בין השנים 1926 ל־1939 שימש נוקס ככומר הקתולי של אוניברסיטת אוקספורד. שם השלים את "ביבליית נוקס", תרגום חדש לאנגלית של הוולגטה הלטינית, שהיה בשימוש בטקסים קתוליים במהלך שנות ה־60 וה־70. בשנת 1951 העניק האפיפיורפיוס השנים עשר לנוקס את התואר protonotarius apostolicus, אשר זיכה את נוקס לקידומת הכבוד "מונסיניור".
נוקס פרסם בהרחבה בנושאים דתיים, פילוסופיים, וספרותיים. כמו כן חיבר כמה ספרי בלש שזכו להצלחה. בין היתר, הוא ידוע בשל "עשרת הדיברות" שלו לסיפורי בלשים, שביקשו לאפיין צורה של ספרות בלש שבה יוכל הקורא להשתתף בניסיון לפצח את התעלומה לפני שהבלש הבדיוני יחשוף אותה.
נוקס המשיך לבייליול קולג', אוקספורד, שם זכה במלגה הגבוהה ביותר בלימודים קלאסיים ב־1905. ב־1908 זכה במלגות קרייבן, הרטפורד ואירלנד, וכן בפרס גייספורד לחיבור שירה ביוונית עתיקה. הוא זכה בפרס הרקטור לחיבור שירה בלטינית בשנת 1910, ונבחר לעמית בטריניטי קולג', אוקספורד.
נוקס, שהתעניין באנגלו־קתוליות, הפך לחבר מפתח ב"חוג" האופנתי של מוריס צ'יילד. במהלך שנת השבתון שלו (1910) קיבל נוקס משרה של מורה פרטי לשפות הקלאסיות להרולד מקמילן,[8] אחיו של חבר מאיטון, ולימים ראש ממשלת בריטניה. לימים, אמו של מקמילן, נלי, פיטרה את נוקס לאחר שגילתה שהוא אנגלו־קתולי.
בכנסייה האנגליקנית
נוקס הוסמך ככומר אנגליקני ב־1912 ומונה לכומר של טריניטי קולג'. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת במודיעין הצבאי של הצבא הבריטי.[9] בשנת 1915 הזמין סיריל אלינגטון, מנהל בית הספר שרוזברי, את נוקס להצטרף לצוות המורים. את כהונתו של נוקס בשרוזברי זכרו שנים ארוכות כמסורה ומבדרת כאחד.[10]
המרת דת וכהונה ככומר קתולי
ב־1917 המיר נוקס את דתו לקתוליות והתפטר מתפקיד הכומר האנגליקני, מה שגרם לאביו לנשל אותו מצוואתו.[11] בשנת 1918 הוסמך נוקס ככומר קתולי, ובשנת 1919 הצטרף לסגל מכללת אדמונד הקדוש בוור, הרטפורדשייר, ונשאר שם עד 1926. נוקס תיאר את המסע הרוחני שלו בחיבור A Spiritual Aeneid, שפורסם על ידי Longmans ב־1918. נוקס הצהיר כי המרת הדת שלו הושפעה בחלקה מג"ק צ'סטרטון,[12] שהיה אנגלו־קתולי באותה תקופה, אך עדיין לא קתולי. ב־1922, צ'סטרטון המיר את דתו לקתוליות ואמר שנוקס השפיע על החלטתו.[13]
נוקס כתב ושידר על נצרות ונושאים אחרים. בשנת 1929 ניסח נוקס כללים לסיפורי בלשים בצורת עשרה דיברות. הוא היה אחד ממייסדי מועדון הבילוש וחיבר כמה יצירות ספרות בלשיות, כולל חמישה רומנים וסיפור קצר ובהם דמות בשם מיילס בְּרֶדוֹן,[14] המועסק כחוקר פרטי בחברת ביטוח בשם Indescribable ("בל תתואר").
בשנת 1936, בהנחיית הממונים עליו בכנסייה, החל נוקס לתרגם מחדש את הביבליה מלטינית לאנגלית תוך שימוש במקורות עבריים ויווניים. כאשר מת צ'סטרטון ב־1936, נשא נוקס הספד במעמד מיסת הרקוויאם שלו בקתדרלת וסטמינסטר.[15]
בספרו "מסות סאטיריות" (1928), חיבר נוקס מסה רצינית־לכאורה בשם "מחקרים בספרות של שרלוק הולמס", שהייתה הראשונה בסוגת העיון בשרלוק הולמס תוך העמדת פנים שהולמס וד"ר ווטסון היו אנשים בשר ודם ולא דמויות ספרותיות.[16] מסה נוספת באותו ספר, "המחבר של In Memoriam", מתיימר להוכיח שהשיר בשם זה של טניסון נכתב למעשה על ידי המלכה ויקטוריה. מאמר סאטירי אחר, "Reunion All Round", לעג לסובלנות האנגליקנית על ידי הצעה לכנסייה האנגליקנית, ברוח ג'ונתן סוויפט, לקלוט לתוכה מוסלמים, אתאיסטים ואפילו קתולים שרצחו ילדים אירים.[17]
בשנת 1957 לקה נוקס במחלה שהפסיקה את כל עבודתו. בהזמנתו של הרולד מקמילן, שהה נוקס ברחוב דאונינג 10 בעת שהתייעץ עם מומחה רפואי בלונדון. הרופא אישר שנוקס סובל מסרטן סופני.
נוקס מת ב־24 באוגוסט 1957, וגופתו הובאה לקתדרלת וסטמינסטר. הבישוף ג'ורג' ל' קרייבן הוביל את מיסת הרקוויאם והאב מרטין ד'ארסי נשא הספד. נוקס נקבר בבית העלמין של כנסיית אנדרו הקדוש במלס.
עשרת הדיברות של נוקס לספרות בלשית
רוב ספרי הבלש בזמנו של נוקס, שמכונה "תור הזהב של הספרות הבלשית", היו מותחנים עם כללים מתוחכמים שאפשרו לקורא לנסות לפתור את התעלומה לפני הבלש. לפי נוקס, סיפור בלשי:
חייב להציב במרכזו גילוי תעלומה; תעלומה שמרכיביה מוצגים בבירור לקורא כבר בשלב מוקדם של ההליכים, ושמעוררת סקרנות, אשר מוצאת את סיפוקה בסוף הסיפור.[18]
הוא הרחיב את ההגדרה הזו כשניסח עשרה דיברות לכתיבת ספרות בלשית:
יש להזכיר את הפושע בחלק מוקדם של הסיפור, אך אסור שהפושע יהיה דמות שמחשבותיה נחשפו לקורא.
אסור להשתמש ברעלים שלא נתגלו עד כה, ולא בכל מכשיר שיזדקק להסבר מדעי ארוך בסופו.
אסור שיופיע בסיפור אף סיני. (זוהי ביקורת על שימוש נפוץ בדמויות אסייתיות סטריאוטיפיות מאוד בסיפורת הבלשית של אותה תקופה)[19]
אסור ששום צירוף מקרים יעזור לבלש, ואסור שתהיה לו שום אינטואיציה בלתי־מוסברת שתתברר כנכונה.
אסור שהבלש עצמו יהיה הפושע.
על הבלש להכריז על כל רמז שהוא מגלה.
אסור ל"עזר כנגדו" של הבלש, ה"ד"ר ווטסון", להסתיר מהקורא שום מחשבה שעוברת בדעתו: האינטליגנציה שלו חייבת להיות מעט, אך מעט מאוד, מתחת לזו של הקורא הממוצע.
אסור שיופיעו אחים תאומים, וכפילים מכל סוג, אלא אם כן הכינו אותנו אליהם כראוי.
כתבים נבחרים
הביבליה של נוקס
אמונת הקתולים (1927), סקירה של עיקרי האמונה הקתולית.
מסות סאטיריות (1928)
ישמחו הפרופסורים (1939), חיבור סאטירי על תולדות אוניברסיטת אוקספורד
Corbishley, Thomas; Speaight, Robert. Ronald Knox, the priest the writer (1965) online free
Dayras, Solange. "The Knox Version, or the Trials of a Translator: Translation or Transgression?." Translating Religious Texts, edited by David Jasper, 44-59. Palgrave Macmillan, London, 1993.
Duhn, Hugo R. A Thematization and Analysis of the Spirituality in the Writings of Ronald A. Knox, 1888-1957, STD dissertation, Studies in Sacred Theology, 2nd Series, No. 284, Catholic University of America, 1981.
Marshall, George. "Two Autobiographical Narratives of Conversion: Robert Hugh Benson and Ronald Knox." British Catholic History 24.2 (1998): 237-253.
Rooney, David M. The Wine of Certitude: A Literary Biography of Ronald Knox (San Francisco: Ignatius Press. 2009).
Tastard, Terry. Ronald Knox and English Catholicism (Leominster: Gracewing, 2009).
^Sheridan Gilley, Knox, Ronald Arbuthnott (1888–1957). Oxford Dictionary of National Biography, https://doi.org/10.1093/ref:odnb/34358, version: 26 May 2016
^Evelyn Waugh (1959), Ronald Knox: A Biography, 1988 reprint, London: Cassell, Book I, "Laughter and the Love of Friends", Chapter 5, "Accomplishment 1910-1914", p. 106, ISBN 0-304-31475-7
^From the Introduction to The Best Detective Stories of 1928-29. Reprinted in Haycraft, Howard, Murder for Pleasure: The Life and Times of the Detective Story, Revised edition, New York: Biblio and Tannen, 1976.
^The brief description of this book is from Waugh, Evelyn (1959). The Life of Ronald Knox. London: Chapman & Hall. (Paperback: London: Fontana Books, 1962).
