|
תיאו קליין
תיאו קליין (בצרפתית: Théo Klein; 25 ביוני 1920 – 28 בינואר 2020) היה עורך דין צרפתי, ששימש כנשיא "קריף", ארגון גג של הארגונים היהודיים בצרפת, ביו השנים 1983 ל-1989. קליין היה ציוני, אך בראש ובראשונה ראה עצמו כפטריוט צרפתי, והיה ביקורתי מאוד כלפי מדיניות החוץ של מדינת ישראל[1].
ביוגרפיה
קליין נולד בפריס והיה נינו של הרב הראשי לשעבר של העיירה קולמר, סלומון קליין. לפני מלחמת העולם השנייה היה פעיל בתנועת הצופים היהודים בצרפת. במהלך המלחמה היה ממנהיגי התנגדות היהודית בצרפת, ועזר להעביר ילדים יהודים לשווייץ הנייטרלית. בזמן המלחמה פגש את אשתו ליליאן.
קליין סיים תואר במשפטים במכון למדע המדינה פריז. החל מ-1945 עבד כעורך דין בבית המשפט לערעורים של פריז. בשנת 1970 התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין בישראל, ופתח משרד בישראל[2]. היה חבר בבית הדין הבינלאומי לבוררות. בשנת 1978 ייסד את משרד עורכי הדין קליין ושות' (שאחר כך שונה שמו ל-KGA Avocats). לאחר פרישתו, קליין העביר ימי עיון וכתב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
קליין עזר לשקם את הקהילה היהודית בצרפת לאחר המלחמה ועבד עם ארגונים יהודיים רבים. בשנים 1945 - 1950 כיהן כנשיא האיחוד איחוד אגודות הסטודנטים היהודים של צרפת, שהיה בין מייסדיו. ב-1967 היה בין מייסדי מרכז המידע למען ישראל בצרפת[3]. בשנות ה-60 פנה לשגריר ישראל בצרפת, ולטר איתן, וביקש להיות אזרח ישראלי, מבלי שיצטרך לגור בישראל באופן קבוע, מאחר שביקש להמשיך בקריירה המשפטית שלו בצרפת. הוסכם שאם ירכוש דירה בישראל יקבל אזרחות מתוקף חוק השבות וב-1968 היה לאזרח ישראלי, לאחר שרכש דירה ביפו העתיקה[4][2]. עמד בראש ארגון ידידי ההסתדרות הכללית של העובדים בצרפת[5][6]. ב-1975 סגר את משרד עורכי הדין שהקים בישראל. המשרד ייצג בין השאר את עסקי יקותיאל פדרמן ובנק לאומי באירופה[7].
משנת 1970 עד 1973 היה קליין סגן נשיא הקריף, והיה נשיא בשנים 1983-1989[8][9]. הוא ייסד את ה- Dîner du CRIF בשנת 1985, אירוע שנתי של הארגון בהשתתפות מנהיגי צרפת. היה גם חבר הקונגרס היהודי האירופי[10]. בשנת 2012, קליין ניתק את קשריו עם הקריף, במכתב לנשיא, ריצ'רד פרסקייה, ביקר את תגובתו לפרשת מוחמד א-דורה[11].
בשנות השמונים, יחד עם ז'אק שיראק, ג'ק לאנג וקלאוד-גרארד מרקוס, קליין היה דמות מפתח בפתיחת המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות. הוא היה סגן נשיא המוזיאון משנת 1988 עד 2001, ואז שימש כנשיא עד 2011. תרם כספים ויצירות אמנות למוזיאון. קליין שימש כחבר בוועד הבינלאומי של מוזיאון אושוויץ בירקנאו. בשנת 1987 היה מעורב במשא ומתן לפשרה, במחלוקת על המנזר של המסדר הכרמליתי ליד אושוויץ[12][13].
בשנת 1986 ביקר את החלטת שר המשפטים אברהם שריר לא להסגיר את העבריין ויליאם נקש לצרפת, בטענה שביטחונו האישי לא יהיה מובטח בכלא הצרפתי. קליין אמר:” "אין כאן עניין של הצלת נפשות. לוויליאם נקש לא נשקפת כל סכנה בצרפת. כל העניין הזה עושה שירות מאוד רע לישראל. איך אנו יכולים לטעון שישראל היא דמוקרטיה מערבית, כאשר ישראל לא מכבדת מוסכמות בינלאומיות בסיסיות”[14].
בעקבות האינתיפאדה הראשונה קרא לפתוח במשא ומתן לשלום עם ההנהגה הפלסטינית, והפסקת הפגיעה באזרחים[15]. קליין לקח חלק במפגשים עם הנהגת אש"ף באירופה, בהם השתתפו גם ישראלים[16].
בנובמבר 2001 בית המשפט בצרפת מינה את קליין כבורר במחלוקת בין ישראל ואירן על חברת קו צינור אילת אשקלון[17].
תיאו קליין נפטר ב-28 בינואר 2020 בגיל 99.
ספריו
בצרפתית:
- Deux vérités en face (1988)
- L'Affaire du Carmel d'Auschwitz (1991)
- Le Manifeste d’un juif libre (2002)
- Une manière d’être juif (2007)
- Sortir du ghetto (2007)
- Israël survivra-t-il (2008)
- Le Conflit israélo-arabe. Quelles sources ? Quelles solutions ? (2010)
בתרגום לעברית:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יאיר אטינגר, ביקורת בצרפת על טענות שרון לאנטישמיות, באתר הארץ, 24 בפברואר 2002
עמירם ברקת, צרפת מוחה: קריאת שרון ליהודים לעלות "בלתי מתקבלת על הדעת", באתר הארץ, 19 ביולי 2004
- ^ 1 2 אורי דן, ער'ד תיאר קליין - יהודי צרפתי שלא נבהל מהמדיניות הרשמית בארצו, מעריב, 17 במרץ 1970
- ^ מוסד גג חדש של יהדות צרפת לעזרת ישראל, הצופה, 31 במאי 1967
- ^ גדעון קוץ, "עולה חדש", דבר, 22 באפריל 1983
- ^ חיים ליפשיץ, ידידי ההסתדרות בתפוצות, למרחב, 24 ביוני 1970
- ^ חיים לנדאו, "תנועת ידידי ההסתדרות" בתפוצות, על המשמר, 22 באוקטובר 1969
- ^ תיאו קליין סוגר את משרדו, "העולם הזה", גיליון 1975 מ-9 ביולי 1975, עמוד 40
- ^ תמר גולן, עו"ד קליין נבחר מחדש לנשיא ארגון הגג של יהדות צרפת, מעריב, 7 באפריל 1986
- ^ תמר גולן, צרפת: הקהילה היהודית העדיפה מנהיג מתון, מעריב, 26 במאי 1989
- ^ דפנה בת משה, הקונגרס היהודי האירופי: הוותיקן צריך לאשרר הסכם ז'נווה לגבי המנזר, מעריב, 13 בספטמבר 1989
- ^ "Théo Klein rompt avec le Crif". Le Point (בצרפתית). 11 במרץ 2012.
- ^ תמר גולן, "האפיפיור אישר ההסכם לפינוי המינזר מאושוויץ", מעריב, 11 בספטמבר 1989
- ^ שאול בן חיים, מזובייצקי יתבקש לסייע בהעברת המנזר מאושוויץ, מעריב, 29 בינואר 1990
- ^ תמר גולן, ברוך מאירי, מנהיג יהודי צרפת: ראוי ששרים בישראל יכבדו החוק בעניו נקש, מעריב, 10 בדצמבר 1986
המשך - מנהיג יהודי, מעריב, 10 בדצמבר 1986
- ^ אריה בנדר, "למען השם, תתחילו במו"מ מדיני"!, מעריב, 25 בפברואר 1988
תיאו קליין: יתכן שהגולה היהודית תיאלץ להידבר עם אש"ף, מעריב, 18 ביוני 1990
- ^ מנחם רהט, הח"כים שהוזמנו לפגישה עם אש"ף ייצאו לפריס, מעריב, 8 בינואר 1989
תמר גולן, סימון וייל: המסכימים לביקור אינם מתנגדיה של ישראל, מעריב, 3 במאי 1989
מיכל פלג, כינוס ישראלי-פלשתיני יתקיים במילאנו, מעריב, 14 בנובמבר 1989
- ^
 אלוף בן, הבוררים בין איראן לישראל: יהודי־צרפתי ושופט איראני, באתר הארץ, 27 במרץ 2015
- ^ עיון - תרגום, באתר הארץ, 5 במרץ 2001
- ^ עיון - תרגום, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2005
|
|
