בעניין גיוס בני הישיבות^[4] וב'בג"ץ הישיבות הקטנות',^[5] וכן בתקשורת, החרדית והכללית.

במחקריו על "דעת תורה" מתבררת תפיסת המנהיגות במגזר הליטאי, המתבססת על כך שגדול בתורה רוכש לעצמו יכולת לפסוק לא רק בנושאים תורניים והלכתיים צרופים אלא גם בנושאי פוליטיקה, מדינה והלכות חיים בכלל. בעוד שהמחקרים הקודמים על מושג עדכני זה התמקדו יותר בהיבטים ההיסטוריים-החברתיים של המושג, בראון מציג לראשונה את ההיבטים הרעיוניים שלו: הוא מברר את שורשיו בתפיסות מוקדמות יותר בהגות היהודית, במיוחד ברעיון ה"כולא בה" (לפיו הכל מצוי בתורה), עוקב אחר התפתחותו הרעיונית וקובע כי מדובר בסוג של תאולוגיה פוליטית יהודית. בספרו הקצר "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית?"^[6] הוא מנתח את השלבים בהתפתחות התפיסה של "דעת תורה", ואת יישומה של התפיסה על ידי המנהיגים חרדים במאה ה-20, בהם החזון איש, הרב שך והרב אלישיב. כמו כן הוא מעלה אפשרויות לגבי השלב הבא בתפיסת המנהיגות הליטאית: בעוד מנהיגותו של הרב שך התבססה על כריזמה, וחתרה להשלטת קו אידאולוגי אחיד, הרב אלישיב עסק בפרקטיקה ההלכתית ונקט גישה פרגמטית יותר, ולמעשה, הניח בכך ל"טכנוקרטים" שסביבו לשלוט. בראון חזה את אפשרות פיצולה של המנהיגות הליטאית ליותר מ'גדול' אחד, פיצול המהווה לדעתו צעד בכיוון של דמוקרטיזציה בדפוס המנהיגות החרדי, לאור העובדה שהיא מאפשרת לפרט לבחור את המנהיג המתאים לו ולהשקפתו. בראון הניח כי לתמורה זו לא יתלווה שינוי בתפיסה העקרונית של "דעת תורה", אלא היא תתקיים ברמת המעשה.

במאמרו 'להשכיל את רצון ה' מן המציאות' משווה בראון בין תפיסות דתיות-ציוניות, שטענו כי את רצון ה' אפשר ללמוד גם מן ההיסטוריה, לבין התפיסה החרדית, ששללה עמדה זו וביקשה ללמוד אותו רק מן התורה ומ'דעת תורה'. במאמרו על הרב שך פרש בראון את האידאולוגיה שייצגה יותר מכל את 'דעת תורה' בעיני החרדים הליטאים בשלהי המאה ה-20: התפיסה לפיה רק התורה נצחית ועמדה בניסיון ואילו כל האידאולוגיות המודרניות - ובכלל זה גם הציונות והדמוקרטיה - אינן אלא ניסויים בבני אדם.

בשנת תשע"ז יצא לאור הקובץ 'הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל', בעריכתם של בראון ונסים ליאון. הספר, שהוקדש ליובלו של פרופ' מנחם פרידמן, כלל מאמרים כלליים על המנהיגות הרוחנית החרדית וכן מאמרים על 28 אישים שדמויותיהם השפיעו במישרין או בעקיפין על גיבוש החרדיות הישראלית, מן החתם סופר ועד הרב עובדיה יוסף. במבוא לקובץ זה מבטאים בראון וליאון את עמדתם העקרונית, לפיה הכרת מנהיגיה הרוחניים של חברה נחוצה להכרת האידיאלים שלה, ולפיכך מהווה נדבך חשוב בהבנתה, גם כאשר אידיאלים אלה נתפסים מראש כבלתי ניתנים להשגה לרוב רובם של אנשיה.

מחקרי ההלכה של בראון מתמקדים בעיקר ביצירתם של גדולי הפוסקים במאות ה-19 וה-20, ובכללם אישים שכמעט ולא נחקרו בעבר למרות מעמדם הבולט, כגון החפץ חיים והחזון איש. בראון, עורך דין בעברו ובעל ידע נרחב במשפטים ובפילוסופיה של המשפט, בוחן את הפסיקה שלהם באמצעות חתכים משפטיים כגון תפיסת הסמכות, הפרשנות, מעמד המנהג, מעמד הקבלה, דרכי ההנמקה וכדומה, אך גם באמצעות חשיפת הנחות היסוד הרעיוניות המגולמות בהכרעותיהם. דוגמה לגישה זו ניתן למצוא במאמרו 'החמרה: חמישה טיפוסים מן העת החדשה', אשר מציג חמישה אישים שהתייחסו באהדה להחמרה: החתם סופר, שאף טבע בהקשר זה את המונח חדש אסור מן התורה, ר' צבי אלימלך מדינוב, ר' יוסף יוזל הורוביץ ("הסבא מנובהרדוק"), החזון איש ו"הרב מבריסק". לאחר ניתוח תאורטי של מושג ההחמרה, המאמר מראה כיצד למעשה כל אחד מהם מגיע לעמדה זו מתוך הנחת מוצא רעיונית אחרת.

ספרו "החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית", שיצא לאור בשנת 2011, מבוסס בעיקרו על עבודת הדוקטור של בראון, אך כולל גם כמה חלקים חדשים, ובהם קווים ביוגרפיים. ההדפסה הראשונה של הספר (1,000 עותקים), נמכרה בתוך שבוע ימים, והדפסה שנייה הופיעה זמן קצר לאחר מכן.

בראון כתב שורה ארוכה של מאמרים על פסיקתו של ר' ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים). לטענתו, החפץ חיים הפך את איסור לשון הרע מאיסור המצוי בתחום ספרות המוסר לאיסור שמקומו בספרות ההלכה. מנגד, בספרו 'משנה ברורה' החפץ חיים מגלה העדפה ברורה לניסוחים של 'החמרה רכה' (המלצה להחמיר ולא הכרעה חתוכה להחמיר). בכך הוא מקרב מעט את ההלכה אל המוסר. מגמת הקירוב בין הלכה ומוסר עולה אצל החפץ חיים גם בכמה מספריו לאוכלוסיות מיוחדות (חיילים, מהגרים, נשים), שבהם הוא מציג פרקי הלכה ופרקי מוסר זה בצד זה. בגישתו כלפי "פושעי זמננו" (חילונים, רפורמים, משכילים) מגלה החפץ חיים, לפי ניתוחו של בראון, גישה נוקשה בכתביו ההלכתיים ("כגויים לכל דבריהם") וגישה רכה יותר בכמה מכתבי המוסר שלו. את היתרו של החפץ חיים ללימוד תורה לנשים מפרש בראון לא כמבטא גישה שוויונית או אוהדת-נשים, אלא כחלק ממגמה עקבית שלו לבטל הגבלות או סייגים על מצוות תלמוד תורה, דהיינו כחלק מגישה ליטאית בעיקרה. חלק מממצאיו על החפץ חיים סיכם בראון במאמר מקיף עליו בקובץ 'הגדולים'.

בראון עסק בהתפתחותם של דיני העבודה ההלכתיים החל משלהי המאה ה-19. לטענתו, ספר 'אהבת חסד' של ר' ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים), כבר מציג את ניצניה הבלתי-בשלים של תפיסה כעין מודרנית בתחום דיני העבודה, בין השאר בנטייתו לפסוק את הלכות הלנת שכר במגמה ברורה לטובת הפועל. במאה העשרים חלה התפתחות נוספת כאשר ההלכה הכירה בזכות השביתה - בלא מקור של ממש בתלמוד ובפוסקים. לדעת בראון התפיסות השונות של זכות זו מושפעות מן העמדות האידאולוגיות של הפוסקים שדנו בכך: הרב קוק והרב עוזיאל הושפעו מן התפיסה הרוויזיוניסטית שדגלה ב'בוררות לאומית' (שמצידה הושפעה מתפיסת הקורופורטיביזם של הפשיזם האיטלקי, שמקורותיה נעוצים בכנסייה הקתולית), ואילו ר' משה פיינשטיין הושפע מן התפיסה ליברלית הרווחת במדינות הדמוקרטיות במערב, ובכלל זה בארצות הברית.

בראון סבור כי גם בתחום האמונה יצרה היהדות החרדית חידוש. בעוד שבשיטות התאולוגיות הגדולות של היהדות - הפילוסופיה והקבלה - האידיאל האמוני היה של 'אמונת דעת', המבוססת על שיטה עיונית מקיפה, ואילו האמונה התמימה הייתה רק תחילת הדרך - החל מן המאה ה-19 החלו שיטות אלה לרדת מכוחן ובמקומן הלך והתייצב אידיאל האמונה התמימה כשיאה ותכליתה של האמונה. בראון אינו תולה תפנית זו אך ורק במשבר המודרנה. במרכז אירופה הייתה כאן השפעה ברורה של המאבק בשיירי השבתאות והפרנקיזם, בחסידות הייתה כאן דינמיקה פנימית שנסוגה מן האידיאל המיסטי הראשוני וביכרה אידיאל פשוט ועממי יותר, וביהדות ליטא היה מדובר בתהליך מורכב ולא קצר שהגיע להבשלתו עם החפץ חיים. לדעת בראון, על אף אופייה ה"ילדותי" של האמונה התמימה היא הניבה סוג מסוים של תאולוגיה (תאולוגיה אנטי-תאולוגית, כלשונו) שתרמה, חרף דלותה היחסית בהשוואה לשיטות הגדולות של העבר, נקודת מבט ייחודית, סוג חדש של פידאיזם יהודי, להגות הדתית של העת החדשה.

מחקריו על החרדיות הספרדית עוסקים בשאלת תגובתה של הרבנות הספרדית למודרנה. בשני מאמרים שכתב בנושא זה, 'חכמי המזרח והקנאות הדתית' ו'קשת התגובות האורתודוקסיות: אשכנזים וספרדים', טען כי תגובתם המתונה של הרבנים הספרדיים למודרנה אינה נובעת מעמדה עקרונית של מתינות, אלא בעיקר מן האופי המיוחד שלבשו תהליכי המודרניזציה בארצות האסלאם, וזאת בשונה מאופיים באירופה. לפיכך, כאשר התמודדו הספרדים והאשכנזים בארץ ישראל עם 'גירויים' מודרניים דומים לאלו שבאירופה, היו גם התגובות הרבניות דומות יותר.^[7] מאמריו אלה זכו להתייחסויות רבות, כולל בספרות המחקר על היהדות המזרחית.

בראון טוען כי הקרע בין תנועת ש"ס לרב שך בשנת 1992 איפשר לחרדיות הספרדית לצאת לדרכה העצמאית ולייצב את עצמה כזרם שלישי בחברה החרדית, לצד החסידים והליטאים. קרע זה גם איפשר לה להינתק מתלותה בחרדיות הליטאית ולעצב גוון משלה לאתוס החרדי, הכולל מתינות הלכתית ואידאולוגית ואימוץ של סממני דתיות עממית. לדעת בראון, החרדיות הספרדית הייתה זקוקה לדבק המלכד של הרב עובדיה יוסף בתקופתה הפורמטיבית, אך לאחר שקנתה לעצמה שביתה איתנה וביססה את עצמה שוב אין קיומה תלוי באישיותו של אדם זה או אחר, ומעריך כי למרות היחלשותה בעקבות משבר המנהיגות הפוקד אותה היא ממשיכה ותמשיך למלא תפקיד בהתפתחות החרדיות הישראלית.

בשנים 2020–2021 פרסם בראון שני מאמרים בכתב העת 'ציון' העוסקים במה שהוא מכנה 'הפוליטיקה של החסידות המוקדמת'. המאמר הראשון, 'פולמוס אוסטרהא וחוג הבעש"ט: "החזרה הכללית" לפולמוס החסידים והמתנגדים?' מציג סכסוך ארוך שהחל בפולמוס רבנות בעיר אוסטרהא שבווהלין. בסכסוך זה ניצבו אנשי חוג הבעש"ט כמחנה אופוזיציוני נגד רב העיר, ר' משולם זלמן אשכנזי (אחיו הצעיר של ר' יעקב עמדין), ופעלו כקבוצה מגובשת ויעילה. בסכסוך זה נשמעו טענות התנגדות חריפות נגד הבעש"ט, שהגיעו עד כדי ניסיון להטיל עליו חרם. גם לאחר פטירת הבעש"ט חודש המאבק על ידי ר' יעקב יוסף מאוסטרהא (רב ייב"י), בעידודו ובניצוחו של המגיד ממזריטש. הוא הסתיים רק בשנת 1777, עם מינויו של ר' מאיר מרגליות לרב העיר, במה שהסתמן כניצחון החסידים. פרשה זו מלמדת, לדעת בראון, על טיב פעילותו ומנהיגותו של הבעש"ט, על אופי חוגו ועל צמיחתה של התנגדות לדרכו עוד זמן רב לפני פולמוס החסידים והמתנגדים הגדול של השנים 1772–1804.

מאמרו השני, 'עלייתו של המגיד ממזריטש להנהגת התנועה החסידית', מנתח את היווצרותה של מנהיגות הגמונית בתנועה החסידית המתהווה סביב ר' דב בר ממזריטש. בראון מסכים עם ממצאי 'המחקר החדש' (שראשיתו בעבודתה של עדה רפפורט-אלברט), לפיהם עם פטירת הבעש"ט טרם נוצרה תנועה חסידית מגובשת ולא הייתה לחסידי הבעש"ט הנהגה ריכוזית (וזאת בניגוד לנרטיב החסידי, הקובע כי הבעש"ט העביר את ההנהגה למגיד ממזריטש). ואולם, הוא חולק על עמדות במחקר זה הטוענות כי מצב זה נמשך גם לכל אורך חייו של המגיד. לדבריו, ר' דב בר, שתחילה הנהיג רק חוג של תלמידים ומעריצים, הרחיב את כוחו בהתמדה, בין השאר באמצעות מעורבות בסכסוכים שונים שבהם הפגין עוצמה ותקיפות, ולבסוף נעשה למנהיג ההגמוני של כל החוגים בראשות תלמידי הבעש"ט, למעט חריגים קטנים. את נקודות המפנה מסמן המאמר ב'מחלוקת קוריץ' (המתוארכת על ידיו לשנת תקכ"ז/1767 לערך), שאותה הוא מציין כמחלוקת הצדיקים הראשונה בחסידות. התאחדותם של חוגי החסידים תחת מנהיגות הגמונית אחת הייתה לדעתו אחד הגורמים העיקריים בהפיכתה של החסידות לתנועה חברתית (ואמנם, סמוך לאחר מחלוקת קוריץ היא כבר מתוארת לראשונה כ'כת'), בהצלחתה בהפצת מסריה וביכולתה לעמוד ברדיפות המתנגדים. מאמר זה עושה לראשונה שימוש מחקרי בכל ששת מכתביו של המגיד ממזריטש (שלא יצאו עליהם עוררין).

במחקריו על החסידות המאוחרת של המאות ה-19 וה-20, נטען בין היתר כי לאחר שקיעת הערכים המיסטיים של החסידות המוקדמת נוצרו בתנועה זו "תחליפי מיסטיקה" - אידיאלים דתיים שהציבו אתגרים אחרים לחסידים, ואשר קשורים בקשר מושגי עקיף יחסית לאידיאלים המקוריים. בראון סבור כי המעבר מן האידיאל המיסטי אל עבר התחליפים איננו מציין את 'ניוונה' של התנועה, כפי שטענו כמה מחוקריה הראשונים, אלא את התבגרותה ואת יכולתה החיונית להפיק מתוכה ערכים רוחניים חדשים על אף התרחבותה והתמסדותה, ערכים המתאימים יותר לתנועה חברתית גדולה, בעלת אחריות קהילתית, הנתונה במאבק קיומי אל מול תנועות מודרניות.

עמדתו של ר' מרדכי יוסף מאיז'ביצה לפיה ראוי לאדם לחרוג משורת ההלכה כאשר הוא יודע בוודאות כי בכך הוא מגשים את רצון ה' - עמדה שמשכה תשומת לב מחקרית רבה בשל נטיות אנטינומיסטיות שיוחסו לה - נדונה אצל בראון כתאורטית גרידא. הוא הראה מתוך ספר "מי השילוח" כי ההיתר לכאורה לחרוג משורת ההלכה נאמר רק ברבדים אוטופיים - ביחס לדמויות מן המקרא או בתקופת הגאולה - ואילו ברמה המעשית סבור האיז'ביצער כי אנו איננו מסוגלים לדעת בוודאות את רצון ה', ולכן ראוי לנו לדבוק ב"כללים" של ההלכה הפסוקה. לדעתו, מדובר כאן בדוגמה למצב שבו החזון האוטופי אינו מעודד מהפכה אלא דווקא עמדה שמרנית.

במאמרו השיטתי של בראון על השפת אמת הוא הראה כי בזרמי ההגות היהודית המושפעת מן הקבלה יש להבחין בין מוניזם רדיקלי, דוגמת זה של אבות החסידות, המדגיש את הטענה כי העולם הממשי הוא 'אחדות פשוט[ה]' חסרת הבחנות, לבין מוניזם מנוטרל, המותיר את האחדות הפשוטה לעולם אמיתי יותר אך בלתי מושג, ומדגיש כי בעולם הנגיש לנו שורר ריבוי. בראון מראה כי ה'שפת אמת' מתאפיין במוניזם מנוטרל בעל אופי דואליסטי, המושפע ממשנתו של המהר"ל מפראג - אשר החזיק גם הוא בתמונת עולם דומה. לדעת בראון, תמורה רעיונית זו עלתה בקנה אחד עם המגמות החברתיות של החסידות במאבקיה בזרמים מודרניים.

בדצמבר 2017 ראה אור בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון הספר Hasidism: A New History,^[8] פרי מאמץ משותף של קבוצת חוקרים מכמה מדינות, המביא את סיפורה של תנועת החסידות מראשיתה ועד ימינו. בראון הוא מחבר-שותף של ספר זה, והיה חבר בצוות שכתב את החלק העוסק בחסידות במאה העשרים.

באפריל 2018 יצא לאור ספרו של בראון "כספינה מיטלטלת: חסידות קרלין בין עליות למשברים" (מרכז זלמן שזר).^[9] הספר בוחן את תולדותיה של חסידות קרלין מראשיתה ועד תחילת המאה העשרים ואחת. בראון טוען כי בחסידות קרלין אתגרה כמה פעמים תפיסת הצדיק (מינוי ינוקא לאדמו"ר, מינוי אדמו"ר מחוץ לשושלת, "פיטורי" אדמו"ר, בחירת אדמו"ר בבחירות כעין-דמוקרטיות, ועוד), וכן כי היא שוברת את מה שהוא מכנה "משולש הזהב" בדימוי הרווח על אודות החסידות: התנגדות לעלייה לארץ ישראל, בריחת האדמו"רים בשואה, ושיקום מהיר לאחריה. בניגוד למשולש זה, קרלין עודדה עלייה לארץ, כמעט כל משפחת האדמו"רים נרצחו בשואה (אחד מאדמו"ריה אף חזר לאירופה ערב המלחמה), והשיקום היה קשה וכאוב. אחד מחידושיו המתודולוגיים של הספר נעוץ בכך שהוא בוחן לא רק את שושלת האדמו"רים אלא גם את "אליטות המשנה" של החסידות: זקני הקהילה, העסקנים, הפעילים ועוד.

במאי 2024 פרסם בראון את ספרו Holiness and Law^[10], העוסק במנהגי החסידים. השער הראשון של הספר בוחן כיצד אישים חסידיים שונים מתקופות שונות התייחסו אל המנהגים שחידשה החסידות: נורמה וולונטרית, נורמה קהילתית, הלכה ראויה לכלל ישראל, מנהג סתם, ובמקרים מסוימים - בעיקר בקשר לאיחור זמן התפילה - עבירה לשמה. השער השני עוסק בנורמות של 'קדושה' - פרישות מינית בחיי הנישואין - הנהוגות בכמה חסידויות בנות זמננו. מתוך שני השערים הללו מציג בראון תובנות תאורטיות לגבי המעגלים הנורמטיביים של חיי החסידים.

בשנת תשע"ד העביר בראון קורס על תנועת המוסר הליטאית במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. הקורס הופיע כספר במסגרת סדרת האוניברסיטה המשודרת, והוא למעשה החיבור הראשון המקיף את כל התפתחותה הרעיונית של התנועה מראשיתה ועד ימינו.

בראון הקדיש מאמר לשאלת יחסו של ר' ישראל סלנטר לקבלה, והראה כי יחס זה היה מסויג בעיקרו. מרבית מאמריו על אודות תנועת המוסר עוסקים בעיקר בשלבים המאוחרים של התנועה. ביניהם - מאמר על תמורות בשיטת המוסר של ישיבת סלובודקה ומאמר על הגותו של ר' משה רוזנשטיין מלומז'ה, שאותו רואה בראון כאחד המנסחים הבהירים של תפיסה מסורתנית בהגות היהודית בעת החדשה.

בראון פיתח מתודה השואלת כלים מן הפרגמטיקה בבלשנות המודרנית, ובמיוחד מתאוריית סמני השיח לצורך ניתוח טקסטים מסורתיים. בתחום ההגות הוא יישם גישה זו על ניתוח המחלוקת בין החסידים למתנגדים, ובתחום ההלכה הוא יישם אותה על כללי ההכרעה של ספר 'יד מלאכי'. לטענת בראון, תרבות מסורתית וותיקה יורשת טקסטים, אמונות וערכים שהתקדשו, והיא מבקשת לחבוק כביכול את כולם וליצור הרמוניזציה מרבית ביניהם. לפיכך ההכרעה של ההוגה או הפוסק נעשית לא בדחייה מוחלטת של רעיון אחד מפני משנהו, אלא בהדגשתו המעודנת של רעיון על פני משנהו. את ההדגשה, הנעשית בדרך כלל באופן בלתי מודע, אפשר לאתר באמצעות סמני שיח ותרמוזות (implicatures), דוגמת המילה 'אבל' (but): כאשר שני היגדים מחוברים באמצעות המילה 'אבל' ביניהם, הדובר מבקש לאשר את שניהם, על אף מתח מסוים ביניהם, ועם זאת לשים את עיקר הדגש על ההיגד האחרון שביניהם.

מאמרו של בראון על ההחמרה הרכה בפסיקת החפץ חיים מגלה גם הוא גישה פרשנית דומה, הגם שאין בו שימוש בתאוריית סמני שיח.

כמה ממחקריו של בראון עוסקים בחרדיות הישראלית של העשורים האחרונים. בשניים מספריו הקצרים בחן בראון את התמורות במנהיגות הליטאית ואת יחסם של החרדים לדמוקרטיה הישראלית. בסדרת מאמרים בעיתון 'מקור ראשון' טען בראון כי החרדיות הישראלית היא תנועת תחייה דתית, וכי התמורות המתחוללות בה החל מאמצע שנות התשעים של המאה ה-20 אינן מסמנות את קריסתה אלא הם תהליכי 'השגרה' ו'נרמול' האופייניים לכל תנועת תחייה דתית המגיעה לשיאה, מתייצבת ונאלצת להתמודד עם אתגרים הנובעים מהתגוונותה ומהאטת התנופה של ימי ראשיתה.

בשנת 2017 פרסם בראון את ספרו 'מדריך לחברה החרדית - אמונות וזרמים', המהווה כעין מבוא להכרת החרדיות הישראלית, זרמיה (חסידים, ליטאים, ספרדים, חרדים-קיצונים) והשקפותיה (יחס למדינה, יחס לדמוקרטיה הישראלית, יחס לגיוס לצבא ועוד). בשנת 2021 פורסם הספר 'חברה בתמורה - מבנים ותהליכים ביהדות החרדית', שהוא כעין ספר המשך לקודם, ובו מתוארים שינויים חברתיים ותרבותיים בחרדיות הישראלית. גם בחיבורים אלה בולטת גישתו של בראון, המבקשת לעמוד על טיבם של תהליכים כדינמיקה המשלבת בין השקפות עולם, כוחות שטח חברתיים 'ארציים', ורקע היסטורי.

• החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית ירושלים, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים 2011
• לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011
• על דעת הקהל: דת ופוליטיקה בהגות היהודית, ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי, בנימין בראון, מנחם לורברבוים, אבינועם רוזנק וידידיה צ' שטרן (עורכים), המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכז זלמן שזר, תשע"ב
• תנועת המוסר הליטאית - אישים ורעיונות, הוצאת האוניברסיטה המשודרת (משרד הביטחון), 2014
• (בנימין בראון ונסים ליאון עורכים) הגדולים: האישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, ספר יובל לכבוד פרופסור מנחם פרידמן, הוצאת מאגנס מכון ון ליר, ירושלים תשע"ז^[11]
• Thoughts and Ways of Thinking: Source Theory and Its Applications, London: Ubiquity Press, 2016 https://www.ubiquitypress.com/site/books/m/10.5334/bbh
• מדריך לחברה החרדית: אמונות וזרמים, הוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017^[12]
• חברה בתמורה: מבנים ותהליכים ביהדות החרדית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2021

• '"סתירה צורך בנין": תפקידה של מלחמת התרבות בגיבושה של זהות יהודית', אקדמות ג (שבט תשנ"ז), עמ' 7–19
• 'פרשת דרכים ללא מוצא: ביקורת על ספרו של פרופ' דב שוורץ "אמונה על פרשת דרכים", תל אביב תשנ"ו', אקדמות ב (שבט תשנ"ו), עמ' 85–99
• '"אמונה בראש" ו"אמונה בסוף": קוים לתפיסת האמונה של שלושה הוגים חרדיים במאה ה-20', אקדמות ד (תשנ"ח), עמ' 31–67
• 'רצון אמיתי או יצר רע – תפיסת החירות של שני הוגים חרדיים', הגות בחינוך היהודי א (תשנ"ט), עמ' 97–125
• 'חכמי המזרח והקנאות הדתית: נקודות לקראת בחינה מחודשת', אקדמות י (תשס"א), עמ' 289–324; וכן תגובה לתגובתו של ד"ר צבי זוהר למאמר זה: 'מודרניזציה 'אירופית', תגובה אורתודוקסית והקשר הסיבתי', אקדמות יא (תשרי תשס"ב), עמ' 153–160
• 'המרקם הדתי-חברתי של שכונת מאה שערים', בתוך: גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), מאה שערים וסביבתה, אריאל – כתב עת לידיעת הארץ, 163–164 (תשס"ד), עמ' 121–135
• 'החזון איש: אמונה, ביטחון וציות לדבר ה'</nowiki>', בתוך: נפתלי רוטנברג (עורך), הוגים בפרשה, הוצאת מכון ון ליר, ירושלים, והוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, תשס"ה, עמ' 385–394
• 'ואין שיור רק התורה הזאת', ארץ אחרת 41 (תשס"ז), עמ' 56–65
• 'שחרור הלאומיות מכבלי הדת או השתלטות החילוניות על הציונות?' (ביקורת על ספרו של יוסף שלמון, 'אם תעירו ואם תעוררו', ירושלים תשס"ו), אקדמות כ (שבט תשס"ח), עמ' 175–180

• הרב שך: הערצת הרוח, ביקורת הלאומיות וההכרעות הפוליטיות במדינת ישראל, בתוך נ' הורוביץ (עורך), דת ולאומיות במזרח התיכון, תל אביב: עם עובד, 2002, עמ' 278–342
• הציונות ומדינת ישראל בפסיקה ההלכתית - מקראה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2001
• דעת תורה ואמונת חכמים בהגות החרדית, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז, 1997
• החמרה: חמישה טיפוסים מן העת החדשה, אריה אדרעי (עורך), דיני ישראל כ-כא (תש"ס-תשס"א), הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב: תל אביב תשס"א, עמ' 123–237
• מהתבדלות פוליטית להתבצרות תרבותית: החזון איש וקביעת דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד), מרדכי בר-און וצבי צמרת (עורכים), שני עברי הגשר, מכון בן-צבי: ירושלים תשס"ב, עמ' 364–413
• "להשכיל את רצון ה' מן המציאות" - הפולמוס על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות, אבי שגיא ודוב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, כרך ג: היבטים רעיוניים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן: רמת גן תשס"ג, עמ' 77–105
• פולמוס דעת תורה בציונות הדתית בישראל: הרקע, העמדות והמשמעויות, אשר כהן (עורך), הציונות הדתית – עידן התמורות, מוסד ביאליק: ירושלים תשס"ד, עמ' 422–474
• קדושת ארץ ישראל בראי פולמוס השמיטה, אביעזר רביצקי (עורך), ארץ ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, מכון בן-צבי: ירושלים תשס"ה, עמ' 71–103
• דוקטרינת דעת תורה: שלושה שלבים, יהוידע עמיר (עורך), דרך הרוח - ספר היובל לאליעזר שבייד, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל יט (תשס"ה), עמ' 537–600
• שובה של האמונה התמימה: תפיסת האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19, משה הלברטל, דוד קורצווייל ואבי שגיא (עורכים), על האמונה – עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית, הוצאת כתר, ירושלים תשס"ה, עמ' 403–443
• קשת התגובות האורתודוקסיות: אשכנזים וספרדים, בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס: היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד ומרכז יצחק רבין לחקר ישראל, תל אביב 2006, עמ' 41–122
• גדלות האדם והקטנתו: תמורות בשיטת המוסר של ישיבת סלובודקה, בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, הוצאת מרכז זלמן שזר ומרכז דינור של האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ז, עמ' 243–272
• המנהג בפסיקה האורתודוקסית: החזון איש כמקרה מבחן, בתוך: אביעזר רביצקי ואח' (עורכים), אורתודוקסיה יהודית - היבטים חדשים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ו, עמ' 211–254
• על: גרשון בקון, מסורת ופוליטיקה (תשס"ה) (ביקורת ספרים), בתוך: ציון – רבעון לחקר תולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית עא:ד (תשס"ו), עמ' 522–527
• ערך תלמוד תורה במשנת החפץ חיים ופסיקתו בעניין תלמוד תורה לנשים, בתוך: דיני ישראל כד (תשס"ז), הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, עמ' 79–118
• התורה כמצווה וכהבטחה: חובת האמונה על פי החזון איש, בתוך: בנימין איש-שלום (עורך), בדרכי שלום - ספר היובל לפרופ' שלום רוזנברג, ירושלים תשס"ז, עמ' 377–398
• הלנת שכר בפסיקת החפץ חיים: לקראת מודרניזציה של דיני העבודה ההלכתיים? בתוך: תרביץ – רבעון למדעי היהדות, שנה עה (ניסן-אלול תשס"ו), עמ' 501–538
• פורמליזם וערכים: שלושה דגמים, בתוך: אביעזר רביצקי ואבינועם רוזנק (עורכים), עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ח, עמ' 233–258
• "אל נא נעבור לגדולות ממנו" – התנגדותו של החזון איש להנצחת השואה ומניעיה – בתוך: דינה פורת (עורכת), שואה ממרחק תבוא, מכון בן-צבי: ירושלים תשס"ט, עמ' 210–234
• אהבה, שמחה תמימות ומסורתנות: קווים לשיטת המוסר של ר' משה רוזנשטיין מלומז'ה: בתוך: דוד אסף ועדה רפופורט אלברט (עורכים), ישן מפני חדש, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ט, כרך א, עמ' 251–279
• "כחרבות לגוף האומה" – התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות, בתוך: ד"ר יוסי גולדשטיין (עורך), יוסף דעת, באר שבע תש"ע, עמ' 215–244
• הקבלה בפסיקת החפץ חיים, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל
• ארון הספרים של הלמדנות הליטאית ומשמעותו, בתוך: עמנואל אטקס ואח' (עורכים), דת וחינוך: סמכות ואוטונומיה, הוצאת סכוליון: מרכז רב תחומי בלימודי היהדות באוניברסיטה העברית, המכון למדעי היהדות על שם מנדל באוניברסיטה העברית והוצאת מאגנס, ירושלים תשע"א, עמ' 309–321

• Orthodox Judaism, in: The Blackwell Reader in Judaism, Blackwell Publishers, Oxford UK 2001, pp. 232-255
• Soft Stringency in the Mishnah Brurah: The Jurisprudential, Sociological and Ideological Aspects of a Halakhic Formulation, in: Contemporary Jewry 27 (2007), pp. 1-41
• From Principles to Rules and from Musar to Halakhah: The Hafetz Hayim’s Rulings on Libel and Gossip, Dine Israel 25 (2008), pp. 171-256
• Do Not Provoke Providence' – Orthodoxy in the Grip on Nationalism – a review on a book by Yosef Salmon, European Journal of Jewish Studies 2:1 (2008), pp. 176-182
• הערכים על החזון איש, החפץ חיים, ר' חיים עוזר גרודזנסקי, ר' אברהם דאנציג, ר' יוסף באב"ד, ר' שלמה גאנצפריד, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק ור' שמעון שקופ באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה
• בדצמבר 2017 ראה אור בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון הספר Hasidism: A New History,^[8] פרי מאמץ משותף של קבוצת חוקרים מכמה מדינות, המביא את סיפורה של תנועת החסידות מראשיתה ועד ימינו. בראון הוא מחבר-שותף של ספר זה.

ישראל גרובייס, עשייתו של גדול, מגזין בקהילה, ח' באייר ה'תשע"ז, גיליון 1006

• בנימין בראון, באתר Academia.edu
• עיון בספרו "החזון איש" וריכוז ביקורות על הספר, באתר מאגנס
• 'החזון איש אמר', מקור ראשון, מוסף "שבת", 14 ביולי 2011, י'ג בתמוז תשע"א, 15 ביולי 2011
• עמנואל אטקס, "החזון איש": שמרן מחמיר או פרגמטיסט גמיש, באתר הארץ, 11 באפריל 2012
• ערב עיון: החזון איש/חברה והנהגה , באתר יוטיוב
• אריאל הורוביץ, הקנאים, המתונים והרוב הדומם, מקור ראשון, מוסף "שבת", 14 בספטמבר 2017
• אריאל הורוביץ כך הפכו החרדים לשעיר לעזאזל הישראלי בימי קורונה, מקור ראשון, מוסף דיוקן, 24 ביולי 2020
• בנימין בראון (1966-), דף שער בספרייה הלאומית

ביקורות לצד תגובותיו של בראון עליהם:

• יהושע הלוי לוין, ‏על הספר 'החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, המעין תשרי תשע"ב
  תגובת בראון ותשובת יהושע לוין, ‏'ראוי להמחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופיים האמיתי', המעין חנוכה תשע"ב
• שלמה טיקוצ'ינסקי, החזון וגבולותיו, בתוך אקדמות (כתב עת) כ"ז, חשוון תשע"ב
  תגובת בראון ותשובת טיקוצ'ינסקי, 'לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן', מתוך אקדמות כ"ח, תשע"ג
• שלמה זלמן הבלין, ביקורת על הספר "החזון איש" מאת בנימין בראון, קתרסיס 18, סתיו תשע"ג;
  תגובת בראון 'כיצד חוקרים פסיקה בישראל', קתרסיס 19
  תשובתו של הבלין 'כיצד חוקרים וכיצד מבקרים', קתרסיס 19
• יהושע ענבל, על הבנת הנקרא התלמודי בחיבור: "החזון איש - הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית", בתוך ישורון (מאסף תורני), כט, אלול תשע"ג,
  תגובת בראון 'לא זו דרכה של תורה באמת', ישורון כרך ל
  תשובת ענבל, ישורון, כרך ל

ביקורת על ספריו

• אלון שלו, ‏ביקורת על הספר "הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל", השילוח, 5, יולי 2017.