אריה בַּבּקוֹב (כ"ח בחשוון ה'תר"מ[1], 14 בנובמבר 1879 - י"ז בתשרי ה'תש"ט, 20 באוקטובר 1948) היה פעיל ציוני, עיתונאי פובליציסט ועורך. מראשי הצה"ר, ציר וחבר נשיאות קונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה.
קורות חיים
נולד בגטצ'ינה שליד פטרבורג, לזלמן דוד בבקוב, חייט במקצועו. קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבת סלבודקה. אחרי לימודיו (1900–1908) למד באוניברסיטת פטרבורג.
ב-1907 נישא לרוזה דוברינר. הוא הצטרף לחבורת העסקנים הציוניים בפטרבורג, והיה חבר מערכת כתב העת ראזסווייט, שבו החל לפרסם מאמרי דעה. כן כתב ב"הזמן" העברי.
בתחילת דרכו שימש מורה, פועל בבית חרושת (1909–1918) ופקיד. במקביל החל ב-1986 בפעילות ציונית,[1] והיה ציר בוועידת מינסק ובוועידת הלסינגפורס. אחר כך ציר בהקונגרס הציוני העולמי השביעי, האחד עשר, השנים עשר והשבעה עשר.[2]
ב-1921 עלה לארץ ישראל. לצד עבודותיו כמנהל בחברות שונות, היה חובב רדיו (ולפי אנציקלופדיה תדהר, האדם הראשון בתל אביב שהחזיק משדר רדיו מתוצרת בית) ומנהל שירות הרדיו העברי הראשון שפעל מגני התערוכה טרום הקמת שירות השידור הראשון.
ב-1933 הצטרף למפלגת המדינה העברית והיה עורך ביטאונה "המטרה".
בקונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה (1935) היה ציר וחבר הנשיאות.
כיהן כנשיא בית הדין העליון של הסתדרות העובדים הלאומית.[3]
בשנותיו האחרונות צמצם את פעילותו הציבורית. בבקוב נפטר בבית החולים הדסה שבתל אביב בי"ז בתשרי ה'תש"ט, 20 באוקטובר 1948.[4] הוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור.[5]
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 Homo Novus, א. בבקוב, המשקיף, 17 בנובמבר 1939
- ^ דוד תדהר (עורך), "אריה בבקוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1694
- ^ לח' אריה בבקוב, המשקיף, 20 בנובמבר 1939
- ^ רי אדיה בבקוב איננו, המשקיף, 21 באוקטובר 1948
- ^ אריה בבקוב באתר GRAVEZ
