תוכנית הגרעין הספרדית או פרויקט איסלרו (בספרדית: Proyecto Islero) הייתה ניסיון של המדינה הספרדית לייצר נשק להשמדה המונית שהחלה ב-1963. הפרויקט נמשך משלב הביניים של שלטונו של פרנסיסקו פרנקו ועד לתחילת המעבר לדמוקרטיה בספרד ב־1975. על אף שהפרויקט מעולם לא פיתח נשק גרעיני משום שהסתיים בטרם עת, למדינה היו היכולות לתכנן ולייצר את הרכיבים הדרושים לפצצת מימן. התוכנית בוטלה כתוצאה מלחץ אמריקאי ב-1981, אך היא הסתיימה באופן פורמלי רק ב-1987 על ידי ראש ממשלת ספרדפליפה גונסאלס.[1]
רקע
הבידוד הספרדי
באפריל 1939 הסירה ארצות הברית את האמברגו שהוטל על ספרד עם פריצת מלחמת האזרחים בספרד ב־1936, והעניקה הכרה מוגבלת למדינה הספרדית,[2] והעבירה את נציגותה בספרד מברצלונה חזרה למדריד.[3] עם זאת, בגלל שהמשטר הפאשיסטי הספרדי נחשד בידי בעלות הברית בתמיכה במדינות הציר, הייתה ספקנות רבה בקרב בעלות הברית אם יש לאפשר לה להצטרף לסדר העולמי החדש (לדוגמה האו"ם). בוועידת פוטסדאם, השאלה כיצד להמשיך עם ספרד שלאחר המלחמה הייתה אחת הראשונות שעלתה לדיון. בוועידה זו פרסמו שלוש המעצמות המנצחות, ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הצהרה בנושא:[4]
שלוש הממשלות מרגישות מחויבות להכריז כי הן לא יתמכו בשום בקשה להצטרפות (לאו"ם) לממשלת ספרד הנוכחית, אשר, לאחר שהוקמה בתמיכת מעצמות הציר, לא קיבלה, בשל מקורותיה, טבעה, ההיסטוריה שלה והקשר ההדוק שלה עם המדינות התוקפנות, את התכונות הנחוצות להצדקת כניסה זו.
בספטמבר 1948,בעקבות הבידוד הספרדי מהסדר העולמי החדש, הורה פרנסיסקו פרנקו באמצעות צו סודי, להקים את המועצה למחקר גרעיני.(Junta de Investigaciones Atómicas)[5] שתפקידה היה לפעול "כמרכז מחקר, כגוף מייעץ לממשלה, כמכון הממונה על בטיחות והגנה מפני סכנת קרינה מייננת וככוח מניע לפיתוח תעשייתי בתחום יישומי אנרגיה גרעינית".
הברית האמריקאית
אולם עם תחילת המלחמה הקרה, וכאשר סוכנים ספרדים, פקידי צבא ארצות הברית ואנשי עסקים אמריקאים פעלו למען פתיחת היחסים, הדעה הרווחת בארצות הברית לגבי היחסים בינה לבין ספרד השתנתה. מינויו של שגריר ארצות הברית במדריד הוכרז ב-27 בדצמבר 1950. ביולי 1951 החל משא ומתן לברית בין המדינות שתהפוך בסופו של דבר לחוזה מדריד.[6] בהתאם, בשנת 1951, השלב הסודי במכון הגרעין הספרדי הגיע לסיומו, ושמו של המכון שונה למועצת האנרגיה הגרעינית (Junta de Energía Nuclear) והוא עבר לפיקודו של הגנרל הלאומני חואן ויגון.[7]
ב-1955, על רקע התחממות היחסים בין ספרד לארצות הברית וכן הצטרפות ספרד לאו"ם, חתמו פרנסיסקו פרנקו ונשיא ארצות הבריתאייזנהאואר על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני כחלק מיוזמת אטומים לשלום (Atoms for Peace), שפתחה את המחקר הגרעיני למדינות שלא היו ברשותן בעבר טכנולוגיה גרעינית. אייזנהאואר תמך בהסכם אי-הפצה גרעיני ברחבי העולם כדי לעצור את התפשטות השימוש הצבאי בנשק גרעיני. למרות שהמדינות שכבר היו להן נשק אטומי שמרו על הנשק שלהן והגדילו את אספקתן, ההסכם נועד למנוע ממדינות אחרות לפתח נשק דומה. התוכנית גם יצרה תקנות לשימוש בכוח גרעיני, במטרה לעצב את השימוש בכוח גרעיני לאמצעי חיובי בלבד. במסגרת תוכניות הקשורות ל-Atoms for Peace, ארצות הברית ייצאה למעלה מ-25 טונות של אורניום מועשר מאוד (HEU) ל-30 מדינות, בעיקר לדלק עבור כורים.[8][9] למעשה, התוכנית הזו, יחד עם הפיתוח הכלכלי הספרדי שנוצר משיתוף הפעולה עם האמריקאים היא שאפשרה לפרנקו, וראש ממשלתו, לואיס קאררו בלאנקו, לפתח את תחילתה של תעשייה גרעינית אזרחית צעירה שהניחה את היסודות לפרויקט איסלרו.[10][1]
האיום המרוקאי-ערבי
בשנות ה־50, החל גל הדה-קולוניזציה להגיע למדינות הערביות בצפון אפריקה. ב־1956, מרוקו תחת שלטונו של מוחמד החמישי הכריזה על עצמאות מהרפובליקה הצרפתית הרביעית. לאחר מכן, הממלכה המרוקאית דרשה את כל מרוקו הספרדית. על אף שספרד הסכימה להחזיר את רוב שטחיה במרוקו ולבטל את הפרוטקטוראט שלה במדינה, היא שמרה על שלטונה בסאוטה, מלייה, איפני, סהרה הספרדית וכף ג'ובי. זה לא הספיק כדי להימנע מסכסוך וב-1957 מרוקו הכריזה מלחמה על ספרד, תוך טענה לריבונותה על סהרה הספרדית. בעקבות המלחמה, ספרד איבדה שליטה על עוד שטחים נרחבים ממרוקו, דבר שהביך את ספרד וגרם לדאגה רבה בקרב הממסד הצבאי הספרדי. מכאן ואילך, חברי הפיקוד העליון של ספרד החלו להעלות את האפשרות של פיתוח פצצת אטום ספרדית כהרתעה מזוינת מול כל עימות פוטנציאלי נוסף, ובשנת 1963 הוזמן דו"ח סודי על האפשרות לבנות אותה מבלי לעורר את מעורבות הקהילה הבינלאומית.[10]
פיתוח
התחלות (1963–1966)
את הרעיון של פצצת אטום ספרדית חזה לראשונה אגוסטין מוניוז גראנדס, מפקד ההדיוויזיה הכחולה לשעבר. מוניוז גראנדס, פאשיסט קשוח, שאף להיפרד מהתלות של ספרד בנאט"ו ובארצות הברית.[11] בשנת 1963, הוא פנה למנהל הכללי של החונטה למחקר גרעיני, על הכנת גיחה ספרדית לפיתוח נשק אטומי.[12] הפרויקט נקרא איסלרו על שם אחד מהשוורים המפורסמים ביותר במלחמות השוורים באותה התקופה.[13] הממונה על ניהול הפרויקט היה גנרל חיל האוויר הספרדי חווילרמו ולארדה, שנבחר בשל הרקע המדעי שלו. ולארדה היה גנרל וטייס בחיל האוויר הספרדי, וכן נשיא המכון להיתוך גרעיני של האוניברסיטה הפוליטכנית של מדריד. הוא הצטרף למדור הפיזיקה התאורטית של מועצת האנרגיה הגרעינית, שם נשאר כמנהל הטכנולוגיה עד 1981. הוא למד אנרגיה גרעינית הן באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה והן במעבדה הלאומית של אוניברסיטת שיקגו.[14][15] התוצאות הראשוניות של הפרויקט הגרעיני הספרדי היו מעטות וההתקדמות הייתה איטית ביותר, בעיקר בשל חוסר היכולת הספרדית להשיג פלוטוניום.
התקרית הגרעינית בפאלומארס
תפנית משמעותית בתוכנית התרחשה ב-17 בינואר 1966, כאשר במה שייקרא לימים התקרית הגרעינית בפאלומארס, מפציץ B-52G מארצות הברית התרסק בטעות כשהוא נושא ארבע פצצות תרמו-גרעיניות (מימן).[16] שלושה מהפצצות נמצאו ביבשה ליד כפר דייגים קטן במחוז אלמריה בספרד. חומרי הנפץ הלא-גרעיניים בשניים מכלי הנשק התפוצצו עם הפגיעה בקרקע, וכתוצאה מכך נגרם זיהום רדיואקטיבי של 2 קילומטרים רבועים. הפצצה הרביעית, שנפלה לים התיכון, נמצאה בשלמותה לאחר חיפוש שנמשך חודשיים וחצי.[17] המדינה הספרדית חקרה באופן סודי את אזורי ההריסות של התקרית, כאשר טכנאים בראשות ולארדה מצאו את שרידי הפצצה באזור. בכך הצליח ולארדה לגלות מחדש את תהליך טלר-אולם, מה שאפשר לפרויקט להשתמש בפלוטוניום-239, ברכה בשל הזולות היחסית שלו - ובנוסף גרם לכך שהפצצות שיבנו על ידי פרויקט איסלרו יהיו תרמו-גרעיניות.
ראשי תוכנית הגרעין הספרדית, חווילרמו ולארדה במרכז, דצמבר 1958.
עיכובים (1966–1971)
ברם, מאוחר יותר באותה שנה, פרנקו קיים פגישה עם ולארדה, בה הורה לדחות ללא הגבלת זמן את הפיתוח הפיזי, אך לא התאורטי, של פרויקט הגרעין בשל החשש שאי אפשר יהיה לשמור על סודיותו, עם היווסדה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) באותה השנה. פרסום של הפרויקט היה מוביל להגברת הסנקציות הכלכליות על ספרד. עם זאת, פרנקו אפשר למחקר להתקדם, אם כי במנותק מהצבא; כמו כן, פרנקו התחייב שלא לחתום על ההסכם הבינלאומי שנרקח באותה העת לאסור ייצור נשק גרעיני. כך ב-1 ביולי 1968, כשכמעט חמישים מדינות חתמו על האמנה על אי הפצת נשק גרעיני (NPT), ספרד לא הייתה ביניהן. בינתיים, ספרד החלה לאמץ את כוחו של האטום במקום אחר. בגוודלחרה, בוצעה בניית תחנת הכוח הגרעינית הראשונה של ספרד, תחנת הכוח הגרעינית חוסה קבררה, בנוסף, החונטה למחקר גרעיני התקינה את הכור הספרדי הראשון עם יכולת לייצר פלוטוניום עבור הפצצות, Coral-I, המסוגל לפעול עם פלוטוניום-239 או עם 90% אורניום מועשר ( U-235 ), אם כי עם פסולת המכילה כמות דלק שכמעט שווה לזו שנצרכת. עם זאת, בשנת 1969, הושגו הגרמים הראשונים של פלוטוניום ספרדי - היחידים בעולם באותו הזמן שלא היו תחת סמכות סבא"א.[1]
חידוש (1971–1973)
בשנת 1971, לאחר התעקשות של מנואל דיז-אלגריה, הרמטכ"ל הספרדי מול פרנקו, חידש ולארדה את פרויקט איסלרו. מכון המחקר הצבאי הספרדי (CESEDEN) ערך דו"ח סודי אשר הגיע למסקנה כי "ספרד תוכל ליישם בהצלחה את האופציה הגרעינית הצבאית". על פי הדו"ח, הפלוטוניום ייווצר בדיסקרטיות בתחנת הכוח הגרעינית של ונדלוס, כאשר הסהרה הספרדית נבחרה כאתר ניסויים מתוכנן. בסך הכל, הדו"ח קבע כי התהליך יעלה בערך 8.7 מיליארד פזטה ספרדית, או 57 מיליון דולר.[1] במקביל, המנהל הכללי של החונטה למחקר גרעיני נכנס למשא ומתן עם צרפת של דה גול להשגת כור גרעיני המופעל על ידי אורניום גרפיט טבעי לספרד. השגת מספיק פלוטוניום לבניית הפצצה (6 קילו), במדינה שתת-הקרקע שלה הכיל את מאגרי האורניום הטבעי השני בגודלו באירופה, כבר לא נחשב לחלום בעזרת הצרפתים, שבעצמם לא אפשרו לסבא"א לבדוק את הכורים שלהם. גם הגנרל שארל דה גול וגם ז'ורז' פומפידו, יורשו כנשיא צרפת, היו בעד הפרויקט מלכתחילה; נוכחותה של מעצמה גרעינית ידידותית לצרפת ביבשת אירופה נתפסה כאמצעי להגברת העצמאות הצרפתית מארצות הברית ומנאט"ו כאחד.[10] לשם כך הוקמה החברה הגרעינית הצרפתית-ספרדית, ובשנת 1972 נחנך הכור Vandellòs-I בהסכם בין לואיס קררו בלנקו ושארל דה גול . [18]
עם זאת, הסודיות סביב תוכנית הגרעין הספרדית לא נראתה בעין טובה על ידי בעלת בריתם האמריקאית. למרות שהפרויקטים הספרדיים עוררו עניין בקרב ה־CIA, עם עלייתו של קררו בלנקו לראש ממשלת ספרד, עניין זה הפך במהירות לדאגה. על אף שהיה אנטי-קומוניסט מושבע, לקררו בלנקו היה נטייה מועטה לארצות הברית ואפילו פחות לישראל, בהיותו בעד הבנה טובה יותר עם העולם הערבי. מעל הכל, קררו בלנקו הציע לשנות את היחסים בין ספרד לארצות הברית, בדרישה להתייחס לשתי המדינות כשוות, לספק לספרד טכנולוגיה צבאית מתקדמת, ושארצות הברית תתחייב להגן על ספרד - כל אלה הוצבו לאמריקאים כתנאים מוקדמים לאישור להמשיך להשתמש בבסיסים צבאיים בשטח ספרד.[10] כמו כן, על פי כמה דיווחים חסויים שהוסרו על ידי שירות הביון הצבאי האמריקני, ספרד אחסנה פלוטוניום לייצור פצצה גרעינית, והסיטה אותו מהשליטה של סבא"א; משהו חריג לחלוטין עבור בעלת ברית אמריקאי. ה-CIA הודיע למזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, שפרויקט הגרעין הספרדי יישא פרי בקרוב, וכאשר המתיחות בין ספרד לאמריקה עלתה עקב משבר הנפט ומלחמת יום הכיפורים ב-1973, בקרוב נקראה פגישה בין קיסינג'ר קררו בלנקו.
דשדוש (1973–1977)
קררו בלנקו פגש את מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, ואמר לו שממשלת ספרד רוצה שארצות הברית תתחייב לתמוך בספרד במקרה של תוקפנות. כשקיסינג'ר סירב, קררו בלנקו הראה לו את הדו"ח של מכון המחקר הספרדי, מה שגרם למזכיר דאגה רבה. קיסינג'ר, למרות שלא הצליח להשיג את ההיצמדות הספרדית ל-NPT, אכן העביר מסר ברור: האישור שממשלתו של פרנקו רוצה מכשירים גרעיניים צבאיים הפך "שליטה הדוקה" להכרחית על פעילויותיה של ממשלה זו.[1][19] באותו יום, קיסינג'ר עזב את מדריד בחיפזון, וכבר למחרת בבוקר ב-20 בדצמבר 1973, קררו בלנקו נרצח על ידי חבר במחתרת הבסקית.[10][20]
זמן קצר לאחר מכן, הפרויקט החל לקרטע כאשר שר החוץ הספרדי גרגוריו לופז-בראבו חסם את השלמתו. השר שוחח עם פרנקו כדי לשכנע אותו לשים קץ לתוכנית הגרעינית, וטען שזאת תגרום לספרד לשורה אינסופית של בעיות עם האמריקאים. [21] מוניוז גראנדס, הוגה תוכנית הגרעין, שכבר היה חולה מאוד באותה תקופה, לא הצליח לשכנע את פרנקו בתוכניותיו להשתמש בפצצת האטום ובברית הצרפתית כדרך להשיג עצמאות גדולה יותר מארצות הברית, שכן פרנקו ראה בכך מבצע יקר הכרוך באתגר בפני וושינגטון., שתמיכתו חשב חשובה יותר מאשר פצצה משלו או התקרבות לצרפת. פרנקו שם קץ לדיונים הסוערים בכך שהורה לעצור את המחקר ואסר על הפעלת הפרויקט הצבאי, והודיע לולארדה כי "ספרד לא תוכל לתמוך במצור בינלאומי חדש שיוטל על ידי ארצות הברית, והיתרונות שיש בארסנל גרעיני קטן לא עולים על הנזק". [22]
למרות זאת, לא מותו של קררו בלנקו, ואפילו לא מותו של פרנקו ב-20 בנובמבר 1975, לא הביאו לעצירת הפרויקט פורמלית. יורשו של קררו בלנקו, קרלוס אריאס נבארו, רצה לתת תנופה חדשה לפרויקט איסלרו,[23] ואכן, למרות שהפרויקט התקשה להתפתח - לא מעט בגלל הלחץ המתמשך מצד ארצות הברית[10] ונשיאה ג'ימי קרטר לחתום על ה-NPT - בשנת 1976, שר החוץ הספרדי, חוסה מריה דה ארילזה, הכריז שספרד תוכל לייצר את פצצה "בעוד שבע או שמונה שנים אם נכוון את דעתנו לכך". אפילו עם המעבר הספרדי לדמוקרטיה ועלייתם לשלטון של הנשיא אדולפו סוארז ואיגוד המרכז הדמוקרטי (UCD) ב-1976, הפרויקט המשיך עם תמיכה פנימית. סוארז, שדגל במדיניות של נייטרליות וידידות כלפי העולם הערבי כדי למנוע בעיות באיים הקנריים, סאוטהומלילה, תמך ברעיון של פצצת אטום ספרדית כאמצעי הרתעה אחרון מפני כל תוקפנות מזוינת. המתיחות עם ארצות הברית גדלה עוד ב-1977, כאשר היא התוודעה על היכולות הטכנולוגיות של המתקנים הגרעיניים המתוכננים עבור מרכז המחקר הגרעיני סוריה. חוקרים אמריקאים נבהלו לגלות שהמפעל שנועד להמיר אורניום לפלוטוניום יכול לייצר 140 קילו פלוטוניום בשנה, המספיקים לייצור 23 פצצות שנתיות.[10][1]
בעוד שכלפי פנים הפרויקט הגרעיני עוד היה בעיצומו, כלפי חוץ, הלחצים האמריקאים המשיכו לעלות; במהלך שלטונו בן ארבע השנים, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר פתח בקמפיין נגד המדינות שלא חתמו על ה-NPT. [24] בנוסף, ארצות הברית העצבנית ממילא נעשתה אובססיבית לגבי הצורך לכפות על ספרד לאפשר לסבא"א לבחון את מתקניה החשודים: ארצות הברית איימה שאם ספרד תמנע מסבא"א לבדוק את מתקניה, ארצות הברית תקפיא את יצוא האורניום המועשר לספרד, מה שהיה גורם להפסקת הפעילות של כל תחנות הכוח הגרעיניות האזרחיות של ספרד. לפיכך, ב-23 בפברואר 1981, ממשלת קלבו-סוטלו בראשות ה-UCD הסכימה להעמיד את המתקנים לביקורת על ידי סבא"א, באותו היום שבו בוצע ניסיון ההפיכה הספרדית ב-1981 .[1] עם זאת, החלטה זו עדיין לא גרמה לביטולו הסופי של פרויקט איסלרו, מכיוון שה-UCD עדיין המשיך לתמוך בכך. מצד שני, מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE) כבר החליטה לנטוש את פרויקט הגרעין הספרדי ולהישאר בנאט"ו, בתמורה להשתלבות ספרד בקהילה הכלכלית האירופית (EEC). ב-13 באוקטובר 1987, נציג ספרד באו"ם, פרננדו מורן מממשלת גונזלס בראשות PSOE, חתם על ה-NPT, שהביא באופן רשמי לסיום של הפרויקט.[13][25]
^"Guillermo Velarde". Instituto de Fusión Nuclear (בספרדית). Universidad Politécnica de Madrid. אורכב מ-המקור ב-19 בדצמבר 2014. נבדק ב-29 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
