אביה, הרב דב מעייני, היה רבה של המושבה מגדיאל (כיום הוד השרון). אמה, פריידל (בת הרב יואל ברנצ'יק, מייסד רשת החינוך "תורה ודרך וארץ" בריגה) הייתה מורה לתנ"ך ועברית.
בתקופת מלחמת העצמאות שהה אביה בארצות הברית בשליחות ציבורית ובעקבות המצב הביטחוני במגדיאל עזבו בני המשפחה את המושבה למשך תקופה, ושהו בין השאר בביתו של השופט ד"ר יצחק קיסטר בבני ברק.[4] לאחר המלחמה שבה המשפחה למגדיאל.
בשנת 2002 למדה תואר שני בהיסטוריה בטורו קולג'. נושא התזה שכתבה בהנחיית פרופסור כרמי הורוביץ היה: "התיאטרון בהיסטוריה של התרבות היהודית - מסע דיאלקטי של עימותים וצמתים".[5] במהלך לימודיה לתואר השני קיבלה פרס לזכרו של אריה כהנא, על הצטיינות יתירה בלימודי יהדות ולתרומה ניכרת לחקר תולדות היהדות.
בשנים 1984–1998 לימדה אמנות בבית הספר ממ"ד ציון עזרי בירושלים, והייתה אחראית הפקות ובמאית של אירועי בית הספר. היא עיבדה וביימה את ההצגות "כנר על הגג", "קשה להיות יהודי" (על פי שלום עליכם ויצחק דב ברקוביץ), "עלי כינור", "היה היו חסידים" (על פי איש חסיד היה), "המעפיל הקטן", "בוסתן ספרדי", "המצחיקה עם העגילים", "אחי גיבורי התהילה", "דוד המלך", "אגדת ירושלים החדשה" (ליום ירושלים), "עד עלות השחר", "ה' שומע" (לחגיגת קבלת סידור). בשנים אלו כתבה עיבדה ביימה והפיקה הצגות בבתי ספר נוספים: "סטמפניו" ו"תהילה" במדרשיית עמליה, "אחי גיבורי התהילה" בתיכון הימלפרב, "אש מן ההרים" (מחזה על תולדות גוש עציון) בבית צעירות מזרחי, "על הניסים" בממ"ד רמות, "שנת השבע" (מחזה על שנת שמיטה) בבית הספר נועם בנות, "מי אתה הנער" בבית הספר נועם בנים, ו"בוסתן ספרדי" בבית הספר רמות ב'. מחזות אלו יצאו לאור בספר בהוצאת משרד החינוך.
בשנת 1990 הקימה את האגף לפיתוח התיאטרון בחמ"ד ועמדה בראש האגף במשך עשור, עד שנת 2000.[2]
בשנים 1990–2000 עבדה בבית הספר "מימון" בירושלים. היא העלתה את ההפקות: "אגדת ירושלים", "בימים ההם בזמן הזה" (לחנוכה), "סאלח שבתי", "הרשל'ה", "אגדת שלושה וארבעה", "בוסתן ספרדי", "קשה להיות יהודי", "כנר על הגג", "מפי העם" (על פי י"ל פרץ), "אש מן ההרים", ו"עלי כינור".
בשנת 1991 כתבה וביימה את המחזמר "צפנת ועברי". המחזמר הועלה בתיאטרון ירושלים בשיתוף בתי ספר רבים מהעיר ירושלים לכבוד שנת הלשון העברית (מאה שנה ליסוד ועד הלשון העברית).
בשנת 1992 כתבה וביימה את ההצגה מגילת ספרד[2] לרגל 500 שנה לגירוש ספרד. ההצגה עלתה בתיאטרון ירושלים.
ב-1998 כתבה וביימה את המחזמר "שירת נבל דוד וירושלים" שהועלה בשיתוף מספר בתי ספר בתיאטרון ירושלים. פסקול המחזמר יצא לאור על גבי תקליטור.[8]
ב-1974 כתבה וביימה מופע אור-קולי ליישוב מעלה אדומים, המופע הופק והועלה עם תושבי היישוב. ב-1990 כתבה ביימה והפיקה מופע אור קולי ליישוב רמת מגשימים, המופע הופק והועלה עם תושבי היישוב. בשנת 1992 כתבה ביימה והפיקה את המופעים "ח"י לעפרה" ו"ח"י לשומרון" (בקדומים) לרגל 18 שנות התיישבות. בשנת 1997 כתבה וביימה את המופע האור-קולי "אפרת - עיר שבע הגבעות" לכבוד שנת בר מצווה ליישוב.
ב-1995 הקימה וניהלה את החוג האקדמי לתיאטרון במכללת אמונה, ועמדה בראשו עד שנת 2011. בשנים אלו בנתה את התכנית האקדמית לחוג, ותוכנית זו אושרה על ידי המועצה להשכלה גבוהה כחוג אקדמי. בשנים 2014–2016 ניהלה והייתה נשיאת החוג.
לספר מצורף נספח דיגיטלי (החסן נייד) ובו שירים וניגונים מעולם הישיבות הליטאי שהיה נוהג לשיר ושירים של אביה, מושרים בפי אחיה הרב בצלאל מעייני, איגרותיו, מאמרים ודברי תורה מפיו[13]
הקריאה לתיאטרון יהודי מגויס, דימוי 5-6, חורף ה'תשנ"ג, עמ' 18-24
התיאטרון הדתי – תיאטרון בכבלים, סדרת מאמרים בהצופה, 2002
הדרמה שמאחורי ההצגה, בתוך: יצחק הקלמן (עורך), אבי עופרים: קובץ מאמרים לזכרו של צבי כורך מייסד תוכנית "עופרים", ירושלים: משרד החינוך, מינהל החינוך הדתי, ה'תשס"ב2001
יצר הרע הוא שחקן טוב, ראיון במקור ראשון, ראש השנה תשס''ח
האישה הדתית והתיאטרון - קוים לדמותו של תיאטרון הנשים הדתי של אמונה, בתוך: לילך רוזנברג-פרידמן (עורכת), מאמונה למעשה: שבעים שנה לתנועת אמונה, בני ברק: תנועת האשה הדתית לאומית, עמ' 223 (למאמר מצורף נספח: תפילת השחקן - תפילה לפני העלייה לבמה שחיברה מנוביץ)
פרסים והוקרה
במהלך לימודיה לתואר השני בטורו קולג' קיבלה פרס לזכרו של אריה כהנא, על הצטיינות יתירה בלימודי יהדות ולתרומה ניכרת לחקר תולדות היהדות
פרס אגרסט לשנת תשמ"ט על מפעל חיים ייחודי של יצירה וחינוך בתחום המחזאות והבימוי
פרופסוריהודה מורלי כתב על עשייתה: ”היא פרצה דרך והתמודדה עם הנידוי המסורתי של היהדות על מוסד התיאטרון בכל גילוייו, וסללה נתיב לכניסתו אל עולם היהדות הדתית. יחד עם זה היא יצרה משנה רעיונית ייחודית שיכולה לשמש תשתית לחינוך וליצירה התיאטרונית היהודית החדשה”.[15]
הרב יהושע וידר כתב על עשייתה: ”(מנוביץ) לא רק שותפה אלא סוללת ומעצבת דרך...כל העוסקים בתחום (התיאטרון) במערכת החינוך הדתי כיום הינם - גם בלא יודעין - תלמידיה ותלמידותיה”.[15]
