[...] ואת עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום
— צוואת זאב ז'בוטינסקי
בשנת 1948 קמה ממשלה עברית כאמור, אך בראשה עמד דוד בן-גוריון, יריב מר של ז'בוטינסקי משכבר הימים. בן-גוריון טען פעמים רבות כי העלאת עצמותיהם של מנהיגים ציוניים היא מיותרת וכי יש להעלות יהודים חיים לארץ ישראל, אך בו בזמן הועלו עצמותיהם של מנהיגים רבים בתנועה הציונית.[2]
הסערה הציבורית
הסערה הציבורית בדבר העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי לישראל התעוררה לראשונה בדצמבר 1951, כאשר העלה חבר הכנסת מרדכי נורוק שאילתה בכנסת לראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, בשאילתה זו הוזכרו גם וולפסון, סוקולוב וצ'לנוב. בתשובה ענה ראש הממשלה בין היתר:”חובת מדינת ישראל היא בראש ובראשונה להעלות ארצה יהודים חיים שיבנו המדינה והאומה העברית ולכך דואגת ממשלת ישראל. זכרם של האישים הראויים לכך יישמר בלב העם בלי הבדל היכן נמצאות עצמותיהם.”
באוגוסט 1953 קיבלה ועידת ההסתדרות הציונית באמריקה (ZOA) החלטת פנייה לממשלת ישראל, למען תעלה עצמותיו של ז'בוטינסקי לארץ ישראל. פנייה זו הועברה לשר החוץ דאז משה שרת, שהעביר הפנייה לראש הממשלה, יחד עם חוות דעתו האישית, שיש להיענות לבקשה זו, אך גם אז סירב בן-גוריון להעלות את עצמות יריבו הפוליטי המר לארץ. ביוני 1954 העלה שר הפנים דאז, ישראל רוקח, הצעה לסדר יומה של הממשלה בדבר זאב ז'בוטינסקי, אך זו הועלתה לדיון רק בדצמבר אותה שנה. הממשלה קיבלה החלטה, שלפיה תורכב ועדה משותפת עם יו"ר ההנהלה הציונית, שתקבע את רשימת ראשי התנועה הציונית ומבשריה, אשר את עצמותיהם יש להעלות לישראל.
בינתיים, הפנו בקשות רבות לנשיא המדינה דאז יצחק בן-צבי, כדי שיפעל מול בן-גוריון. נשיא המדינה הביע תמיכה במהלך של העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי, הן בעל-פה בהזדמנויות שונות והן במכתבים אל דוד בן-גוריון ומשה שרת. באחד ממכתבים אלו המליץ בן-צבי לבן-גוריון על העלאתם של המנהיג הציוני-סוציאליסטי דב בר בורוכוב והמשורר הציוני שלום שבזי. בן-גוריון המשיך בעמדתו העיקשת נגד העלאת עצמות לארץ-ישראל, אלא של בנימין זאב הרצל (שנקבר בשנת 1949 בארץ-ישראל) ושל אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (שנקבר בשנת 1954 בארץ-ישראל).
ב-3 ביוני 1956 כתב לבן-צבי: "הנהפוך ארצנו לארץ הקברים?".[3]
הסערה הציבורית דעכה עם הזמן עד שיוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'בוטינסקי, העלה מחדש את הנושא במכתב ששלח לבן-גוריון בספטמבר 1956. במכתב ששלח שכטמן, הוא ביקש מבן-גוריון לדון מחדש בשאלת קבורתו של ז'בוטינסקי בארץ. בן-גוריון השיב לו במכתב מ-3 באוקטובר1956:
אומר לך דעתי, שאינה אמנם דעת רבים, אבל זוהי דעתי העקרונית בכל המקרים מעין אלה. אני סבור שרק שני יהודים היינו צריכים להעלות עצמותם לארץ: ד"ר הרצל והברון אדמונד דה-רוטשילד. הארץ זקוקה ליהודים חיים, ולא לעצמות מתים. אני התנגדתי (לא עשיתי בענין זה מלחמה ציבורית ולא אעשה, אבל הבעתי דעתי) להעברת עצמותיהם של סמולנסקין ואחרים. רק פועלו של האיש נשאר אחר מותו. עצמותיו הם עפר ואפר ואין כל קשר עם האיש. ואין להפוך את הארץ לבית קברות. אין כאן משום הבעת ייחוס לז'בוטינסקי - אלא עמדה פרינציפיונית. אני בעצמי ממכבדי ז'בוטינסקי - אם כי איני, אולי, מקבל הערתך אתה עליו.
— דוד בן-גוריון
ב-23 באוקטובר אותה שנה השיב שכטמן לבן-גוריון במכתב לאמור:
מבלי לנסות לדון לגופה של גישתך היסודית לשאלת העברת עצמותיהם של מנהיגים ציוניים לישראל, אני רק רוצה לציין את העובדה כי בנוסף לעצמותיהם של ד"ר הרצל והברון רוטשילד, הועלו לישראל בשנים באחרונות גם עצמותיהם של נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מכס נורדאו (כך במקור) ואחרים. על-ידי כך נוצר תקדים שאין להתעלם ממנו. מעמדו של ז'בוטינסקי בתנועת השחרור הלאומית של עם ישראל מזכה אותו ללא ספק לפחות לאותה מידה של הכרה.
— יוסף שכטמן
מכתבו זה של שכטמן הגיע לידיו של בן-גוריון זמן קצר לפני פרוץ מלחמת סיני. בינתיים ביקר שכטמן בישראל ושוחח בעניין זה עם ראש הממשלה, שהמשיך לדבוק בעמדתו הנוקשה.
לאורך כל תקופת כהונתו כראש הממשלה, התעקש בן-גוריון שלא למלא את בקשת ז'בוטינסקי בצוואתו.[4]
בשנת 1963, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ופרש בשנית לשדה בוקר, מחליפו בתפקיד היה לוי אשכול. אשכול ביצע תפנית במדיניות המפלגתית שרווחה עד אז בלשכת ראש הממשלה. הוא ניפץ את תורת "בלי חרות ומק"י" ונפגש עם מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות, ממנו שמע על צוואתו של ז'בוטינסקי. שנים לאחר הפגישה סיפק בגין על התרשמותו העמוקה של ראש הממשלה מהאמונה של ז'בוטינסקי במדינה היהודית שבדרך. אמונה זו, טען בגין לימים, היא שהובילה את אשכול להניח בצד כל שיקול פוליטי ומפלגתי ולפעול להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה.
במרץ 1964 התקבלה החלטת הממשלה הקובעת כי הממשלה נענית לבקשתו של ז'בוטינסקי בצוואתו ותביאו לקבורה בארץ-בארץ ישראל.
בן-גוריון חשש כי העלאת העצמות תעניק ל"חירות" לגיטימציה בציבור הרחב ובאפריל תקף את ההחלטה באמצעות סדרת מאמרים חריפים ב"דבר", בהם תקף את ז'בוטינסקי.[5]
ההחלטה על העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי לארץ עוררה הדי שמחה ואחדות בישראל. אתר הקבורה בהר הרצל נבחר בקפידה, כך שיהיה במרחק סביר מקברו של הרצל. ראש הממשלה אשכול הגיע בעצמו לבחון את אתר הקבורה ואישר אותו.
ארונותיהם של זאב ויוענה ז'בוטינסקי הובאו מניו יורק לישראל במטוס. המטוס עצר בפריז, שם נערך טקס בהשתתפות ראש הממשלה, שנבצר מלהגיע לטקס עקב ביקורו שם. בטקס בפריז, שנערך בשדה התעופה אורלי ושאורגן על ידי שלמה פרידריך, נציג תנועת החרות בפריז ומזכ"ל הוועד למען ברית ישראל צרפת, השתתפו נציגי הקהילה היהודית בצרפת ופוליטיקאים צרפתים בכירים,[6] ביניהם הגנרל פייר קניג שהגיע במדים צבאיים ושהצדיע לארונו של ז'בוטינסקי.[7]
עם הגיעו של המטוס לישראל, הוצבו הארונות בכיכר הרברט סמואל בתל אביב, שם השתרך תור ענק של אנשים שבאו לעבור על ארונו של המנהיג הציוני הדגול. התור השתרך עד כיכר המושבות.
הארונות הועלו לחלקת הקבורה כאשר הקהל עמד במקומו בדומייה, עם כניסת ארונות הקבורה לחלקה הורכנו דגלי המדינה לחצי התורן. לאחר הצבת הארונות מעל לקבר הפתוח, הסיר מנחם בגין את חרבו של ז'בוטינסקי מעל ארונו ומסר אותה למשמרת במכון ז'בוטינסקי. אחרי כן הסירו יצחק ילין, חיים לנדאו, הרי הורוביץ ויוסף שכטמן את הדגלים מארונות הקבורה ומסרו אותם למשמרת במכון ז'בוטינסקי. יחידת צה"ל דגלה את נשקה והארונות הורדו לקברם. מעל לארונות נשפכה אדמה מקברותיהם של שרה אהרונסון, יוסף טרומפלדור, שלמה בן-יוסף, חיילי הבריגדה העברית שנפלו באירופה, עולי הגרדום, פורצי כלא עכו, חללי אלטלנה, אמו של ז'בוטינסקי, חוה, אחותו של ז'בוטינסקי, תמר וכן אדמה מהר ציון ומהר הזיתים. לאחר מכן כוסו הארונות בלוחות והקבר כוסה על ידי המכובדים, הוקראו מזמור קמ"ד בתהילים, קדיש ואל מלא רחמים. זרים הונחו על ידי בית"רים ומשלחות והושר המנון המדינה. בסיום הטקס יצא נשיא המדינה מן הרחבה והקהל עבר על הקברים.
נימת הסיקור הכללית שהוצגה בעיתונות העברית בהעלאת ארונו של זאב ז'בוטינסקי, הייתה של האדרה והירתמות למען המפעל הציוני. על פי רוב הוצג נרטיב מפאר, מהלל ומעריץ. עם זאת, העלאת ארון ז'בוטינסקי גררה פולמוסים ששיקפו שסעים חברתיים־פוליטיים וחשפו מתחים בין דבר לבין חרות בפרט ובין השמאלי המפא"יניקי לבין הימין הרוויזיוניסטי בכלל. ליתר פירוט, עיתון דבר דיווח על ז'בוטינסקי באופן לקוני ומצומצם ביותר. לעומתו, עיתון חרות כיסה את העלאת ארונו של ז'בוטינסקי בפירוט רב יותר, מקיף ומעריץ. אפשר לייחס מגמה זו לעובדה שחרות ראה בז'בוטינסקי אב רוחני ומכונן.[8]
ביום השנה ה-26 למותו של ז'בוטינסקי נערך בהר הרצל טקס קביעת המצבה.
