PROFILPELAJAR.COM

אבון דה פלרי
Abbon de Fleury
	עמוד שער מתוך מסכת שנכתבה על ידי אבון דה פלרי, המציגה את המילה "ABBO", שנכתבה בין 962 ל-986 במנזר פלרי (אנ').
לידה	945; ליד אורליאן
פטירה	13 בנובמבר 1004 (בגיל 59 בערך); מנזר לה ראול (אנ') בגסקוניה
קדוש עבור	הכנסייה הקתולית, נצרות אורתודוקסית
חג	13 בנובמבר

אַבּוֹן דֶה פלֶרי, או גם אבו דה פלרי (בצרפתית: Abbon de Fleury, בלטינית: Abbo Floriacensis; בערך 945 – 13 בנובמבר 1004), ידוע גם כ"אבון הקדוש" היה נזיר ואב מנזר של מנזר פלרי (אנ') בסן-בנואה-סיר-לואר (אנ') של ימינו ליד אורליאן בצרפת.^[1]

ביוגרפיה

אבון נולד ליד אורליאן וגדל במנזר הבנדיקטיני של פלרי.^[2] הוא התחנך בפריז ובריימס, והקדיש את עצמו לפילוסופיה, מתמטיקה ואסטרונומיה. הוא שהה שנתיים (985–987) באנגליה, בעיקר במנזר רמזי (אנ'), שזה עתה נוסד, בהנטינגדונשייר (אנ'), וסייע לארכיבישוף אוסוולד (אנ') מיורק בשיקום מערכת הנזירוּת. בשנים 986 עד 987 הוא גם היה אב המנזר ומנהל בית הספר של המנזר שנוסד אז.^[3]

אבון חזר למנזר פלרי ב-988, שם נבחר כאב המנזר לאחר מותו של אב המנזר אוילבולד (Oilbold).^[2] נזיר אחר שהצליח להבטיח את תמיכת המלך והבישוף של אורליאן התמודד על הבחירה והעניין קיבל חשיבות לאומית. ז'רבר מאוריאק (Gerbert d'Aurillac), לימים האפיפיור סילבסטר השני, יישב את העניין לטובתו של אבון. אב המנזר החדש נעשה פעיל בפוליטיקה בת זמנו: למשל, הוא השתתף בסינוד ורזי (אנ'), ליד ריימס, בשנת 991 שבו נשפט ארנולף, הארכיבישוף של ריימס (אנ') על בגידה והודח, כדי לפנות את מקומו לז'רבר. ארנולף מאורליאן (אנ'), שהיה עימות חריף בינו לבין אבון על הרפורמה הנזירית מ-988 עד 994, השתתף גם הוא בוועידה.

בשנת 996 שלח אותו רובר השני, מלך צרפת (המכונה "רובר החסיד") לרומא כדי לנסות למנוע צו אוסר (אנ') של האפיפיור על נישואיו של רובר לבת דודו, ברט מדוכסות בורגונדיה בשל קרבת הדם. בדרך לרומא הוא פגש את האפיפיור גרגוריוס החמישי, שנמלט מהעיר שממנה גירש אותו האנטי-אפיפיור יוחנן השישה עשר. בין האפיפיור לאב המנזר התקיימו יחסי הערכה וחיבה. העתירה המלכותית להתרת הנישואים נדחתה. אבון הצליח להביא לשיקום ארנולף לכס ארכיבישופות ריימס. הוא היה בעל השפעה בהרגעת ההתרגשות והפחד מסוף העולם שהיו נפוצים באירופה (אנ') בשנת 1000.^[4]

בשנת 1004 הוא ניסה להחזיר את המשמעת במנזר לה ראול (אנ') בגסקוניה, על ידי העברת כמה מהנזירים של פלרי לקהילה זו. אבל הנזירים המקומיים התמרדו, והחלו קרבות בין שני הצדדים במהלכם נדקר אבון ביד ובצלעות על ידי רומח. הוא הסתיר את הפצע והגיע לתאו, שם מת מאובדן דם בחברת תלמידו הנאמן אימוין (אנ'), שהשאיר דין וחשבון על פועלו ומעלותיו. הוא נקבר במנזר של לה ראול. הניסים שנעשו ליד קברו גרמו עד מהרה לכנסיית גאליה להתייחס אליו כקדוש ומרטיר, אם כי הוא לא הוכרז כקדוש על ידי רומא באופן רשמי. החג שלו מתקיים ב-13 בנובמבר.

כתביו

במהלך שהותו באנגליה, נודע לאבו על מות הקדושים של אדמונד ממזרח אנגליה (אנ') (נובמבר 870). בתגובה, הוא כתב על כך פסיון בלטינית. הוא גם חיבר ספר דקדוק של הלטינית לתלמידיו האנגליים, ושלוש פואמות לדאנסטן הקדוש. הוא היה בין הראשונים שניסה להגדיר את חובותיו של המלך וסמכויותיו כלפי הכנסייה.^[5] בין שאר יצירותיו ניתן למצוא פישוט של ה"קומפוטוס" (computus), חישוב התאריך של חג הפסחא; Epitome de XCI Romanorum Pontificum Vitis (ספר על חייהם של האפיפיורים הרומיים, שהוא קיצור של הליבר פונטיפיקליס המוקדם יותר), Collectio Canonum, עם הבהרות לגבי נושאי המשפט הקנוני, ומסות אחרות בנושאים וכתבים שנויים במחלוקת. בסביבות 980 עד 985, הוא כתב פרשנות על ה"קלקולוס" (Calculus, "חשבון") של ויקטוריוס מאקוויטניה (אנ'), לפני הכנסת הספרות ההודיות-ערביות לשימוש, כאשר החישובים היו לרוב מורכבים למדי. המגוון הנרחב של הגותו של אבון משתקף בפירושיו, המכסים את טבעה של החוכמה, הפילוסופיה של המספרים, היחס בין אחדות וריבוי, והאריתמטיקה של החשבון. אבון נשען מהידע שלו בדקדוק, לוגיקה וקוסמולוגיה כדי להמחיש את טיעוניו, והציב את כל זה בהקשר הרחב יותר של תאולוגיית בריאת העולם שלו. ניתן למצוא את רוב יצירותיו של אבון בפטרולוגיה לטינה (אנ') (CXXXIX, 375–582).

הוקרה

ביוגרפיה של אבון נכתבה בתקופתו על ידי תלמידו אימוין (אנ') מפלרי, שבה שוחזרו חלק ניכר מהתכתובות של אבון. יש לה חשיבות רבה, כולל כמקור מידע היסטורי על שלטונו של רובר השני, מלך צרפת, במיוחד בהתייחס לאפיפיורות.

ההיסטוריון האמריקני ריצ'רד ויליאם פאף (Richard William Pfaff) מסכם את הישגיו של אבון באופן הבא: "אחד ההוגים והסופרים המגוונים ביותר בתקופתו, אבון הטביע את חותמו על כמה תחומים של החיים וההגות של ימי הביניים, אבל יותר מכך בהעברת הרבה מה שהיה בעל ערך מהמסורת של הנזירות הצרפתית שעברה רפורמה לתרבות הנזירית המתהווה באנגליה של סוף המאה העשירית".