הערך מכיל כתב געז. כדי לראות את הכתוב בצורה תקינה, יש להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, ראו עזרה.
קיסרות אקסוּם (בגעז: መንግሥተ አክሱም) הייתה ישות מדינית וכלכלית חשובה באזור חבש בצפון-מזרחה של אפריקה, בשטחי אתיופיה ואריתריאה של ימינו. הממלכה, שמרכזה בעיר אקסום (המצויה בצפון שטח אתיופיה המודרנית), הוקמה במאה ה-1 לפני הספירה, והפכה לקיסרות (אימפריה) באופן רשמי כאשר המלך סאמבראוטאס הכריז על עצמו כ"קיסר" (ንጉሠ ነገሥት; מילולית: מלך המלכים).
שם הקיסרות
אקסום: בספר אקסום, אוסף כתבים שנכתב במאה ה-15 על ההיסטוריה האקסומית, נטען שהשם אקסום נגזר משמו של אקסומווי שייסד את העיר אקסום והיה בנו של אתיופיס.
אתיופיה: בשם זה כינו היוונים והביזנטים את כל האזור שמדרום למצרים. במאה ה־4 לאחר שהקיסר אזנה אימץ את הנצרות כדת המדינה ולאחר כיבוש ממלכת כוש, הוא החליף את שמה הרשמי של אקסום לאתיופיה.
חבש: (בגעז: ሐበሻ) הוא חבל ארץ גאוגרפי-היסטורי בצפון-מזרח קרן אפריקה. מקור השם משפת הגעז, מהמילה ሐበሣ (חבּשׂה), ונכתב לראשונה כחבּס בשפה השבאית.[1]אדוארד גלייזר (אנ'), מומחה אוסטרי לדרום-ערבית, טען כי במילה חבש השתמשה לראשונה המלכה חתשפסות בשנת 1460 לפני הספירה ביחס לארץ פונטו.[דרוש מקור] נוסע אחר מהמפרץ הערבי הוא אל חרני. ב-1295 הוא מתאר את אימפריית חבש שבה אחת הערים הגדולות והידועות ביותר נקראת כברה, שהיא העיירה המלכותית על חוף הים האדום. הוא כותב ש"כברה היא מרכז מסחרי המהווה את נמל הים שממנו חבשה חצה את הים...".[2]
”בין המקום הזה ועד לעיר הנקראת בפי אנשיה אקסום מפריד מרחק של חמישה ימי נסיעה או יותר, המקום הזה מייבא שנהב לארצות שמעבר לנילוס דרך מחוז הנקרא כיאניאם, ומשם לעיר הנמל אדאליס”.[3]
”המקומות האלה, מארץ אכלני הסובך עד לארץ הברברים האחרות, נמשלים על ידי זוסקלאס, שהיה תמיד רעב לעוד שטח וכוח, אבל היה משכיל והכיר בספרות היוונית”.[4]
במאה ה-3, אקסום החלה להתערב בעניינים הפנימים של ממלכות בדרום חצי האי ערב, ושלטה לסירוגין באזור תיהמה במערב ערב הסעודית של היום ובאזורים אחרים.
בסוף המאה ה-3 אקסום החלה להטביע מטבעות משלה ונזכרה, על ידי הנביא הפרסי מאני(אנ'), כאחת מארבע המעצמות של התקופה, לצד פרס, רומא וסין. הממלכה קיבלה את הנצרות בין השנים 325–328 תחת שלטונו של הקיסר אזנה והייתה המדינה הראשונה שהשתמשה בצלב על מטבעותיה. בשיאה שלטה אתיופיה על אזור נרחב הכולל את צפון אתיופיה, אריתריאה, צפון סודאן, דרום מצרים, ג'יבוטי, תימן ודרום ערב הסעודית. שטחה הסתכם בכ-1.25 מיליון קמ"ר[5]
אחרי תקופת זוהר שנייה בתחילת המאה ה-6, החלה הממלכה לשקוע שוב, והתמוטטה סופית לאחר פלישת כוחות יהודית המלכה במאה ה-10.
מקור
אקסום הייתה ממלכה חשובה בסחר הבינלאומי מהמאה ה-1 (המפה על פי הספר השיוט בים האריתראי) עד אשר ירדה מגדולתה בגלל עליית הסחר הערבי והתפשטות האסלאם.מטבעות עם דיוקנו של המלך אינדוביס במטבע שמשמאל רשום ביוונית "ΑΞΩΜΙΤΩ BICIΔΑΧΥ" (לא ברור. משמעות המילה הראשונה היא "של אקסום"). במטבע שמימין רשום ביוונית "ΕΝΔΥΒΙC ΒΑCΙΛΕΥC", "המלך אינדוביס".אקסום ודרום ערב לקראת סוף מלכותו של גאדרט במאה השלישית.אדריכלות אקסומית טיפוסית, מנזר בדברה דמו
בתחילה סברו החוקרים שאקסום הוקמה על יד דוברי שמית מסבא שהיגרו מדרום חצי האי ערב (תימן המודרנית), אך רוב החוקרים מסכימים שהייתה זו ציוויליזציה מקומית. חוקרים כריצ'רד פנקהרסט מצביעים על ממלכת דעמת, שהייתה קיימת לפני אקסום והתפתחה ללא כל השפעה דרום ערבית ולפני ההגירה לאזור, שהתרחשה במאה ה-4 לפני הספירה, ונמשכה תקופה קצרה מאוד.[6] מעבר לכך, שפת הגעז, השפה השמית העתיקה של אריתריאה ואתיופיה, לא הגיעה מסבא, וישנן עדויות של נוכחות דוברי שמית באזור אפילו לפני האלף השני לפני הספירה.[7] השפעת סבא בתקופה זו הייתה קטנה, הוגבלה לכמה אזורים ונעלמה לאחר כמה עשורים, או שלמעשה היו אלו מושבות סחר או מוצבים צבאיים בסוג של שיתוף פעולה עם ממלכת ד`מאט או מדינות פרוטו-אקסומיות אחרות.[6] על מנת ליצור בלבול נוסף, באותה התקופה הייתה עיר באתיופיה הנקראת סבא שסביר שלא הייתה התנחלות סבאית.
אקסום נשארה אימפריה חזקה עד עליית האסלאם במאה ה-7. המוסלמים מעולם לא ניסו לחדור ולפלוש לאקסום כפי שהם עשו בשאר אפריקה. הכוח הימי של אקסום נחלש גם באותה התקופה אף על פי שבשנת 702 חיילי אקסום פלשו וכבשו את חג'אז ואת העיר העיקרית ג'דה. בנקמה, כתגובה הערבים כבשו את קבוצת איי דחלק מאקסום.
לבסוף, האימפריה המוסלמית השיגה שליטה על אזור ים סוף ורוב מדינות הנילוס, והכניסה את אקסום לבידוד כלכלי. אף על פי כן, שתי הממלכות היו ביחסים טובים באופן יחסי. שתי מדינות נוצריות הנמצאות צפונית מערבית לאקסום נכבשו על ידי המוסלמים ותושביה אולצו להתאסלם ובכך בתקופה זו נשארה אקסום המדינה הנוצרית היחידה באזור.
הישגים תרבותיים
ממלכת אקסום הגיעה למספר השגים תרבותיים, כגון האלפבית האתיופי (שהתפתח מהכתב הדרום ערבי), והחלה לטבוע מטבעות משלה בשנת 270 לערך. יותר מכך, בתחילת בנייתה של הממלכה, אובליסקים גבוהים הוקמו על מנת לציין את המלך וחדרים תת-קרקעיים נבנו, המפורסם שביניהם הוא האובליסק של אקסום.
ממלכה זו הייתה פלורליסטית ומדינה חשובה באופן תרבותי. בממלכה היו מגוון תרבויות שכללו בין היתר מצריים, סודאנים, ערבים והודים. ערי אקסום העיקריות כללו סבאים, יהודים, נובים, נוצרים ואפילו מיעוט של בודהיסטים.
קבלת הנצרות
בשנת 333 בקירוב תחת הקיסר עזנה, הממלכה אימצה את הנצרות במקום העירוב של הפוליתאיזם והמסורות היהודיות ושמה שונה לאתיופיה. על קבלת הנצרות מעידה הכרוניקה החבשית:
צנפא-ארעד הוליד את אברהא ואת אצבחא. בימיהם, בהיותם באכסום, הופיעה הנצרות... אבי סלמא היה סוחר ואתו בא אבא-סלמא. חלק מעם חבש היה חי בימים ההם באמונה היהודית, ואחרים היו מקדשים את הנחש. אבא-סלמא למדם את דת-ישוע המשיח... התנצרותם היה בשנת 333 ללדת המשיח. אברהא ואצבחא בנו את אכסום...
למרות קבלת הנצרות הפולחן הפוליתאיסטי המשיך להתקיים באקסום והיווה אופוזיציה משמעותית לשלטון הקיסרים הנוצריים, מצב זה נמשך עד להתחזקות הקשרים עם האימפריה הביזנטית שהובילו להתחזקות הנצרות ולניצחונה על יריבותיה הפולתאיסטיות.[8]
היהודים
החוקר הסקוטיג'יימס ברוס סייר ביישובי ביתא ישראל לאורך שנת 1770, במסגרת מסעו לגילוי מקור נהר הנילוס. הוא מציין כי הכינוי "ביתא ישראל" הוצמד ליהודים שסירבו להתנצר מהמאה הרביעית ואילך,[9] כאשר המלך אזנה הפך את ממלכת אקסום לממלכה נוצרית. לפני כן היהודים, על פי ההיסטורון האתיופי לאפסו דלבו, נקראו בשם סאמיאן,[10] שמשמעותו בשפת הגעז צפון - כנראה לומר שהם הגיעו מהצפון. לכינוי ביתא ישראל זה לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני שהוסדרה התקשורת עם קהילות יהודיות אחרות.[11]
לא נמסר בתעודה זו מי נטל את כיסא המלכות דיל נהואד, מלך אקסום. קיימות עדויות על כנסיות שרופות, אך היו חוקרים מודרניים שהטילו ספק בעצם קיומה של יהודית המלכה. אפשרות אחרת היא שממלכת אקסום הובסה בידי המלכה הפגאנית באני אל-האמווייאה, שהייתה מלכת אחת השבטים של הסידאמה.
לקריאה נוספת
Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilization of Late Antiquity, Edinburgh University Press, Edinburgh, 1991. ISBN 0-7486-0106-6
^שלוה וייל, כינויים קולקטיביים וזהות קולקטיבית של יהודי אתיופיה, בתוך 'יהודי אתיופיה באור הזרקורים' בעריכת שלוה וייל, האוניברסיטה העברית בירושלים, יולי 1997 ISSN 0792-2329
