ב-1971 החל לעבוד עבור תחנת הרדיו הממלכתית קול ישראל. מ-1973 עבד גם ברדיו מונטה קרלו (Monte Carlo Doualiya). ב-1981 מונה לכתב בירושלים של אנטנה 2 (לימים פראנס 2) וכעבור עשור מונה לראש המשרד המזרח-תיכוני של הערוץ. ב-2005 החל לשמש כסגן נשיא של התאחדות כתבי החוץ בירושלים. בשנת 2009 קיבל את אות לגיון הכבוד בירושלים.
העבודה החשובה ביותר שלו היא סרט תיעודי בן ארבע שעות המתעד את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בועידת קמפ דייוויד השנייה. אנדרלן קיבל גישה ישירה לרוב משתתפי הועידה משני הצדדים, צילם את פגישותיהם וערך להם ראיונות מפורטים. החומר שצילם פורסם רק לאחר תבוסתו של אהוד ברק בבחירות 2001. הסרט שודר פעם לאורך כמה ערבי שידור ופעם בבת אחת.
הסרט התיעודי "השלום ושברו" המבוסס על ספרו של אנדרלן ושודר בערוץ 2, זיכה את יוצרי הסרט בפרס פיבודי לעיתונות משודרת לשנת 2003.[2]
ב-30 בספטמבר2000, זמן מה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, היה מעורב בפרשת מוחמד א-דורה, לאחר ששידר כתבה שבה טען כי נער פלסטיני בן 12 נהרג מירי של חיילי צה"ל. צה"ל מיהר להתנצל אך מאוחר יותר קבע תחקיר של צה"ל כי א-דורה לא נהרג מאש צה"ל אלא מאש פלסטינית. משקיפים אחדים האשימו את אנדרלן בהשתתפות בביום הכתבה ואף בזיופה, האשמה שבעקבותיה הגיש הערוץ וזכה (בערעור) ב-2013 בתביעה משפטית על הוצאת דיבה כנגד אחד המאשימים, פיליפ קרסנטי. ב-19 במאי2013, פרסמה ממשלת ישראל דו”ח מאת ועדת בדיקה ממשלתית הקובע כי ההאשמה של אנדרלן היא חסרת בסיס,[3] בעוד אנדרלן טען כי הדו"ח הציג "תמונה חד צדדית ומעוותת".
בעקבות פרסום ההאשמות קיבל אנדרלן איומים על חייו מגורמים לאומנים, אך גם זכה לתמיכה מצד אישים יהודיים בצרפת, בהם תיאו קליין, נשיא ארגון הקריף לשעבר. בפברואר 2004 קיבל מכתב מנשיא צרפת, ז'אק שיראק, המשבח אותו על דבקותו באמת, וב-2008 פרסמו עיתונאים צרפתים עצומה המביעה בו תמיכה.
ב-2007 דחתה לשכת העיתונות הממשלתית דרישה של ארגון שורת הדין לשלול את תעודת העיתונאי שלו עד שהערוץ יתנער בפומבי מהאמור בכתבה. בג"ץ, בפניו הובא העניין, קבע כי החלטת לשכת העיתונות סבירה אך לא התערב בדיון אודות אמינות הכתבה.[4] ב-2009 השתתף בסרט התיעודי "Das Kind, Der Tod, und Die Wahrheit" (הילד, המוות, והאמת) מאת העיתונאית היהודית-גרמנית אסתר שפירא, שמתייחס בספקנות לכמה מטענותיו של אנדרלן, בהם הטענה שלא היה במקום המאורע בנצרים בעת ההתרחשות.[5] אנדרלן מחה בחריפות נגד הסרט ואף ניסה למנוע את שידרו בערוץ הטלוויזיה ארטה. ב-2010 פרסם את הספר "ילד מת" בו הוא מגולל את פרטי הפרשה.
ספרים ו-DVD
Yitzhak Shamir: une biographie (יצחק שמיר: ביוגרפיה), פריז, 1991.
Paix ou guerre: les secrets des négociations israélo-arabes, 1917-1995 (שלום או מלחמה: הסודות מהמשא ומתן בין הישראלים לערבים, 1917-1995), פריז, 1997
Le Rêve brisé: histoire de l'échec du processus de paix au Proche-Orient, 1995-2002 (החלום ושברו: סיפור כישלון שיחות השלום במזרח התיכון, 1995-2002), פריז, 2002
Les Années perdues: Intifada et guerres au Proche-Orient, 2001-2006 (השנים האבודות: אינתיפאדה ומלחמה במזרח התיכון, 2001-2006), פריז, 2006
Par le feu et par le sang, le combat clandestin pour l’indépendance d’Israël, 1936-1948 (באש ובדם, המאבק החשאי לעצמאותה של ישראל, 1936-1948), פריז, 2008
Le Grand Aveuglement, Israël et l'irrésistible ascension de l'Islam radical (העיוורון הגדול, ישראל ועליית האסלאם הקיצוני), פריז, 2009
Un enfant est mort (ילד מת), פריז, 2010
Au nom du Temple. L’Irrésistible Ascension du messianisme juif en Israël 1967-2012 (בשם בית המקדש. עליית המשיחיות יהודית בישראל, 1967-2012), פריז, 2013
