PROFILPELAJAR.COM

ראזסווייט
Рассвет
	כותרת הגיליון הראשון שיצא ב-27 במאי 1860
סוגה	ביטאון יהודי־ציוני
עורך ראשי	יוסף רבינוביץ'; יהודה לייב פינסקר;; משה מרגולין; אברהם אידלסון;; שלמה גפשטיין; זאב ז'בוטינסקי;
תאריכי הופעה	גלגול ראשון בשנת 1860 באודסה – גלגול אחרון בשנת 1934 בפריז
שפה	רוסית
מערכת	אודסה (1860–1861);; סנקט פטרבורג (1879–1883); (1904–1919);; ברלין (1922–1924);; פריז (1924–1934)
תפוצה	עשרות אלפי עותקים בשיא
מדינה	במקור – האימפריה הרוסית;; בגלגולו האחרון – ישב בפריז והופץ בכל העולם.

"ראזסווייט" (ברוסית: Рассвет; בכתיב הארכאי המקורי, Разсвѣтъ; 'השחר') היה כתב עת יהודי בשפה הרוסית שנוסד בשנת 1860 ברוסיה, נסגר לאחר שנה, במאי 1861 ושב ופעל במספר תקופות ומקומות עד לשנת 1934.^{[דרושה הבהרה]} הדעות הפוליטיות שייצג העיתון השתנו במהלך השנים.

התקופות הבולטות בפעילותו היו בין 1904 ל–1915 באימפריה הרוסית, אז הגיע לתפוצה של למעלה מ-30 אלף מנויים, והיה לגורם רב השפעה בקהילות היהודיות; ובין 1924 ל–1934 בפריז, אז היה לשופר הרוויזיוניסטים ונקרא על ידי דוברי רוסית בכל העולם. ביו כותביו ומתווי דרכו הבולטים היו זאב ז'בוטינסקי ואברהם אידלסון.

גלגוליו המוקדמים

בגלגולו הראשון היה "ראזסווייט" ביטאון שנוסד באודסה ב-1860 על ידי חבורת אינטלקטואלים יהודים, בהם יהודה לייב פינסקר, בעקבות אספה שהתקיימה לאחר שיפור מצבם של היהודים עם עלייתו של הצאר אלכסנדר השני. בקשת היתר להוצאת העיתון הוגשה לשלטונות הצאר הרוסי לראשונה ב-1856, על ידי אוסיפ (יוסף) רבינוביץ', עיתונאי יהודי, וחיים טארנופול, סוחר באודסה. הבקשה נדחתה, בין היתר בשל התנגדות הכנסייה. אחרי מספר שנים הוגשה בקשה חדשה ובה הודגשה תרומת עיתון מסוג זה לאמנציפציה. הבקשה השנייה אושרה, והגיליון הראשון של העיתון יצא לאור ב-27 במאי 1860.^[1]

עורכי העיתון החדש הרבו בקריאות נגד הבדלנות היהודית. ביולי 1861 הועבר שרביט העריכה לידי פינסקר ועמנואל סולובייצ'יק. העיתון נסגר בקיץ 1861 בשל מגבלות צנזורה שהוטלו עליו ובשל בעיות תקציב. במקומו יצא ביטאון בשם "ציון" (Сіонъ, בכתיב של ימינו: Сион), שהמשיך להתקיים עד אפריל 1862.^[2]

העיתון נפתח מחדש ב-1879 בפטרבורג בירת האימפריה הרוסית, ופעל שם עד 1883. בתקופה זו פעל העיתון נגד ההתבוללות; תמך בתנועת "חיבת ציון" כפתרון למצוקות היהודים בתחום המושב, אך לא מתוך מטרה להקים בארץ ישראל ממלכה יהודית. במסגרת העיתון התפרסו כתבים שונים של ליליינבלום וחיבורו המפורסם של פינסקר, "אוטואמנציפציה!".

גלגוליו המאוחרים והפיכתו לביטאון רב-השפעה

בראשית 1904 שב העיתון לפעול,^{[דרושה הבהרה]} תחילה כירחון תחת השם "ייברייסקאיה ז'יזן" ('החיים היהודיים') ומה-1 באוקטובר 1907 כשבועון בשם "ראזסווייט" (שהחליף למעשה את השבועון "כרוניקה ייברייסקוי ז'יזני" ואת מחליפו למשך חודשיים, "ייברייסקי נרוד" - שניהם מוספים של הירחון "ייברייסקאיה ז'יזן"^[3]). ההיתר להוצאתו המחודשת של העיתון ניתן לניקולאי סורין, עורך דין יהודי מפטרבורג. מערכת העיתון כללה את משה מרגולין כעורך ראשי; יוליוס ברוצקוס, רופא ועיתונאי שקודם לכן (עד שנת 1902) נמנה עם חברי מערכת הירחון הרוסי-יהודי "ווסחוד" ('זריחה'); משה צייטלין, מהנדס; וחמישה סטודנטים - שלמה גפשטיין, אלכסנדר גולדשטיין, אריה בבקוב, ארנולד זיידמן ומקס סולובייצ'יק. ב-1905 מונה אברהם אידלסון לעורך העיתון ושלמה זלצמן למנהלו. זמן קצר לאחר פתיחתו המחודשת הצטרף למערכת העיתון גם זאב ז'בוטינסקי ויחד עם אברהם אידלסון היו לבולטים שבכותביו.

מאמריו של ז'בוטינסקי, שדנו הן בענייני היום והן בסיקור מאבקים לעצמאות לאומית באירופה, הציבו אותו כאחד מראשוני הכותבים הפוליטיים של יהדות רוסיה. במאמריו ובנאומיו המשיך לצאת ישירות נגד ההתבוללות ונגד המהפכנים והליברלים הרוסים שלא האשימו את השלטונות על צעדיהם האנטישמיים, וזאת כדי שלא יהיו "מזוהים עם היהודים".

בתקופה זו העיתון הפך גורם רב השפעה בקהילות היהודיות, ופעל לקידום ועיצוב תנועה ציונית לשחרור לאומי של היהודים. תפוצת העיתון עלתה מאלפיים מנויים ללמעלה מ-30,000 מנויים, בכ-2000 יישובים. הוא נסגר ב-1919 על ידי השלטונות הצבאיים במוסקבה.

ב-1922 חזר לפעילות ברביעית, כשמקום מושבו החדש בברלין. עם חידושו היה לביטאון הפדרציה של ציוני רוסיה-אוקראינה בחוץ לארץ, וחברי המערכת שלו נבחרו בידי ועידת הפדרציה. שלמה גפשטיין היה לעורכו ויוסף שכטמן למזכיר המערכת. שאר חברי הערכת היו: חיים גרינברג, אביגדור יעקובסון, מתתיהו הינדס ומיכאל אליניקוב. פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית ודרישתו לנקיטת עמדה חריפה יותר כנגד המשטר הבריטי בארץ ישראל הובילו לחילוקי דעות מרים בקרב חברי מערכת העיתון. בעקבות חילוקי הדעות התחלף ביולי 1923 צוות העיתון, מתנגדי דרכו של ז'בוטינסקי עזבו אותו ואילו האחרון הצטרף אליו. מיעוט קוראים ומצב כלכלי קשה הביאו לסגירת העיתון ב-15 במאי 1924. ב-24 בדצמבר 1924 שב העיתון לפעילות בפריז, תחת חסותו של ז'בוטינסקי, שהוציא את העיתון כמעט לבדו בחצי השנה הראשונה. בכותרת העיתון הישן-חדש התנוססה סִסמת הרוויזיוניסטים: ”מטרת הציונות היא: ארץ ישראל בתור מדינה יחידה משני עברי הירדן”.^[4] העיתון שימש במה לרעיונותיהם ולז'בוטינסקי בפרט. תפוצתו עלתה והוא נקרא בידי דוברי רוסית בכל העולם. ישיבותיה השבועיות של מערכת העיתון נערכו לרוב בבית הקפה אובּזֶרבַטוּאָר (Observatoire). העיתון נסגר סופית ב-1934.

ראו גם

לקריאה נוספת

יוסף נדבה, ‏לתולדות ה"ראזסוויט", הקדמה לספר "הדרך אל הרויזיוניזם הציוני", באתר "כותר"
זאב ז’בוטינסקי, ‏הדרך אל הרויזיוניזם הציוני: קובץ מאמרים ב"ראזסוויט" לשנים 1923–1924, עריכה והקדמה: יוסף נדבה, מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשמ"ד, באתר "כותר"
זאב ז’בוטינסקי, ‏הרוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו : קובץ מאמרים ב"ראזסוויט" לשנים 1925–1929, עריכה והקדמה: יוסף נדבה, מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשמ"ה, באתר "כותר"
יוסף נדבה (עורך), זאב ז'בוטינסקי, הרוויזיוניזם הציוני לקראת מיפנה, קובץ מאמרים ב"ראזסוויט" לשנים 1932-1934, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, 1986
יהודה סלוצקי, העיתונות היהודית - רוסית במאה התשע-עשרה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"א

Moshe Perlmann, '"Razsvet" 1860-61: The Origins of the Russian Jewish Press', Jewish Social Studies, Vol. 24, No. 3 (July 1962), pp. 162-182.
Moshe Perlmann, 'Notes on "Razsvet" 1860-61', Proceedings of the American Academy for Jewish Research, Vol. 33, (1965), pp. 21-50. (Jstor)