PROFILPELAJAR.COM

שמורת הפארק הלאומי נאהאני
	מפלי וירג'יניה
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1978, לפי קריטריונים 7, 8
שטח האתר	476,560 הקטאר (אתר מורשת עולמית)
מידע כללי
תאריך הקמה	1976
נתונים ומידות
שטח	30,000.0 קילומטר רבוע, 476,560 הקטאר
מיקום
מדינה	קנדה
מיקום	Region 4, Northwest Territories
קואורדינטות	61°35′50″N 125°51′07″W / 61.5971°N 125.852°W
	אתר רשמי
	(למפת קנדה רגילה) אוטווה אדמונטון ויניפג ונקובר טורונטו מונטריאול מיסיסוגה קוויבק סיטי סנט ג'ונס רג'יינה שארלוטטאון איקאלואיט וייטהורס ארצות הברית אלסקה גרינלנד איס. ים בופור מפרץ; הדסון; ה; ש; ק; ט; האוקיינוס; האטלנטי; נאהאני

שמורת הפארק הלאומי נאהאני (אנגלית: Nahanni National Park Reserve), הנמצאת בטריטוריות הצפון-מערביות בקנדה, מגינה על חלק מהאזור הטבעי של הרי מקנזי. במרכז השמורה זורם נהר סאות' נאהאני. מקורו של השם נאהאני הוא בשם המקום בשפת הדנה - Nahʔa Dehé, שמשמעותו היא "נהר אדמת אנשי ה-Nahʔa".

גאוגרפיה וגאולוגיה

בפארק ישנן תצורות אדמה אחדות שנוצרו במשך מיליוני שנים. משקעים שנותרו על ידי ים שהיה בתוך היבשת לפני כ-200 עד 500 מיליון שנים נדחסו לתוך שכבות הסלע השונות. השכבות הללו ממוקמות בעומק 6 קילומטרים, והן עשירות במאובנים. בעקבות תזוזת היבשות התנגשו הלוח הצפון-אמריקאי והלוח הפסיפי, ועוצמת ההתנגשות דחפה את שכבות הסלע כלפי מעלה. רכסי הסלע התכופפו ונשברו, והותירו אחריהם את הרכסים שניתן לראות כיום. כתוצאה מכך הייתה גם פעילות וולקנית באזור, שכתוצאה ממנה זרמה לבה לתוך סלעי המשקע אך לא חצתה אותם. בפארק אין הרי געש, אך עמודים של סלעים חמים הנקראים בתולית נשלחו כלפי מעלה ודחפו את המשקעים עוד יותר. השכבה העליונה של סלעי המשקע נסחפה לבסוף, והותירה אחריה את עמודי הגרניט שיוצרים את "הרכס המהוה" (Ragged Range).

בשני מיליוני השנים האחרונות כיסו קרחונים חלקים נרחבים בצפון אמריקה, ויצרו את רוב תצורות הקרקע המוכרות לנו כיום. אזור הפארק אמנם הושפע מעידני קרח קודמים, אך עידן הקרח האחרון (שהתרחש לפני כ-85,000 עד 10,000 שנים) השפיע רק על החלקים המערבי והמזרחי של הפארק. מצב זה אפשר למאפיינים הגאולוגיים של הפארק זמן רב יותר להתפתח בהשוואה לחלקים אחרים של צפון אמריקה. החלק המרכזי של הפארק הוא נהר סאות' נאהאני, המתחיל ליד מוס פונדס ומסתיים בנקודת המפגש שלו עם נהר ליארד בסמוך לנאהאני בוט (Butte). סאות נאהאני הוא דוגמה נהירה לנהר קדום. ההרים התרוממו באיטיות מספקת, והנהר היה בעל עוצמה מספקת לשמור על מסלול זרימתו לאורך ההיסטוריה, כך שמסלולו הנוכחי דומה או זהה למסלולו שלפני התרוממות ההרים. כיוון שמסלולו של הסאות' נאהאני עקלקל, גם הקניונים שהוא חצב במשך השנים אינם ישרים.

במעלה הזרם הסאות' נאהאני ישנם ארבעה קניונים הנקראים על שם סדר מיקומם, כלומר הקניון הראשון וכן הלאה. הקניון הרביעי, שאורכו כשמונה קילומטרים, מתחיל במפלי וירג'יניה, והוא נוצר כתוצאה מכך שהמפלים גרמו לסחיפה של אבן הגיר המקיפה את הנהר. הקניון השלישי משתרע לאורך רכס פיונרל, ואורכו כ-40 קילומטרים. הקניון הזה מאופיין במדרונות משופעים ולא תלולים, כיוון שקירותיו מורכבים משכבות של פצלים, אבן חול ואבן גיר. נקודת הסיום של הקניון השלישי ותחילת הקניון השני היא ביג בנד, שבה הנהר פונה בזווית של 45 מעלות. הקניון השני משתרע לאורך רכס הדלס (Headless). הקניון האחרון מתחיל לאחר עמק דדמן (Deadman), ויש בו את הקירות הגבוהים והאנכיים ביותר שנחצבו דרך אבן גיר. הוא מסתיים בקרב המעיינות החמים על שם קראוס, ואורכו הכולל הוא כ-30 קילומטרים. לאחר מכן מועטת זרימת הנהר והוא מתפצל למספר ערוצים נפרדים, עובר את גבול הפארק, ולאחר מכן חוזר ומתאחד בקרבת הכפר נאהאני בוט. במרחק קצר מהכפר הוא מתחבר עם נהר ליארד.

במפלי וירג'יניה נופלים מי הנהר מגובה של 90 מטרים, וביחד עם האשד סלואיס בוקס גובה הנפילה הוא יותר מפי שניים ביחס לזה של מפלי ניאגרה. במרכז המפלים נמצא צריח סלעי הנקרא סלע מייסון על שם ביל מייסון. בעבר היו המפלים בקצה המזרחי של הקניון הרביעי במורד הזרם, ובמשך השנים הם חצבו את דרכם דרך אבן הגיר המקיפה את הנהר. סחיפה זו הסיטה את המפלים במעלה הזרם ויצרה את הקניון הרביעי. האזור הקרוב ביותר למפלים הוא בית גידול עבור מספר מינים נדירים של סחלביים, וזאת כתוצאה מהערפל הקבוע השורר במקום. במורד הזרם מהמפלים נמצאים אשדי נהר נוספים.

תילי הטוף הידועים כ"קומקום הארנב" הם בין הגדולים ביותר מסוגם בקנדה. התל הגדול ביותר מתנשא לגובה 27 מטרים ומשתרע לאורך 74 מטרים. המעיינות באזור זה נובעים ממעמקי האדמה, בסמוך לבסיס של בתולית הגרניט היוצר את הרכס המהוה. הפעילות הוולקנית שגרמה להתרוממות ההרים ממשיכה לחמם את המים בעומק זה. המים החמים מפעפעים כלפי מעלה, וממסים סידן פחמתי ממרבצי אבן הגיר הנמצאים בדרכם. המים מתקררים עם הגעתם למעיינות שבפני הקרקע, וחלקיקי הסידן הפחמתי משתחררים. חלקיקים מיקרוסקופיים אלו מצטברים ויוצרים שוליים נקבוביים של קלציט מסביב לבריכות המים. תהליך זה נמשך זמן רב מאוד, וההשערה היא כי התילים עצמם החלו להיווצר לאחר תום עידן הקרח האחרון לפני כ-10,000 שנים.

אקלים

האקלים בפארק הוא אקלים יבשתי קר עם טווח טמפרטורות רחב: טמפרטורות המינימום והמקסימום שנמדדו בפורט ליארד הן 34 ומינוס 46.7 מעלות צלזיוס בהתאמה. כמות המשקעים הממוצעת בין יוני לאוגוסט היא בין 60 ל-90 מילימטרים, וביולי מתחוללות סופות רעמים חזקות. באזורים הגבוהים ביותר יורדים יותר משקעים והטמפרטורה יורדת בהדרגה. השלג יורד בפארק לאורך כל השנה.

פלורה ופאונה

המעיינות החמים הגופריתיים, הטונדרה האלפינית, רכסי ההרים, ויערות האשוחית והצפצפה הם בית גידול עבור מינים רבים של עופות, דגים ויונקים. הפארק נמצא בשלושה מתוך כלל האזורים האקולוגיים של קנדה: טייגה קורדילרה במערב, מישורי טייגה במזרח וחלק קטן מדרום הפארק על פני בוריאל קורדילרה. צמחיית הפארק משתייכת לשני סוגים עיקריים: יער ארקטי צפוני וטונדרה אלפינית ארקטית. המגוון הרחב של מאפייני הקרקע בפארק משמש כבית גידול עבור למעלה מ-700 מינים של צמחים וסקולריים ו-325 מינים של טחבים, ומבחינה זו הפארק הוא האזור המגוון ביותר בטריטוריות הצפון-מערביות.

הפאונה של הפארק מגוונת מאוד ביחס לגובהו, והיא הסתגלה לחורפים הקשים באמצעות נדידה או באמצעות תרדמת חורף. הפארק הוא בית גידול עבור 42 מינים של יונקים, 180 מיני עופות מ-29 משפחות שונות, ו-16 מינים של דגים. עד כה לא נצפו בפארק מינים של זוחלים או דו-חיים. הוועדה למעמד של חיי בר בסכנה בקנדה (COSEWIC) הגדירה עשרה מינים של בעלי חיים המתגוררים בפארק כמינים בעלי עניין, איום או סכנה מיוחדים, ובהם דוב גריזלי.

היסטוריה

אנשי הדנה השתמשו בקרקעות סביב לפארק במשך אלפי שנים. ההתיישבות האנושית הראשונה באזור אירעה ככל הנראה לפני 9,000 עד 10,000 שנים. עדויות לשימוש פרהיסטורי נמצאו באגם יוהין ובאתרים אחרים ברחבי הפארק. ההיסטוריה הכתובה של האזור מכילה התייחסויות רבות לשבט נאהא, שאנשיו היו יושבי הרים שנהגו לפשוט על יישובים בגבהים נמוכים יותר. אנשים אלה נעלמו, והסיבות לכך טרם נודעו.

המגע הראשון עם סוחרי פרווה אירופאים התרחש במאה ה-18, והמגעים התרחבו עם תחילת המחקר של אלכסנדר מקנזי בנהר מקנזי ובניית תחנות סחר בפורט סימפסון ובפורט ליארד. במאה ה-19 נטשו מרבית משפחות הדנה את אורח חייהם הנוודי, והתיישבו בקהילות קבועות יותר, ובמקרים רבים בקרבת תחנות הסחר.

בשלהי המאה ה-19 נדדו האינדיאנים יושבי ההרים מאזור נאהאני במורד הנהר עם סירותיהם המצופות בעור של אייל קורא, על מנת לסחור בתוצרת הפרוות מהחורף. סירות אלה היו מבוססות על הסירות של חברת מפרץ הדסון, ואורכן היה כ-20 מטרים. הן נבנו משש עד עשר יריעות עור של אייל קורא שנתפרו ביחד ונמתחו מעל למסגרת שנבנתה ממוטות אשוחית. משפחות שלמות יכלו לשבת בסירות, וכן כלביהן ומטען הפרוות. עם הגעת הסירה ליעדה היא פורקה והיריעות נסחרו ביחד עם הפרוות. לאחר ביקור במצודות חזרו האינדיאנים לבתיהם רק עם מה שיכלו לשאת על כלביהם.

עם תחילת הבהלה לזהב של קלונדייק נפוצו סיפורים על הנאהא ועל האזורים המסוכנים שבהם הם מתגוררים, וזאת כאשר מחפשי זהב ניסו להשתמש בהם על מנת למצוא את הדרך לשדות הזהב המפורסמים של יוקון, או למצוא את הונם בנהרות פלאט וסאות' נאהאני. ב-1908 נמצאו גופותיהם חסרות הראש של מחפשי הזהב המסטיסים וילי ופרנק מקלאוד, ובעקבות כך נפוצו אגדות על עמקים רדופים על ידי רוחות רפאים שבהם זהב אבוד, וזאת אף על פי שמעולם לא נמצאו כמויות זהב משמעותיות. מקרי מוות נוספים של מחפשי זהב בשנים הבאות הוסיפו נופך לאגדות. שמם של מקומות אחדים בפארק, כגון עמק דדמן (איש מת), נחל הדלס (חסר ראש), ורכס פיונרל (הלוויה), נושא עדות לאגדות הללו.

ב-1964 ביקר באזור של הפארק החוקר ז'אן פוארה ממונטריאול, ובהתאם לתוכניתו שט במורד הנהר בסירת דינגי מתנפחת. במהלך ארבע משלחות המחקר שלו בעמק הוא גילה למעלה מ-250 מערות. אחת הידועות מביניהן הכילה 116 שלדים של הכבש Ovis dalli, שתוארכו באמצעות תיארוך פחמן-14 לשנת 2500 לפנה"ס בקירוב. הערותיו על טופוגרפיית הפארק, והמפות המפורטות שלו, סללו את הדרך להקמת הפארק.

הפארק הוקם ב-1972, בתקופת כהונתו של ראש ממשלת קנדה פייר אליוט טרודו, על שטח בגודל 4,766 קמ"ר. ב-1978 היה הפארק לאחד מארבעת אתרי הטבע הראשונים שהוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. ב-1987 הוכרז נהר סאות' נאהאני כנהר מורשת קנדי. כיום מבקרים בפארק עד 1,000 אנשים בכל שנה.

הפארק היה במעמד של שמורת טבע עד ליישוב המחלוקת עם שבטי ילידים שטענו לבעלות על חלק מהקרקעות. בשנת 2003 הושג הסכם בין הגוף שייצג את הילדים לבין סוכנות הפארקים הקנדית, ולפיו ניתנה הגנה זמנית לשטח של 23,000 קמ"ר. באוגוסט 2007 הוסיפה הממשלה הפדרלית שטח נוסף בגודל 5,400 קמ"ר. ב-9 ביוני 2009 הודיעו ממשלת קנדה וארגון הילידים המקומי על קידום חקיקה שתגדיל את שטח הפארק ל-30,050 קמ"ר.

שטחו החדש של הפארק מכיל למעלה מ-500 דובי גריזלי, שני עדרים של זן ההאייל הצפוני Rangifer tarandus caribou, ומינים של בעלי חיים נוספים. השטח החדש כולל בתוכו את ההרים הגבוהים ביותר ואת שדות הקרח הגדולים ביותר בטריטוריות הצפון-מערביות. הגישה לפארק היא בעיקר באמצעות טיסה, ועם הרחבת הפארק נוספו אתרי נחיתה חדשים, וכיום יש שבעה בסך הכל.