ריבונות במרחב המקוון מתייחסת לישות השולטת על הנעשה ברשת האינטרנט.

ריבונות היא זכות בלעדית להפעלת סמכות עליונה על אזור גאוגרפי או קבוצת אנשים דוגמת מדינה או שבט^[1]. בעידן הנוכחי, למדינה המודרנית ניתנת הסמכות להכיל כוחה על הנתינים בשטחה, לאכוף את החוק ולשלוט על הנעשה במרחב הטריטוריאלי^[2]. המרחב המקוון מתקיים ברשת האינטרנט ובו פועלים ומתקיימים אתרי אינטרנט, רשתות חברתיות, מנועי חיפוש ומגוון משתתפים לוקחים חלק במרחב ווירטואלי משותף וחוצה גבולות.

מנואל קסטלס טבע את המונח "וירטואליות אמיתית" על תרבות המבוססת אינטראקטיביות ומולטימדיה. הוא הגדיר זאת כתהליך מהפכני אשר במסגרתו מספר ערוצי תקשורת (דפוס, תמונה, וידאו וקול) מתכנסים לכדי מערכת אינטראקטיבית אחת – האינטרנט. ניתן לראות מרחב זה כגלובלי, אשר אין לו בעלות זו או אחרת וכי מוגש למשתתפים כזירה אינטראקטיבית להחלפת דעות ורעיונות במקום משותף, אך ללא גבולות ממשיים^[3]. לצד תרומת האינטרנט בחיזוק הקשר בין הפרט והממשל תוך עקיפת תיווך התקשורת המסורתית, ואפשרות גיבוש המונים למען מטרה משותפת^[4], אנתוני גידנס^[1] טען כי ריבונותן של מדינות וממשלות ברחבי העולם מתחזקת לאור התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות. המרחב המקוון מאפשר למדינות לדלות יותר פרטים על אזרחיהן מבעבר ולהגביר את שליטת הריבונות, כאשר לרשותן עומד כלי טכנולוגי, כמכונת בילוש ענקית, למעקב ופיקוח אחר אזרחים.

קסטלס טען עוד כי העידן הגלובלי מסועף ורווי רשתות, באופן המקשה על ניהול ושליטה מרוכזת על המרחב. בהתאם לזיגמונט באומן^[5] והגדרתו את ה"מודרניות הנזילה" המאפיינת את הפוסט-מודרניות, כזו המתאפשרת עם קריסת משמעות מושג המרחב. כלומר, בעידן זה הזמן ממשיך להיות מרכזי אך גבולות המרחב מטושטשים וקשרים חברתיים נזילים ומקוטעים נוצרים, בניגוד לקשרי העבר המוצקים, המתפוגגים עם התמוטטות הסדר הפוליטי בתהליך הגלובליזציה. ובעזרת מיתוג האינדיבידואל בחוד החנית, מונעת החברה מדגש ייצרני לצרכני, אך זאת על-חשבון האינטרס החברתי הנדחק בסדר העדיפויות, עם קץ עידן המעורבות ההדדית. לכן המודרניות הנזילה מסמנת עוד את ההפרטה האזרחית המצמיחה אליטות גלובליות, השולטות בלא מאמץ או נוכחות על הרוב המיושב, או להגדרתו של באומן, נשלטים האזרחים בידי "אליטה נוודית ואקסטריטוריאלית", בעידן בו מאבדת האנושות את היכולת לשלוט על הנעשה סביבה.

השיח סביב הריבונות במרחב המקוון התאפיין בשנים הראשונות בקו התפר שבין רצון המדינה להרחיב סמכותה על המרחב ומנגד רצון האזרחים לצמצום התערבות רגולטורית שתפגע באופיו החופשי והליברלי של המרחב. החוקר הנרי ה. פאריט טען כי היכולת הטכנולוגית שמביאה עמה רשת האינטרנט, מערערת את תפקיד המדינה כאשר נרתם המרחב לאיום על ביטחונה הלאומי וערכיה. מכאן כי ככל שחוששת מדינה מפגיעה בערכי המוסר, התרבות ואובדן הזהות הלאומית, כך תפעל המדינה כנגד חופשיות המרחב ותחזק שליטתה על הנעשה בזירה המקוונת^[6].

החוקר Wu בחן את יסודות התרחבות האינטרנט האזרחי ותיאר מגוון גופים המפעילים ריבונותם במרחב^[7]. בין ברגולציה, חקיקה וצנזורה מדינית, כתאגיד החולש על פלח שוק ושולט על לקוחותיו, או בין כמשתמש הקצה, הצרכן, אשר בעצמו מצנזר את תכניו תוך סינון ובקרה עצמית על המידע שבוחר לשתף ברשת. מדינות הרותמות את היכולת הטכנולוגית לצנזורה הן מדינות בעלות משטר סמכותני, ואילו מדינות ליברליות מכבדות את זכות הציבור לדעת ומטפחות את חופש הביטוי^[8].

הדיון סביב סמכויות המרחב התגבר לקראת סוף המילניום, בתגובה לחוק הטלקומוניקציה של 1996 בארצות הברית, חוק שעסק בין היתר באסדרה ובקרה על תוכן ראוי לשידור והפצה, בתקשורת בכלל ובאינטרנט בפרט^[9]. המשורר והפעיל הפוליטי, האמריקני ג'ון פרי ברלו, פרסם ב־8 בפברואר 1996 את אחד המסמכים הראשונים העוסקים ביחסי הכוחות בין מדינות וממשלות לרשת האינטרנט, במה שמכונה הצהרת העצמאות של הסייברספייס. הצהרה זו הפכה ברבות השנים למסמך מכונן במאבק על חופש המידע ושמירת המרחב המקוון כעצמאי מהתערבות מדינית. ובכך להדגיש את זכותו של הפרט לריבונות באינטרנט הגלובלי, החוצה גבולות ויבשות ואשר אין בו מקום לכפיית ממשלות ריבונותן.

לאורך השנים, חוקרי תקשורת, חברה, מדע המדינה ועוד, חצויים בעמדתם כלפי היכולת הטכנולוגית של רשת האינטרנט בין כאמצעי תקשורת הממשיך באופן ישיר את יכולות תשדורת המונים, או כאמצעי מהפכני אשר אין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית^[10]. כך או כך ההאצה בפיתוח רשתות תקשורת, בעיקר בסוף המאה ה-20, מעניקה תרומה מכרעת להתפשטות והתחזקות הגלובליזציה. טכנולוגיות מתקדמות מבטלות את מכשול המרחק הפיזי, ומאפשרות תקשורת מהירה ויעילה בין יבשות, מדינות, אנשים, יחידים וקבוצות. כאשר חופש המידע, שעד אז היה כלוא ומוגבל בידי המדינה, זמין ונגיש לרבים במסך המותאם לכף ידם. לכן נתפשת רשת האינטרנט כזו שהביאה עמה בשורה לחופש האינפורמציה, עם יכולת שימור ושליפת מידע בלחיצת כפתור^[11].

התבגרות רשת האינטרנט וצמיחת הרשתות החברתיות בפרט, חוללו מהפכה ביחסי הכוחות שבין הממשל והאזרחים. התעצמות רשתות דוגמת פייסבוק וטוויטר, מאפשרת תקשורת רחבה ורב-כיוונית, כאלטרנטיבה למדיה המסורתית והחד-כיוונית שהייתה נהוגה עד להופעת האינטרנט^[1]. חוקי המשחק החדשים מאפשרים לפרט חופש ביטוי ובחירת תכנים גדול מבעבר, כאשר המדיה החדשים מהווים מסלול עוקף לתקשורת הממוסדת. סביב תפיסה זו ישנה מחלוקת בין החוקרים, כאשר מחד יש הטוענים כי הפרט נהנה מעוצמה חדשה ומכרעת, אך מנגד, יש האומרים כי זו "אותה גברת בשינוי אדרת", כאשר מוצף המרחב המקוון במעצמות תקשורת וותיקות, המרחיבות את תחום שליטתן בכלים החדשים^[12].

כאמצעי מהפכני, רבים העירו כי האינטרנט לבדו אינו אחראי להתפרצות גלי מחאה. אין בכוחו של כל סטטוס או ציוץ להבעיר את הרשת, אך האינטרנט והמדיה החדשים הכרחיים בעידן המידע לגיוס משתתפים, להנעת אזרחים וכתשתית לשיתוף פעולה^[13]. ניתן למנות מחאות אשר ניצתו והתארגנו ברשתות החברתיות ותורגמו לרחוב, כמו במולדובה בשנת 2009, מחאת הבחירות באיראן בשנים 2009–2010, תוניסיה 2010–2011, מצרים 2011 ושאר מחאות ה"אביב הערבי"^[14]. גם במערב נשבו רוחות של שינוי בזכות הרשת, בין במחאת האוהלים בישראל שהחלה עם פרסום בפייסבוק^[15], ועד למצעדי הנשים בינואר 2017, למחרת השבעתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית, שסחפו מיליונים מרחבי הגלובוס לצאת לרחובות, וקראו להשתתפות פוליטית, שימור ושיפור זכויות יסוד^[16].

התגברות השימוש בטכנולוגיות חומרה ומדיה חדשים הביא לצמיחת חברות-ענק, המגלגלות מיליארדי דולרים בכל שנה כתוצאה מפועלן בזירה המקוונת^[17]. בממדים שהאנושות טרם הכירה, מעצמות הטכנולוגיה מספקות שירותים למאות מיליוני משתמשים ביום, ומחזיקות בכוח לא מבוטל אל מול הסדר הפוליטי הישן של ממשלות ומדינות. בידי חברות-ענק אלו מידע רב, מספרית ואיכותית על משתמשיהן. יש בכוחן לשלוט על זרימת המידע בשטחן וזאת ללא רגולציה חיצונית לפיקוח ובקרה. יתר על כן, מעצמות אלו לעיתים מתנהלות הרחק מעיני הציבור והממשל, ובשקיפות מינימלית, על אף ששירותיהן הפכו חיוניים לחיים בחברת המידע.

התעצמותן של פייסבוק, גוגל, אפל ועוד, מחזק אותן כישות עצמאית הנלחמת גם היא על הריבונות במרחב המקוון. סגירת המידע ברשתות חברתיות לדוגמה, פוגם ביכולתה של מדינה לסנן את התכנים הנצפים בגבולותיה^[18]. שכן ישנו ריבון חדש, לו תנאי שימוש משלו אשר משתמשיו כפופים לחוקיו בין אם אדם או מדינה. ערעור נוסף לריבונות המדינה בהגנה על אזרחיה, כאשר המעצמות הטכנולוגיות פולשות לפרטיות המשתמשים במרחב. כך נאגר מידע בשרתי החברות אודות אזרחים משלל מדינות, ללא יכולת ערעור על המצב או בקרה על הנאסף. דוגמה בולטת לכך בישראל, כאשר הרשת החברתית פייסבוק והן הפלטפורמה לשיתוף סרטים יוטיוב, נרתמות להפצת הסתה, אשר לטענת השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, למדינה יכולת מצומצמת לפעול להסרת התוכן^[19].

הכוח הנגיש למעצמות הטכנולוגיות במרחב המקוון מלווה בניסיונות האטה, בהיבט הפרטי מצד אזרחים הגוררים את החברות לבית המשפט, ובהיבט המדיני, בו מתכנס בית המחוקקים להתאמת חוקים ורגולציה לבקרה על המרחב. נקודת ציון משמעותית במשפט, הממחישה עד כמה מערער ומאתגר העידן המקוון לריבונות הישות המדינית. בשנת 2000 נערך משפט במסגרתו יאהו!, פלטפורמה פופולרית לשיתוף מידע, נתבעה בצרפת על ידי צמד סטודנטים מקומי. התביעה ביקשה להסיר קישור לעמוד מכירות של מוצרים נאו-נאצים, המנוגד לחוק צרפתי האוסר להלל את מי שהואשם בפשעים נגד האנושות^[20]. בית-הדין בצרפת קיבל את עתירת התובעים וחייב את יאהו! בחסימת המידע מגולשי הרשת הצרפתית. אך בתגובה, פנו יאהו! לבית הדין בארצות-הברית, ארץ מושבם, אשר פסק לטובתם בתואנה כי הקבצים עצמם, קרי שרתי החברה, יושבים על אדמת ארצות הברית ולכן כלל אין סמכות לבית משפט צרפתי לדון בכך.

תביעות נוספות עומדות כיום בפני בית המשפט, בעיקר כדי לדון בתרומתן של הפלטפורמות בהפרת הזכות הדמוקרטית לפרטיות, בניצול תאגידי הענק את המשתמשים למען כריית נתונים, וכנגד אוזלת ידן של המעצמות המקוונות לסינון ומחיקה של תוכני הסתה וטרור. בשנת 2015 הוגשה תביעה בארצות הברית כנגד פייסבוק, על ידי ארגון 'שורת הדין' בשם 20 אלף ישראלים אשר הצטרפו לקול קורא, בגין אי-מניעת הסתה לטרור ואלימות ברשת החברתית. המשפט טרם הוכרע, אך השופט מתח ביקורת קשה נגד פייסבוק אשר לטענתו לא מתייחסת ברצינות לאיום הטרור העולמי, ולא עושה די כדי למנוע הסתה בשטחה^[21]. תביעה אחרת הוגשה בדצמבר 2016 על ידי שלוש ממשפחות קורבנות הפיגוע באורלנדו (יוני 2016) בו נהרגו 49 אמריקאים במועדון לילה המזוהה עם הקהילה הגאה. המשפחות תובעות את טוויטר, פייסבוק וגוגל בתואנה שללא הפלטפורמות שלהן, דאעש לא היה צומח וכי הן מאפשרות במודע הפצה של תוכני טרור והסתה^[22].

במאי 2016 נחתם הסכם בין מעצמות המרחב והאיחוד האירופי. מיקרוסופט, אפל, טוויטר, פייסבוק ויוטיוב הסכימו יחד על שיתוף פעולה לטיפול בהסתה ולחימה באלה הרותמים את המרחב לטרור^[23]. בכך ניתן לראות את כוחו של איגוד מדינות, המשלבות יחד עוצמה החולשת על כוח שוק של חצי מיליארד תושבים. כאשר גם כאן במשחק הכוחות נותרות בעמדת נחיתות מול הרשתות מדינות קטנות, פריפריאליות, אשר אינן יכולות אל מול העוצמה^[24]. שבועות ספורים לאחר מכן, נעמדה למבחן התחייבות המעצמות לתגובה מהירה וטיפול בהסתה, בליל חגיגות הבסטיליה לאחר פיגוע הדריסה בעיר ניס, בריביירה הצרפתית. לצד ציוציי האבל והעצבות בטוויטר, צמחה גם תגית, האשטאג לשמחה, שקראה לחגיגות והלל נוכח התוצאות הטרגיות באירוע. אך לא חולפות הדקות והוסרה התגית כלא הייתה מהמרחב המקוון^[25], במהירות וביעילות, כאמור, בשירות הזמין לרשת האירופית.

ההתנגשות בין מתחרי הריבונות - הישות המדינית, המעצמות המקוונות ומשתמשי הקצה, מעלות סוגיות לאורך הדרך. המדינה אמונה אומנם גם על שימור ריבונות המשתמשים, אך יכולה להסתבך בזירת אינטרסים, כמו בחודשים שקדמו לאולימפיאדה בברזיל 2016 במאבק של ממשל וגוף מקוון. במטרה להילחם בסוחרי סמים הוצאו צווי בית משפט בדרישה לקבלת התכתבויות מפלילות מאפליקציית המסרים המידיים וואטסאפ, אשר בבעלות פייסבוק. משלא נענתה, חסמה המדינה מספר פעמים את האפליקציה לשימוש בשטחה^[26] ואף עצרה את סגן-נשיא הנהלת פייסבוק דרום-אמריקה, על כך שלא סיפקה את המידע^[27]. בהמשך לאירועים אלו נשלחה הודעה על ידי וואטסאפ לכלל משתמשיה, המבהירה כי השיחות מוצפנות במכשירי הקצה, וכי מנותקים הם מצפייה במידע העובר באפליקציה. אך יש לתהות על מצב זה בו מחד המדינה אמונה על ביטחון אזרחיה ומשימתה באותה העת הייתה באבטחת ריו דה ז'ניירו לקראת אירוע הספורט הגדול בעולם, ומנגד ישות טכנולוגית מנגישה אפשרות העוקפת את סמכות הריבון ומאפשרת מרחב סודי לתכנון פשע. במקרה אחר בארצות הברית, במסגרת חקירת הפיגוע בסן ברנרדינו, דרש ה-FBI מאפל לפרוץ למכשיר הטלפון של המחבל, אך אפל סירבה לעשות כן. בסופו של דבר הפריצה התאפשרה בזכות פתרון של חברה ישראלית^[28]. כאשר החשש של אפל והמעצמות הטכנולוגיות שעמדו לצידה, היה כי עזרה לרשויות תספק פתח למקרים רבים נוספים ותהווה מעילה באמון הצרכנים לשימור הפרטיות^[29].

מכאן ימשיכו לצמוח מקרים חדשים שיאתגרו את חלוקת הריבונות בין הזירה הטכנולוגית והמחוקקת, כיוון שכיום אין בכוחה של ישות מדינית לכפות את מלוא סמכותה על המעצמות הטכנולוגיות. במשטרים שאינם ליברליים אשר ידם קלה על הסוויטש, נחסמת הגישה לרשתות חברתיות תוך רמיסת זכותם של אזרחים להתאגד ולגשת למידע. כמו בנובמבר 2016 בטורקיה, לאחר מעצר בכירים מהאופוזיציה^[30], או באלג'יריה במהלך בחינות הבגרות בתיכונים^[31]. במקביל, הגישה הליברלית מגייסת את הרשות המחוקקת והשופטת להאטת התפשטות המעצמות במרחב המקוון, אך כל העת יש לבחון כיצד ריבונות הפרט ננגסת ומצטמצמת.

• לוחמת רשת
• נייטרליות הרשת
• המרחב הקיברנטי

• ג'ון פרי ברלו מקריא את הצהרת העצמאות של הסייברספייס
• ד"ר אושי שוהם קראוס
• המכון הישראלי לדמוקרטיה - וויקיליקס ופגיעה במדינה
• המכון הישראלי לדמוקרטיה - מחאות פוליטיות במרחב המקוון
• המכון הישראלי לדמוקרטיה - ממשל פתוח
• מקרה יאהו 2000
• פייסבוק מפסידה בבימ"ש