PROFILPELAJAR.COM

רוברט קופר גריר
Robert Cooper Grier
	רוברט קופר גריר
לידה	5 במרץ 1794; מחוז קמברלנד, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	25 בספטמבר 1870 (בגיל 76); פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות וסט לאורל היל, בלה קינווד, פנסילבניה, ארצות הברית
השכלה	מכללת דיקינסון
מפלגה	דמוקרטיה ג'קסונית, המפלגה הדמוקרטית
	10 באוגוסט 1846 – 31 בינואר 1870; (23 שנים)
תחת נשיאי בית המשפט העליון	רוג'ר טוני ; סלמון צ'ייס
נשיא ממנה	ג'יימס פולק
	→ הנרי בולדווין ויליאם סטרונג ←

רוברט קופר גריר (באנגלית: Robert Cooper Grier‏ 5 במרץ 1794 – 25 בספטמבר 1870) היה משפטן אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. כאיש הסיעה הג'קסונית במפלגה הדמוקרטית מפנסילבניה, שכיהן על כס השיפוט בשנים 1846–1870, הטיל גריר את כובד משקלו על כמה מתיקי בית המשפט העליון החשובים ביותר במאה ה-19. כאחד מהשופטים הבודדים שמוצאם ממדינות הצפון שהצטרפו ב-1857 לדעת הרוב בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, הסכים גריר שהאפרו-אמריקאים לא היו אזרחים אמריקאים ומעולם לא הייתה שום כוונה שהם יהיו כאלו ושזכות הקניין של בעלי העבדים זכתה להגנה מפורשת בחוקת ארצות הברית. עם זאת, ב-1863 כתב גריר את דעת הרוב בפסק הדין "תיקי הפרס" (Prize Cases), בו אושרה סמכותו של הנשיא אברהם לינקולן להטיל מצור ימי על נמלי הקונפדרציה, ובכך לתת לצבא האיחוד יתרון אסטרטגי במלחמת האזרחים.

ראשית חייו

רוברט קופר גריר נולד במחוז קמברלנד שבפנסילבניה לאליזבת (לבית קופר) ואייזק גריר, כומר פרסביטריאני ומורה בבית ספר, שלימד את בנו עד לכניסתו לקולג' דיקינסון. גריר סיים את לימודיו בדיקינסון ב-1812, לאחר שנת לימודים אחת בלבד, קיבל תואר בוגר אוניברסיטה, והמשיך לעבוד שם כמדריך עד שהחל לעבוד כמורה בבית הספר שבניהולו של אביו. ב-1815 הוא החליף את אביו כמנהל בית הספר.

בעד שעסק בהוראה, למד גריר משפטים בקריאה עצמית בזמנו החופשית. ב-1817 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי בבלומסברג. ב-1818 הוא עבר לדנוויל, שם הוא עסק בעריכת דין עד 1833. ב-1829 נשא גריר לאישה את איזבל רוז, בתו של מהגר סקוטי אמיד.

גריר היה חבר פעיל בסיעה הג'קסונית במפלגה הדמוקרטית. ב-1833, זיכתה אותו פעילותו במינוי למשרת שיפוט בבית המשפט של מדינת פנסילבניה במחוז אלגייני שבפנסילבניה, משרה שנוצרה עבורו. הוא כיהן על כס השיפוט במשך 13 שנים וזכה למוניטין בשל כישרונו.

ב-1848 נבחר גריר כחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית.^[1]

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית

מינויו

ב-1844, בשלהי נשיאותו של ג'ון טיילר, הלך לעולמו שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית הנרי בולדווין. טיילר עשה שני ניסיונות לאייש את מושבו הפנוי של בולדווין והציג את מועמדותם של אדוארד קינג ושל ג'ון ריד, אך הסנאט לא אישר את שתי המועמדויות, כך שמושב זה נותר בלתי מאויש כאשר הושבע ג'יימס פולק לנשיאות במרץ 1845. גם פולק הגיש שתי מועמדויות, אחד מהם, הנשיא לעתיד ג'יימס ביוקנן, סירב לקבל את המועמדות, ואת מועמדותו של השני, ג'ורג' וושינגטון וודוורד, סירב הסנאט לאשר. לבסוף הגיש פולק את מועמדותו של גריר ב-3 באוגוסט 1846, וגאל אותו מאלומוניותו היחסית. ב-4 באוגוסט אישר הסנאט פה אחד את מינויו של גריר. נשיא בית המשפט העליון, רוג'ר טוני, היה גם הוא בוגר קולג' דיקינסון.

פסק הדין קוק נגד מופט

תרומותיו המשמעותיות ביותר של גריר לבית המשפט העליון ולחוקה מצויות בפסיקותיו שנגעו לעבדות, במיוחד בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד ותמיכתו באיחוד בפסק הדין "תיקי הפרס" (Prize Cases). עם זאת, חוות דעתו הפחות מפורסמות בתחום הכלכלי, מהוות חלק חשוב להבנת השקפתו בכללותה. בחקירת תקופת כהונתו על כס השיפוט, חשוב להתחיל בפסק הדין "קוק נגד מופט" (Cook v. Moffat) מ-1847. בתיק זה, הגיש ויליאם ג. קוק ממרילנד בקשה לפשיטת רגל במדינת האם שלו. הוא האמין, שבשל ההחלטה על פי חוקי פשיטת הרגל של מרילנד, הוא פטור מכל חובותיו, כולל אלו שעמדו לחובתו לאזרחים ולחברות במדינות אחרות. ג'ון ל. מופט וג'וזף קרטיס, המשיבים בתיק זה, סברו אחרת. כאזרחי מדינת ניו יורק, הם טענו שחוקי פשיטת הרגל של מרילנד לא שחררו את קוק ממחויבויותיו במדינות אחרות. בחוות דעת הרוב הראשונה שכתב, פסק גריר לטובת מופט וקרטיס, ומצא שמדינה לא יכולה "להשליך את חוקי פשיטת הרגל שלה על חוזים ואנשים מחוץ לתחומיה".^[2] האופן בה פסק גריר בתיק זה חשוב אף יותר מתוכן פסיקתו. בצטטו פסיקות רבות, העיר גריר שפסיקה לטובתו של קוק עלולה "לבטל את כל הפסיקות הקודמות שניתנו בסוגיה קשה ומורכבת זו". "השענות על תקדימים כדרך הנוחה", אמר גריר, עלולה להיות שגיאה קשה. הכבוד שרחש גריר לפסיקות קודמות של בית המשפט היווה מרכיב חיוני בפסק דין הרוב הראשון שלו.

פסק הדין חברת הרכבת ריצ'מונד, פררדריקסבורג ופוטומק נגד חברת הרכבת לואיזה

גריר כתב פסק דין הרוב החלטי נוסף בתחום החוזים בפסק הדין "חברת הרכבת ריצ'מונד, פררדריקסבורג ופוטומק נגד חברת הרכבת לואיזה" (Richmond, Fredericksburg, and Potomac Railroad Company v. Louisa Railroad Company) מ-1852. תיק זה נסב על זיכיון מ-1834 שניתן על ידי וירג'יניה לחברת הרכבת "ריצ'מונד, פרדריקסבורג ופוטומק". הזיכיון העניק לחברה את הזכות הבלעדית להסיע נוסעים בין ריצ'מונד לבין פרדריקסבורג לתקופה של שלושים שנה, על בסיס חוזה בין החברה לבין המדינה. עם זאת, ב-1848 העניקה וירג'יניה זיכיון להקמתה של חברת הרכבת לואיזה. חברה זו שהפעילה רק קווי משא, פעלה באותו נתיב של חברת ריצ'מונד. מתוך תחושתה שהחוזה עמה הופר, היא הגישה תביעה. בפסיקה שהסתמכה על פסיקתו של רוג'ר טוני בפסק הדין "גשר נהר צ'ארלס נגד גשר וורן" (Charles River Bridge v. Warren Bridge) מ-1837, התמקד גריר בפירוש צר של הזיכיון: "היכן אנו מוצאים שהמחוקק התקשה להפריד את הסמכות לכרות חוזה עם חברות רכבת אחרות", שאל גריר, "אפילו בין ריצ'מונד לבין פרדריקסבורג, לנשיאת פחם או משאות אחרים?". בהשיבו בפשטות על השאלה, הסביר גריר ש"חוזה שכזה לא יכול לשאוב את תוקפו מרוח החוק", ובכך פסק לטובת חברת הרכבת לואיזה.^[3] פסק דין זה הדהד את קריאתו של טוני לקידמה כלכלית לטובת הציבור בפסק הדין "גשר נהר צ'ארלס נגד גשר וורן", שדחיית זכויותיה של חברת הרכבת לואיזה עלולה הייתה לקפח את השירות לאזרחים ולבתי העסק של וירג'יניה.

פסק הדין פנסילבניה נגד חברת גשר בלמונט ווילינג

ב-1854 קיימה ועדת המשפט של בית הנבחרים חקירה על התנהלותו של גריר בנוגע לתיק שנדון בפני בית המשפט העליון, פסק הדין "פנסילבניה נגד חברת גשר בלמונט ווילינג" (Pennsylvania v. Wheeling and Belmont Bridge Company). בפרשה זו הועלו האשמות שגריר קיבל שוחד כדי לפסוק לטובת אחד הצדדים בתיק, התעלם מהחוק בפסיקתו, והדליף את החלטת בית המשפט מוקדם כדי לתת יתרון לאחד הצדדים, ששקל למשוך את התביעה. בסופו של דבר, הוציאה ועדת המשפט דוח שביטל את כל החשדות נגד גריר, בציינה שגריר "מזוכה באופן מוחלט ומלא מכל ההאשמות שהועלו נגדו. אין שום דבר שיכול או יוכל לפגוע בשמו הטוב כשופט או כאדם הגון וישר". אף על פי כן, דוח הוועדה עורר סקרנות, בשל כתיבתו על ידי הנדריק ב. רייט, שגם הוא היה בוגר קולג' דיקינסון והובס בבחירות לבחירתו מחדש לבית הנבחרים, רמז למשוא פנים שלו כלפי גריר. לפיכך, לא ברור אם החשדות נגד גריר היו ממשיות.

פסק הדין ארצות הברית נגד האנווי

העבדות בארצות הברית הייתה הסוגיה הפוליטית והחוקתית החשובה ביותר שהובאה בשנים אלו בפני בית המשפט העליון. בפסק הדין "ארצות הברית נגד האנווי" (United States v. Hanway) מ-1851, תיק שגריר דן בו במסגרת תפקידו בבית המשפט הפדרלי של הסבב השלישי, הוא עסק בחוק העבד הנמלט של 1850. אף על פי שבסופו של דבר לא הרשיע גריר את קסטנר האנווי בבגידה על עמידתו מנגד כאשר המון של אפרו-אמריקאים הרג מחזיק עבדים ומרשל פדרלי שניסו להשיב עבדים נמלטים לבעליהם, הטיח גריר מילים קשות כנגד מתנגדי העבדות, בתארו אותם כ"קנאים זועמים ודמגוגים חסרי עקרון" ש"הוקיעו את החוקה, את החוקים ואת כתבי הקודש". גריר גם הביע את השקפתו זו מחוץ לכותלי בית המשפט. כאשר מטיף פרסביטריאני הכריז על פגישה מתוכננת של מתנגדי העבדות במהלך תפילת יום ראשון, עמד גריר ומחה על מסירת הודעה זו, בהכריזו שכל הנוצרים הטובים חייבים לדחות את השקפתם של מתנגדי העבדות. עד מהרה נתן גריר תוקף מחודש להשקפותיו אלו בחוות דעת הרוב שלו בפסק הדין "מור נגד אילינוי" (Moore v. Illinois) מ-1852, בו אושר חוק אילנוי שהטיל ענישה על אזרחים שהסתירו עבדים נמלטים. ללא ספק, גריר התחבט בשאלה בנוגע למתנגדי העבדות וחירותם של האפרו-אמריקאים כאשר הגיע תיק דרד סקוט נגד סנדפורד לדיון בפני בית המשפט העליון.

פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד

ערך מורחב – פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד

שלוש שנים לאחר מכן, היה גריר אחד משני השופטים הצפוניים שהצטרפו לדעת הרוב בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד השנוי במחלוקת. דרד סקוט, אפרו-אמריקאי ממיזורי, טען לחירותו בהתבסס על ההבטחה שהוא יתגורר בטריטוריה החופשית של ויסקונסין, שהוקמה על סמך פשרת מיזורי (כיום בתחומי מינסוטה) יחד עם אדונו, הרופא הצבאי דר' ג'ון אמרסון. לאחר מותו של אמרסון ב-1843, ירשה אלמנתו, איריין אמרסון את הבעלות על דרד סקוט. ארבע שנים לאחר מכן תבע סקוט את איריין אמרסון כדי לקבל את חירותו, ובית משפט מקומי פסק לטובתו. עם זאת, בית המשפט העליון של מיזורי הפך את החלטת בית המשפט בערכאה הנמוכה על פיה, בניגוד לתקדימים שהיו נהוגים במשך שני עשורים. לאחר החלטה זו, עברה הבעלות על דרד סקוט לאחיה של איריין אמרסון, ג'ון סנדפורד. בשלב זה הגיש סקוט תביעה נגד סנדפורד כדי לזכות בחירותו. בכך שתבע את סנדפורד, אזרח מדינת ניו יורק, אפשר סקוט לבית המשפט העליון להיות מעורב במקרה שהיה למעשה תביעה בין תושבים של שתי מדינות שונות.

בחוות דעת נפרדת הצטרף גריר לדעת הרוב כפי שנכתבה על ידי נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני. טוני ציין, שבהתבסס על לשון החוקה ותחושותיהם של האבות המייסדים כלפי האפרו-אמריקאים, לא החשיב בית המשפט את סרד סקוט כאזרח אמריקאי, ובכך מנע את זכותו להגיש תביעה בבית משפט פדרלי. משיקולים מעשיים יכול היה טוני לסיים את חוות דעתו בנקודה זו. הוא הרחיק לכת ופסל את תקפותה של פשרת מיזורי שהייתה הבסיס לתביעתו של סקוט לקבלת חירותו. גריר פסל בתחילה אפשרות של פסיקה כה רחבה, בטענה שעל בית המשפט להגביל את עצמו לשאלת אזרחותו של סקוט. ברצונו לשנות את דעתו של עמיתו, כתב השופט ג'ון קאטרון לנשיא הנבחר ג'יימס ביוקנן וביקש ממנו לשדל את גריר לנקוט בדעה רחבה יותר. ביוקנן הסכים ברצון וניהל חליפת מכתבים עם גריר. בפסק דינו הנפרד, כתב גריר שהוא "הצטרף לפסק הדין של הרוב כפי שנכתב על ידי נשיא בית המשפט שהחוק של הקונגרס מה-6 במרץ 1820 (פשרת מיזורי) נוגד לחוקה ובטל, ושבהסתמך על העובדות בתיק, העותר לא יכול לתבוע אזרח של מיזורי בבתי המשפט של ארצות הברית".^[4]

היו שטענו שגריר תיאם את צעדיו עם דודנו הרחוק אלכסנדר סטיבנס, חבר הקונגרס מג'ורג'יה שהגן בתקיפות על העבדות ובהמשך היה לסגן נשיא הקונפדרציה. אך הביוגרף של סטיבנס, תומאס שוט, פסל את האפשרות הזאת כבלתי סבירה, שכן השניים לא היו ביחסי קירבה של ממש. גריר הדליף את פסק הדין לנשיא ביוקנן טרם פרסומו, שרמז על השלכותיו בנאום ההשבעה שלו ב-1857. בנאומו הכריז ביוקנן שסוגיית העבדות בטריטוריות "תוסדר במהירות ובאופן סופי" על ידי בית המשפט העליון.^[5] בהפרת עקרון הפרדת הרשויות ובהצטרפותו לדעת הרוב, גרם פסק הדין בתיק דרד סקוט למכה למוניטין ההיסטורי של גריר.

פסק דין "תיקי הפרס"

במהלך מלחמת האזרחים הפסיק גריר לקיים את סבבי השיפוט שלו ב-1862, וב-1863 הוא כתב את פסק הדין ב"תיקי הפרס" בו נקבע שהחלטתו של הנשיא לינקולן על הטלת הסגר על נמלי הדרום תאמה את החוקה. בימים טרם פרוץ המלחמה, סירב הנשיא לינקולן לבקש מהקונגרס להכריז על מלחמה באופן רשמי. אם היה נוקט בצעד כזה, האמין לינקולן, שהוא עלול היה להעניק הכרה לקונפדרציה כאומה עצמאית ולגרום לפירוקו של האיחוד. כמפקד העליון, פעל לינקולן כאילו הוכרזה מלחמה, ובתוקף זאת הוא הוציא הוראה להטלת סגר על נמל הדרום כדי לסייע למאמץ המלחמתי של הצפון. המתנגדים לצעדיו של לינקולן ראו בסגר כצעד פיראטי גרידא, שכן באופן רשמי לא הוכרז על המלחמה. מנגד, טענו תומכי ההחלטה שהמלחמה התרחשה הלכה למעשה, לא על סמך שום הכרזה רשמית והצדיקו את הטלת הסגר על נמלי הדרום ותפיסת הספינות שניסו להפר אותו.

אחד מהדברים המעטים שגריר בז להם יותר מההתנגדות לעבדות היה פירוקו של האיחוד. בחוות דעתו בפסק הדין "תיקי הפרס" הוא תמך בלינקולן. "מלחמת אזרחים אף פעם לא מוכרזת באופן רשמי", הוא כתב. "היא הופכת לכזאת מתוקף הנסיבות - מספרם, כוחם ואופן הארגון של האנשים שפותחים בה וממשיכים אותה".^[6] אף על פי שהקונגרס לא הכריז על מלחמה באופן רשמי, בפועל התנהלה מלחמה, סבר גריר, "קיומה המעשי היא עובדה בחיינו הפנימיים שבית המשפט חייב לקחת בחשבון". כך, בצטטו את סמכות הנשיא על פי החוקה לעשות שימוש בכוח צבאי להגנת האיחוד, אישר גריר את תקפות צעדיו הטקטיים של לינקולן. במה שהגדירו רבים את ההחלטה השיפוטית החשובה ביותר במהלך המלחמה, תקע גריר פגיון בליבן של הקונפדרציה ושל מוסד העבדות.

חייו אישיים ומותו

לגריר ולרעייתו, איזבל רוז, נולדו חמש בנות ובן אחד. בנו, ויליאם פוטר גריר, שהיה רופא בצבא ארצות הברית, נהרג בפיצוץ באוניית קיטור ב-1866.

על אף שלושה מקרים של שבץ מוחי שלקה בהם ב-1867, המשיך גריר לכהן על כס השיפוט עד 1870, כאשר בשלב זה בריאותו התדרדרה והוא הגביל באופן דרסטי את נוכחותו בדיוני בית המשפט. הוא פרש מכהונתו רק לאחר שעמיתיו דחקו בו לעשות כן והוא פרש ב-31 בינואר אותה שנה.

רוברט קופר גריר נפטר ב-25 בספטמבר 1870 בפילדלפיה. הוא נטמן בבית הקברות וסט לאורל היל שבבלה קינווד הסמוכה.