PROFILPELAJAR.COM

שפות שמיות צפון-מערביות
משפחה	אפרו אסייתית; שמית; שמית תיכונה; שפות שמיות צפון-מערביות; ; ; ;
ראו גם	שפה • כתב • רשימת שפות

המונח "שפות שמיות מערביות" מפנה לכאן. לערך העוסק בהצעה למשפחת שפות שמיות רחבה יותר בשם זה, ראו שפות שמיות מערביות (הצעה).

שפות שמיות צפון־מערביות (לעיתים מכונות שפות שמיות מערביות) הן ענף של השפות השמיות הכוללות את השפות הילידיות הקדומות של הלבנט. היא ככל הנראה נוצרה בתקופת הברונזה הקדומה. היא מתועדת לראשונה בשמות פרטיים שזוהו כאמוריים בתקופת הברונזה התיכונה.^[1] הטקסטים העתיקים ביותר הם כתבי אוגרית שבאוגריתית (למעט שני מילונים קצרים המתעדים טקסט אמורי^[2]), המתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת. שפות אחרות בקבוצה הן השפות הכנעניות (שהיו שפה אחת בתקופת הברונזה והתפצלו רק בסופה; ביניהן עברית, פיניקית, עמונית, מואבית, אדומית, ויש המשייכים גם את האוגריתית אליהן), שפות ארמיות, ושפות קשות לסיווג הנמצאות בתווך בין ארמית לכנענית (כגון לשון כתובת בלעם ושמאלית (אנ')).

המונח נקבע על ידי קרל ברוקלמן בשנת 1908, שהפריד בין סיווג השפות השמיות המערביות של פריץ הומל לשנת 1883 לצפון־מערב (כנעני וארמי) ודרום־מערב (ערבית וחבשית).

תת־הקבוצה הכנענית של ברוקלמן כוללת אוגריתית, פיניקית ועברית. חלק מהמלומדים היו מפרידים כעת את האוגריתית כענף נפרד של הצפון־מערב שמי לצד כנעני.

המרכז שמית היא קבוצת ביניים מוצעת המורכבת מהשמית הצפון־מערבית וערבית. מרכז שמית היא תת־קבוצה של שמית מערבית או חלוקה עליונה של שמית לצד מזרח שמית ודרום שמית. האתנולוג של SIL במערכת הסיווג שלו (של שפות חיות בלבד) חיסל את הצפון מערב־שמיות לחלוטין על ידי צירופן של הכנענית והערבית לקבוצת "דרום־מרכז" אשר יחד עם הארמית יוצרת את השמית המרכזי. הכתובות דיר עלא ושמאלית זוהו כזני שפה שנמצאים מחוץ לארמית, אך עם כמה קווי דמיון אליה, אולי בתת־קבוצה.

התפתחות היסטורית

פרק הזמן לפיצול השמית הצפון־מערבי מהפרוטו־שמית או מקבוצות שמיות אחרות אינו בטוח. העדות הראשונה של שפה שמית צפון־מערבית היא של אוגריתית מהמאה ה־14 לפני הספירה.

בראשית האלף הראשון התפשטה השפה הפיניקית ברחבי הים התיכון על ידי מתיישבים פיניקים, בעיקר לקרתגו בתוניסיה של ימינו. לאלפבית הפיניקי יש חשיבות מהותית בהיסטוריה האנושית כמקור וכאב הקדמון של האלף־בית היווני, האלף־בית הלטיני, הכתב העברי, הסורי והערבי, רונות גרמאניות, ובסופו של דבר קירילי.

עד המאה השישית לפני הספירה, השימוש בארמית התפשט ברחבי האזור השמי הצפון־מערבי, מה שהוביל בעיקר לשפות שמיות צפון־מערביות אחרות להכחדה. היהודים הקדומים אימצו ארמית לשימוש יומיומי, וחלקים מהתנ"ך כתובים בה. אולם העברית נשמרה כשפה ליטורגית יהודית ושפת לימוד, וקמה לתחייה במאה ה־19 עם עיבודים מודרניים, והפכה לשפה העברית המודרנית של מדינת ישראל.

לאחר הכיבושים המוסלמים של המאה השביעית, החלה הערבית להחליף בהדרגה את הארמית בכל האזור. הארמית שורדת כיום כשפה הליטורגית של הכנסייה הנוצרית הסורית, ומדוברת בניבים מודרניים על ידי אוכלוסיות קטנות הנמצאות בסכנת הכחדה הפזורות ברחבי המזרח התיכון. יש גם מצע ארמי בערבית לבנטית.

שינויי צלילים

מבחינה פונולוגית, אוגריתית איבדה את הצליל ṣ́, והחליפה אותו ב־ṣ (אותה תזוזה התרחשה בכנענית ובאכדית). אותו צליל הפך ל־ʕ/ בארמית (אם כי בארמית קדומה הוא נכתב באות ק'). דוגמה לשינוי קול זה ניתן לראות במילה ארץ: אוגריתית / ʔarṣ /, פיניקית / ʔarṣ /, עברית /ʔereṣ/ וארמית /ʔarʕaː/.

מעבר התנועת מ־/aː/ ל־ /oː/ (המעתק הכנעני) מבדיל את הכנענית מהאוגריתית.^[^{דרוש מקור: כרונולוגיה...}^{][מפני ש...]} כמו כן, בקבוצה הכנענית, סדרות החיכוכים הבין־דנטליים השמיים הופכות לסיביים: /ð/, /θ/ ו־/θ̣/ הפכו ל־/z/,/ ʃ/ ו־/sˤ/

בהתאמה. ניתן לראות את ההשפעה של שינוי צליל זה על ידי השוואה בין המילים הבאות:


שינוי	אוגריתית	ארמית	עברית
/ð/→/z/	דֿהב	דהב	זהב
/θ/→/ʃ/	תֿלתֿ	תלת	שלוש
/θ̣/→/sˤ/	טֿביא	טביא	צבי

השפות השמיות הצפון־מערביות הן: שַמאַלית, ארמית, אמורית, אוגריתית (שלפי חלק מהחוקרים מהווה ניב כנעני) וכנענית (עברית, מואבית, אדומית, עמונית ופיניקית).

ראו גם

קישורים חיצוניים

שפות שמיות, צפון מערב, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Michael P. Streck, Das amurritische Onomastikon der altbabylonischen Zeit. Band 1: Die Amurriter, die onomastische Forschung, Orthographie und Phonologie, Nominalmorphologie, Ugarit-Verlag, 2000, עמ' 22
^ Andrew George, Manfred Krebernik, Two Remarkable Vocabularies: Amorite-Akkadian Bilinguals!, Revue d'assyriologie et d'archéologie orientale 116, 2022, עמ' 113–166