ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אנטי-קומוניזם הוא מושג המתאר התנגדות לקומוניזם, שהתפתח בעולם המערבי לאחר מהפכת אוקטובר מתוך חשש שברית המועצות מתכננת להפיץ את הקומוניזם בכל העולם. כאשר התעצם האנטי-קומוניזם התרחבה גם האנטישמיות, בגלל קונספירציות אנטישמיות שנוצרו בעקבות הנוכחות היהודית הרבה במפלגות קומוניסטיות.

אנטי קומוניזם קיים באירופה כבר מאז המאה ה-19, אך צבר תאוצה ברחבי העולם רק במהלך מהפכת אוקטובר בברית המועצות, מה שהוביל להתחלת סכסוך בין ארצות הברית לברית המועצות, כאשר ברית המועצות הייתה תחת שלטון קומוניסטי וארצות הברית התנגדה לו. אנטי-קומוניזם היה פופולרי בעיקר בקרב תנועות ימניות, מה שיצר סיבוך היות שבאותה תקופה, מפלגה ימנית (המפלגה הרפובליקנית) שלטה בארצות הברית.^[1]

גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית הייתה התנגדות לקומוניזם, בעיקר מצד האנרכיסטים והפשיסטים, שהיוו את היריבים האידאולוגיים הראשיים של הקומוניסטים בתוך השמאל. בספרד הקומוניסטים נלחמו בשלוש חזיתות: כנגד הלאומנים (שכללו את הפלנחה הפשיסטית משמאל ומלוכנים מימין כמו הקרליסטים, תנועה שלה היסטוריה ארוכה של אנטי מהפכנות), האנרכיסטים (CNT) ובינם לבין עצמם (הסטליניסטים נגד הטרוצקיסטים), מה שהביא בין היתר להפסד הקומוניסטים ובעלי בריתם. האנרכיסטים ברוסיה פעלו באופן עצמאי במאכנובשצ'ינה ולחמו גם נגד הצבא האדום וגם נגד הצבא הלבן. הפשיסטים בגרמניה והאנרכיסטים בספרד היוו במהלך שנות העשרים והשלושים לא רק איום אידאולוגי אלא גם איום אלקטורלי, שכן הם פנו לאותו קהל מצביעים כמו הקומוניסטים. למעשה, במשך רוב שנות השלושים, מספר החברים בCNT עלה על מספר החברים הן במפלגה הקומוניסטית והן במפלגה הסוציאליסטית בספרד. באיטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה, התנועה החברתית האיטלקית הפשיסטית והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית תמכו בהקמה ארגוני טרור שפתחו במלחמת אזרחים קטנה בתוך המדינה במהלך שנות ה-70 וה-80.

התנועה האנטי קומוניסטית הראשונה הייתה התנועה הלבנה הרוסית. התנועה תוארה כימנית, אנטי-קומוניסטית ושמרנית. התנועה הקימה לעצמה צבא בשם הצבא הלבן, אשר נלחם במלחמת האזרחים ברוסיה, ולבסוף הובס על ידי הצבא האדום. עם זאת, מספר אזרחים בברית המועצות נקטו דעות אנטי קומוניסטיות ורעיון להקים את התנועה הלבנה מחדש, רעיון אשר לא יצא לפועל.^[2]

שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה פרצה המלחמה הקרה, בין המדינות האנטי-קומוניסטיות לברית המועצות ובעלות בריתה.

בין המדינות אשר תמכו באנטי קומוניזם נמנו גם ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, אוסטרליה, צרפת, איטליה, קוריאה הדרומית, יפן, קנדה, גרמניה המערבית, צ'ילה, ספרד, פורטוגל, ברזיל וישראל.

בין המדינות הקומוניסטיות אשר נמנו לצד ברית המועצות נמנו גם קובה, הרפובליקה העממית הפולנית, רומניה, הונגריה, הרפובליקה העממית של בולגריה, וגרמניה המזרחית.

במהלך המלחמה הקרה הוקמו תנועות אנטי-קומוניסטיות רבות ברחבי העולם, על מנת להתנגד ולמנוע את התפשטות הקומוניזם. חלק מחברי אותן תנועות יהפכו לאחר המלחמה לראשי מדינות, ביניהם ויקטור אורבן, ואצלב האוול ולך ולנסה.

בעקבות התעצמות האנטי קומוניזם, התעצמה גם האנטישמיות (בעיקר בארצות הברית) בגלל הקונספירציה היודאו-קומוניסטיות, שמאשימות את היהודים בהמצאת הקומוניזם. הדעות נוצרו בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון גרמניה, אשר הייתה מזוהה כפשיסטית ואנטי-קומוניסטית.

מספר ארגונים נאו-נאציים אמריקאים היו מזוהים גם כאנטי-קומונסטיים, בדגש על ארגון Hells Angels, ומנהיגו דאז סוני ברגר. עם זאת, נשיא ארצות הברית במהלך המאבק בקומוניזם, רונלד רייגן, היה ידוע כאנטי-קומוניסטי והאחראי לתום המלחמה הקרה, וגם כאוהד ישראל ותומך ביהודים.

האשמת היהודים בקומוניזם הייתה פופולרית אך ורק במהלך המאה ה-20, והופרכה במאה ה-21.

מדיה וקבצים בנושא אנטי-קומוניזם בוויקישיתוף

• תנועות אנטי-קומוניסטיות, דף שער בספרייה הלאומית