כאמור מקורם של ימי צום אלו, הוא במגילת תענית בתרא. רשימה זו נתחברה ככל הנראה במאה החמישית והשישית, והמקור הראשון המוכר לנו שמצטט אותה הוא בעל הלכות גדולות.
הרשימה הועתקה בכתבי יד שונים, וביניהם במרבית כתבי היד של מגילת תענית - בסוף המגילה, ולכן מכונה מגילת תענית בתרא או מגילת תענית פרק אחרון, אולם היא אינה חלק ממגילת תענית, וחלק מהמועדים שבה אף סותרים את מגלת תענית.
גדר הצום
כאמור, תעניות אלו הן אינן תעניות חובה, אך רבים נוהגים להתענות בימים אלה. תעניות אלו נחשבות לתענית יחיד והן מכונות בשם "תעניות צדיקים".
לעומתם, רבי יעקב חזן מלונדון כתב שרשימת התעניות בוטלה לגמרי, ובספר התדיר כתב שלא גוזרים גזירה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה ועל כן לא צריך לצום. גם בספר האשכול מתייחס לרשימה זו בביטול, מפני שלא זהות מחברה.
גם רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף העיר על ימי צום אלו:
לא ראיתי מעולם ולא שמעתי מי שנהג להתענות בהם. ובאמת שיש לתמוה על מי שתיקנם, היאך תיקן קצתם להתענות בראש חודש
— בית יוסף אורח חיים, תקפ
אמנם בשולחן ערוך פסק שראוי להתענות בימים אלו, ובעקבותיו כתבו כך פוסקים רבים, אך רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין כתב שלא גוזרים תעניות לאחר חתימת התלמוד[1].
לעניין תענית בראש חודש, כאמור בבית יוסף העיר על כך האיך תיקנו להתענות בראשי חודשים, אך בשולחן ערוך כתב על אף שחלקן יוצא בראש חודש יש מי שכתב להתענות בהן. רבי משה איסרלישבהגהתו לשולחן ערוך שעדיף שבתענית שנופלת בראש חודש שלא ישלים את התענית עד הלילה, אלא יאכל מבעוד יום. במשנה ברורה כתב שהטעם לכך הוא על פי ספר תניא שכתב שאין לצום בראש חודש.
הנוסח המקורי
כאמור ימי צום אלו נזכרים במגילת תענית בתרא, בכולם מוזכרת הצרה שארעה באותו התאריך שבעקבותיה תיקנו את הצום, מלבד ביום ט' בטבת:
בחלק מתאריכי הצומות נפלו מחלוקות בין המקורות השונים. בספר שני לוחות הברית כתב ”התעניות הללו נמצאים בשלשה ספרים בטור ובכל בו ובה"ג, ויש נוסחאות חלוקות והמנהג לילך אחר רוב הנוסחאות”[25]. במגן אברהם כתב שעדיף לנהוג כפי שמופיע במגילת תענית בתרא, מאחר שהוא המקור לכל הנוסחאות[26].
צום י"ז באלול
אחד מימי הצום שנזכרו במגילה הוא י"ז באלול[27], שנתקן בעקבות מותם של 'מוציאי דיבת הארץ רעה'. בתשובות הרא"ש מביא ששאלו שאם הכוונה לשנים עשר המרגלים, הדבר אינו מסתדר אם הכתוב בתורה. ואכן, הרא"ש כותב שהדברים תמוהים, ואולי הכוונה למוציאי דיבה אחרים, ולא למרגלים בימי משה.
הבית יוסף כותב ליישב, שאפשר שהמרגלים החלו להיענש מיד, וחליים נמשך עד שמתו בז' אלול.
תמיהה נוספת מעלה הבית יוסף, מדוע יש לצום על מות המרגלים, כיון שהיו אנשים רשעים. וכתב שמסתבר שעשו תשובה על חטאם, ומאחר ולא זכו שתתקבל תשובתם, יש לנו לצום.
לדעת רבי יואל איסרליש, בספרו 'בית חדש', הצום אינו על עצם מות המרגלים, אלא על הצרה שאירעה מחמתם: ”האמת הוא דלפי שכל ישראל נענשו על ידם לפי ששמעו לקולם ונגזרה עליהם גזירה וצרה גדולה שימותו במדבר ועל כן מדרך התשובה קבלו עליהן להתענות ביום זה לדורות כדי שישימו ללבם העון הגדול ששמעו לקול הרשעים ולא יחזרו עוד לעשות כמעשה רשעים”.
כאמור, בכל הימים מפורט האירוע שמחמתו תיקנו את הצום, מלבד ביום ט' בטבת שבו נאמר ”לא כתבו רבותינו על מה”. השולחן ערוך אף הוא העיר בעקבות כך: ”לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו”. הרב דוד הלוי סגל מחבר פירוש הט"ז מעיר על כך שהדבר תמוה, שהרי בסליחות לעשרה בטבת נזכר שבתשעה בטבת מת עזרא הסופר, ואם כן התענית נתקנה על מיתתו. ואכן כך מובא בסליחה 'אזכרה מצוק' לעשרה בטבת שחוברה על ידי רבי יוסף טוב עלם:
לדעתו של אברהם אבן-דאוד יום תענית זה נקבע ברוח הקודש, ללא סיבה נראית לעין, אך כעבור החל ביום זה פרעות יהודי גרנדה, ואז נודע למפרע על מה תיקנו תענית ביום זה:
ואבלו היה הולך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ומימי רבותינו ז"ל הקדמונים שכתבו מגילת תענית וגזרו תענית בתשעה בטבת ולא ידעו על מה הוא, ומכאן ידענו שכוונו ברוח הקודש ליום זה
בספרות האחרונים, העלו השערות נוספות לקביעת יום זה בתענית:
על מיתת ישו - יש שכתבו תאריך צליבת ישו, 25 בדצבמבר, יוצא בתאריך העברי ט בטבת. אחרים דחו את ההצעה מאחר שבאותה העת קידשו את החודש על פי הראיה כך שלא ניתן לחשב מהו התאריך העברי שהיה באותו זמן[28].
על מיתת שמעון בר יונה (פטרוס) - יש הרואים במותו סיבה לקביעת צום תשעה בטבת[29]. במדרשים שונים, מתואר שמעון בר יונה, כשליח של חז"ל שיעודו לנתק את הנצרות מהיהדות. לפי אותם מדרשים, בראשית הנצרות ראו חז"ל צורך לנתק את היהדות מהנצרות ולשם כך גייסו את שמעון בר יונה. חכמי אותו דור לקחו אותו לבית המקדש ושם נשבעו לו שהם מקבלים עליהם את כל העוונות שהוא יעשה. לפי אותה מסורת, שמעון כיפא קיבל את השליחות ועמד בה בהצלחה: הוא הרחיק את הנצרות מן היהדות (למשל, העביר את יום המנוחה מיום שבת ליום ראשון), והציל יהודים מאלימות בקובעו שכאשר נוצרי מוכה על ידי יהודי - עליו להפנות את הלחי השנייה[28].
לקריאה נוספת
שולמית אליצור, למה צמנו?: מגילת תענית בתרא ורשימות צומות הקרובות לה, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשס"ז.
