הקבוצה נמצאת בבעלות חברת משקאות האנרגיה רד בול, ביחד עם קבוצת רייסינג בולס. הקבוצה זכתה שש פעמים באליפות היצרנים ושמונה פעמים באליפות הנהגים (4 זכיות של סבסטיאן פטל, 4 זכיות של מקס ורסטאפן)
היסטוריה
2005–2009: תחילת הדרך
קבוצת רד בול רייסינג החלה את דרכה כקבוצת סטיוארט גרנד פרי בשנת 1997. בשנת 1999 מכר הבעלים ג'קי סטוארט את הקבוצה לחברת פורד והיא החליטה למתג את הקבוצה מחדש כקבוצת יגואר. לאחר כחמש שנים הציעה פורד את הקבוצה למכירה. ב-15 בנובמבר 2004, היום האחרון למכירה, הגישה חברת המשקאות רד בול את הצעתה לקניית הקבוצה. לפי מקורות שונים, ביקשה חברת פורד דולר בודד לקניית הקבוצה, בתנאי שיושקעו 400 מיליון דולר במהלך שלוש עונות גרנד פרי. הקבוצה המשיכה להשתמש במנועי חברת קוסוורת' ושמה של החברה השתנה. לניהול הקבוצה התמנה כריסטיאן הורנר, והנהגים דייוויד קולטהרד וכריסטיאן קליין מונו לנהגים הראשיים. גונתר שטיינר, ששימש בעבר כמנהל ההנדסה בקבוצת יגואר, צורף לקבוצה. על פי התכנון ויטנטוניו ליוצ'י אמור היה להתחלק עם קליין במרוצים ולהתחלף כל ארבעה מרוצים, אך בסופו של דבר השתתף רק בארבעה מרוצים במהלך כל העונה. במהלך המרוצים שנערכו בארצות הברית ובקנדה שיתפה הקבוצה, כנהג שלישי, את סקוט ספיד האמריקאי. השיתוף של ספיד נבע מתוך מחשבה שיווקית ומתוך רצון לחזק את זהות המותג במדינות המארחות.
עונת הבכורה עלתה על הציפיות - הקבוצה סיימה במקום השישי באליפות היצרנים לאחר שהשיגה 34 נקודות, יותר ממה שהשיגה קבוצת יגואר בשתי העונות הקודמות ביחד. פתיחת עונת 2006 הייתה מאכזבת ולוותה בתקלות טכניות רבות שאילצו את נהגי הקבוצה לפרוש שוב ושוב במהלך המרוצים. בגרנד פרי מונקו, המרוץ השביעי בעונה, סיים קולטהרד במקום השלישי והשיג את הפודיום הראשון בתולדות הקבוצה. בחגיגות לאחר המרוץ קפץ כריסטיאן הורנר לבריכה, כשהוא לא לובש כלום מלבד גלימה של סופרמן[1][2]. בסיום העונה צברה הקבוצה רק 16 נקודות, 14 מתוכן הושגו על ידי קולטהרד בעוד קליין צבר רק 2 נקודות. בשלושת מרוצי העונה הוחלף קליין על ידי רוברט דורבונס ההולנדי ובסיומה שוחרר מהקבוצה ובמקומו הוחתם מארק ובר.
וובר וקולטהרד היו צמד הנהגים במשך שתי עונות, בהם לא הגיעה הקבוצה להישגים מיוחדים. בסיום עונת 2008 הודיע קולטהרד על פרישה ובמקומו הוחתם סבסטיאן פטל, נהגה של קבוצת הבת, טורו רוסו. עונת 2009 הייתה עונת הזינוק של הקבוצה לצמרת. במרוץ השלישי בעונה, שהתקיים בסין זינק פטל מהפול פוזישן בעוד וובר זינק מהמקום השלישי. את המרוץ סיים פטל כמנצח, הניצחון הראשון בתולדות הקבוצה וובר סיים במקום השני[3]. שלושה חודשים לאחר מכן השיג וובר את ניצחון הבכורה בקריירה שלו[4]. במהלך העונה השיגו נהגי הקבוצה שישה ניצחונות ועשרה פודיומים ובסיומה התמקמה הקבוצה במקום השני באליפות היצרנים בפער של פחות מעשרים נקודות מפרארי המובילה ויותר משמונים נקודות ממקלארן שסיימה במקום השלישי.
לאורך כל עונת 2010 התנהל קרב צמוד על תואר האליפות בו לקחו חלק צמד נהגי רד בול, פרננדו אלונסו מפרארי ולואיס המילטון ממקלארן. פטל וובר זינקו מהפול פוזישן בחמישה עשר מתוך תשעה מרוצים בעונה, אך ניצחו רק בתשעה. חמישה מרוצים לסיום העונה הוביל וובר את טבלת אליפות הנהגים ואילו פטל היה במקום החמישי. בשלב זה הובילה הקבוצה באליפות היצרנים בפער של שלוש נקודות ממקלארן. לפני המרוץ האחרון בעונה כבר הבטיחה הקבוצה את זכייתה באליפות היצרנים, אך את אליפות הנהגים הוביל פרננדו אלונסו, כאשר וובר ופטל התמקמו אחריו. למרות התחלה לא טובה הצליח פטל לנצח את המרוץ והפך לנהג הצעיר ביותר בתולדות האליפות שזוכה בתואר והקבוצה רשמה זכייה ראשונה באליפות היצרנים והנהגים[5]. לאחר הזכייה באליפות החתימה רד בול את פטל על חוזה לארבע עונות נוספות, עד לסיום עונת 2014[6].
בעונה שלאחר הזכייה באליפות הצליחה הקבוצה לשחזר את ההישג וזכתה שוב באליפות היצרנים ובאליפות הנהגים. אך הפעם התארים הובטחו לפני סיום העונה - פטל קבע שיא חדש כשהשיג 15 פודיומים בעונה[7], ניצח 11 מרוצים והבטיח את הזכייה בתואר ארבעה מרוצים לפני תום העונה[8]. וובר השיג תשעה פודיומים במהלך העונה והוסיף ניצחון במרוץ סיום העונה וסיים במקום השלישי באליפות הנהגים[9]. בדומה לאליפות הראשונה, גם הזכייה השלישית הוכרעה רק במחזור האחרון[10]. רצף האליפויות נמשך גם בעונת 2013, לאחר שפטל סיים את העונה עם תשעה ניצחונות רצופים ושלוש עשרה ניצחונות בסך הכל[11]. למרות ההצלחה הקבוצתית, היחסים בין נהגי הקבוצה התרועעו בעקבות עקיפה מסוכנת שביצע פטל על וובר בגרנד פרי מלזיה במרוץ השני בעונה[12]. בעקבות היחסים העכורים הודיע וובר על פרישה בסיום העונה[13] ואת מקומו תפס דניאל ריקארדו, שנהג עד אז עבור קבוצת הבת, טורו רוסו[14].
2014–2020: בנייה מחדש
לקראת עונת 2014 נקבעו שורה של שינויים טכנולוגיים במבנה הרכבים, כאשר הבולט בהם הוא הקטנת המנועים. קבוצת רד בול התקשתה להתמודד עם השינויים והעונה התנהלה בשליטה כמעט מוחלטת של נהגי קבוצת מרצדס. ריקארדו רשם עונה אישית מוצלחת כשהצליח לנצח שלושה מרוצים והגיע עוד חמש פעמים לפודיום במהלך העונה. אך פטל לא הצליח לשחזר את הישגיו וסיים את העונה ללא ניצחון. במהלך חודש אוקטובר הודיע פטל על מעבר לקבוצת פרארי ואת מקומו תפס דניאיל קוויט, גם הוא נהג שצמח בקבוצת טורו רוסו[15].
אחרי מספר שנים שבהן הייתה הקבוצה במקום הראשון או השני באליפות היצרנים את עונת 2015 סיימה רק במקום הרביעי. צמד הנהגים פתח גם את עונת 2016, אך לאחר ארבעה מרוצים בלבד הועבר קוויט לקבוצת טורו רוסו ובמקומו הוחתם בקבוצה מקס ורסטאפן בן ה-18. השינוי בנהגים הוביל לתוצאות מיידיות. במרוצו הראשון בקבוצה השיג ורסטאפן ניצחון, שהפך אותו למנצח הצעיר בתולדות האליפות[16]. מרוץ לאחר מכן היה זה ריקארדו, שלראשונה בקריירה, ניצח במקצה דירוג וזינק מהפול פוזישן[17]. עד לסיום העונה הגיעו ריקארדו וורסטאפן שבע פעמים לפודיום כל אחד. ריקארדו סיים במקום השלישי באליפות הנהגים והקבוצה הקדימה את פרארי וסיימה שנייה באליפות היצרנים. במחצית הראשונה של עונת 2017 השיג ריקארדו תוצאות טובות וסיים חמישה מרוצים ברציפות על הפודיום. ורסטאפן, לעומת זאת, לא הצליח להגיע לקו הסיום במספר דומה של מרוצים. סיום עונה טוב של ההולנדי, כולל ניצחונות במלזיה ובמקסיקו שיפרו את מיקומו בטבלה, בעוד ריקארדו לא הצליח לסיים שלושה מתוך ארבעת המרוצים האחרונים בעונה. את העונה סיימה הקבוצה במקום השלישי בין היצרנים.
אסטון מרטין הפכה לנותנת החסות הראשית של הקבוצה לקראת עונת 2018[18]. צמד הנהגים המשיך להתחרות עבור הקבוצה עונה נוספת וסיים שוב במקום השלישי. במהלך חודש אוגוסט הודיע ריקארדו על עזיבת הקבוצה בסיום העונה ומעבר לקבוצת רנו[19]. פייר גאסלי, נהגה של קבוצת טורו רוסו, תפס את מקומו לצד ורסטאפן[20]. גאסלי לא הצליח להיאבק על מקומות בחלק העליון של הטבלה. בעקבות כך החליטה הקבוצה, אחרי 12 מרוצים, להחזירו באופן מיידי לקבוצת טורו רוסו במקומו של אלכסנדר אלבון שקודם לקבוצה הבכירה[21].
אלבון אמנם השיג שני פודיומים במהלך עונת 2020, אך בסיום העונה דורג במקום השביעי באליפות הנהגים. הקבוצה סיימה את אליפות היצרנים במקום השני בפער של יותר מ-250 נקודות מקבוצת מרצדס, שזכתה בתואר בפעם השביעית ברציפות. בעקבות כך החליטה רד בול על מהלך לא שגרתי מבחינתה והחתימה את סרחיו פרס, נהג שלא חלק מתוכנית פיתוח הנהגים של הקבוצה[22].
ורסטאפן ניצח עשרה מרוצים במהלך עונת 2021 וזכה באליפות הנהגים לאחר קרב צמוד עם לואיס המילטון, קרב שהוכרע רק בהקפה האחרונה של מרוץ סיום העונה[23]. חברת אורקל הצטרפה כספונסרית ראשית של הקבוצה לקראת עונת 2022 ושמה נוסף לשם הרשמי של הקבוצה[24]. בעונה עצמה הראתה הקבוצה דומיינטיות כשניצחה 17 מתוך 22 מרוצים בעונה. ורסטאפן זכה באליפות בפעם השנייה ברציפות והקבוצה זכתה באליפות היצרנים.
הדומיננטיות של הקבוצה נמשכה גם בעונת 2023 - הקבוצה ניצחה את כל המרוצים בעונה, למעט אחד. ורסטאפן קבע שיא ניצחונות בעונה לנהג וניצח 19 מרוצים, כולל עשרה ניצחונות רצופים. בגרנד פרי יפן, ניצח ורסטאפן והבטיח זכייה באליפות היצרנים, כשנותרו עוד שישה מרוצים לסיום העונה. פרס, עם שני ניצחונות, סיים במקום השני וחתם על הארכת חוזה לעונה נוספת.
פתיחת עונת 2024 המשיכה את המגמה - ורסטאפן ניצח שבעה מתוך עשרת המרוצים הראשונים של העונה. עד לסיום העונה ניצח עוד שני מרוצים והבטיח זכייה רביעית באליפות הנהגים[25]. התחזקות של מקלארן ופרארי, לצד קצב צבירת נקודות נמוך של פרס הובילו את הקבוצה לאיבוד המקום הראשון בטבלת היצרנים. בהמשך ירדה למקום השלישי, בו סיימה את העונה. בחודש מאי הודיע אדריאן ניואי על עזיבת הקבוצה בסיום העונה והפסקת העבודה על פיתוח המכונית באליפות באופן מיידי[26].
מנועים וצמיגים
בעונת 2005 עשתה הקבוצה שימוש במנועי קוסוורת' מתוך רצון לשמור על ההמשכיות ולהשתמש באותם מנועים בהם השתמשה קבוצת יגואר. כמו כן המשיכה הקבוצה לעשות שימוש בצמיגימישלן. לאחר שנה עברה החברה להשתמש במנועים מתוצרת פרארי. רד בול המשיכה לעשות שימוש בצמיגי מישלן, בשונה מהקבוצה האיטלקית שעשתה שימוש בצמיגים מתוצרת ברידג'סטון. בשנת 2007 שונו התקנות בנוגע למנועים והקבוצה חתמה על חוזה לשיתוף פעולה עם רנו לאספקת המנועים החדשים לקבוצה ולקבוצת הבת טורו רוסו[27]. במקביל עברה לעשות שימוש בצמיגי ברידג'סטון. לאחר תשע עונות של שיתוף פעולה הודיעה הקבוצה כי החל מעונת 2016 תפסיק את שיתוף הפעולה עם רנו ועברה לרכוש מנועים מחברת טאג-הוייר. למעשה גם מנועים אלו הם מתוצרת רנו, אך המיתוג החדש איפשר לקבוצה לבצע שינויים במנוע ולהגביר את עוצמתו[28]. ביוני 2018 הודיעה הקבוצה על הפסקת ההתקשרות עם רנו ומעבר למנועים מתוצרת הונדה החל מעונת 2019[29].
באוקטובר 2020 הודיעה הונדה על כוונתה להפסיק את פעילותה באליפות בסיום עונת 2021[30]. רד בול רכשה מהונדה את הידע והטכנולוגיה לייצור המנועים בעצמה. לשם כך הקימה החברה מחלקה חדשה בשם "רד בול מנועים" (RBPT). ההחלטה הגיעה לאחר שהקבוצה שכנעה את שאר תשע הקבוצות באליפות להקפיא את הפיתוחים במנועי המכוניות עד לשנת 2025, תוך איום שאם ההקפאה לא תאושר רד בול תפרוש מהאליפות[31].
ביולי 2022 פורסם כי רד בול הגיעה להסכמה לשיתוף פעולה עם פורשה. לפי הפרסום פורשה אמורה הייתה לרכוש 50% ממניות רד בול טכנולוגיות, חברת האם של קבוצת המרוצים. הודעה רשמית צפויה הייתה להתפרסם לקראת גרנד פרי אוסטריה, שהתקיים בתחילת יולי. עיכוב בפרסום תקנות המנועים החדשות לקראת עונת 2026, הוביל לעיכוב בפרסום ההכרזה על שיתוף הפעולה[32]. בחודש ספטמבר, אחרי חודשים של שמועות, הודיעה פורשה כי שיתוף הפעולה ירד מהפרק[33].
בפברואר 2023 הכריזה רד בול על שיתוף פעולה עם פורד, שתסייע לקבוצה לפתח את המנועים החל מעונת 2026[34].
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
