PROFILPELAJAR.COM

ג'ון גדס לורנס וטיירון גארנר נגד טקסס
**John Geddes Lawrence and Tyron Garner v. Texas**
מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון של ארצות הברית
תאריך טענות	26 במרץ 2003
תאריך החלטה	26 ביוני 2003
מראה מקום	‎539 U.S. 558; 123 S. Ct. 2472; 156 L. Ed. 2d 508; 2003 U.S. LEXIS 5013; 71 U.S.L.W. 4574; 2003 Cal. Daily Op. Service 5559; 2003 Daily Journal DAR 7036; 16 Fla. L. Weekly Fed. S 427
ערכאות נמוכות	הנאשמים הורשעו בבית המשפט הפלילי של מחוז האריס בשנת 1999, 2000 WL 729417 (Tex. App. 2000) (depublished), 41 S.W.3d 349 (Tex. App. 2001), בקשת ערעור נדחתה (Tex. App. 2002), בקשה לעיון חוזר בהחלטה בפני בית המשפט העליון נתקבלה, 537 U.S. 1044 (2002)
החלטה
	חוק מדינת טקסס, הקובע כי יחסי מין הומוסקסואליים הם מעשה פלילי אסור, סותר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.
חברי המותב
נשיא בית המשפט	ויליאם רנקוויסט
חברי המותב	ג'ון פול סטיבנס, סנדרה דיי אוקונור, אנטונין סקליה, אנתוני קנדי, דייוויד סוטר, קלרנס תומאס, רות ביידר גינסבורג, סטיבן ברייר.
דעות בפסק הדין
דעת רוב	קנדי
דעות נוספות	מצטרפים לדעת הרוב: סטיבן, סוטר, גינסברג, ברייר ; דעת מיעוט: סקליה ; מצטרפים לדעת המיעוט: רנקוויסט, תומאס (בדעת מיעוט נפרדת) ; דעת יחיד תומכת בדעת הרוב: אוקונור
חוקים אליהם מתייחס בית המשפט
	התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית;; סעיפים 21.06(a) לחוק הפלילי של טקסס משנת 2003
היסטוריה מאוחרת
	התלונה נגד הנאשמים בוטלה,2003 WL 22453791, 2003 Tex. App. LEXIS 9191 (Tex. App. 2003)

פסק דין לורנס נגד טקסס (באנגלית: Lawrence v. Texas; מראה מקום: 539 U.S. 558 (2003))‏^[1] הוא פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית הקובע כי כל חוק האוסר על קיום יחסי מין הומוסקסואליים בין שני בוגרים בביתם סותר את חוקת ארצות הברית בשל הפגיעה בזכות לפרטיות. בפסק דין זה, שניתן בשנת 2003, קבע לראשונה בית המשפט העליון של ארצות הברית, ברוב של 6 שופטים נגד 3, כי ההחלטות הקודמות של בית המשפט, ובהן ההחלטה משנת 1986 - פסק דין באוורס נגד הארדוויק, בטלות. לפני פסק דין זה סירב בית המשפט (בפסק דין באוורס) לתת הגנה שכזו וקבע כי אין כל הגנה בחוקה שיש בה כדי לפסול חוקים שאוסרים על קיום יחסי מין הומוסקסואליים וקובעים כי מעשים אלה הם עבירה פלילית.

ההליך המשפטי זכה לעניין ציבורי רב ומספר רב של "ידידי בית המשפט" הגישו תצהירים לבית המשפט בנושא.

פסק דין זה נחשב לאחת ההחלטות המשפטיות החשובות ביותר עבור זכויות להט"ב בארצות הברית, יחד עם פסק דין אוברגפל נגד הודג'ס (2015) ופסק דין בוסטוק נגד מחוז קלייטון (2020).

תיאור המקרה נשוא פסק הדין

תקדימים

בהתאם למשפט המקובל מוגנות זכויות בני זוג לקיום יחסי מין על ידי חוזה הנישואין - חוזה לו שותפים הגבר, האישה (ובנישואין דתיים - גם האל) והמדינה הבאה לאכוף חוזה זה כמו כל חוזה אחר. בהתאם להשקפה זו, קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין נחשב לדבר אסור או שיש לאוסרו ("רע כי נאסר" - "Malum prohibitum"). מסיבה זו נחקקו במדינות רבות (הן מדינות המשפט המקובל והן מדינות המשפט הקונטיננטלי) חוקים האוסרים קיום יחסי מין מחוץ לנישואין, ניאוף, מעשי סדום בין אם בין גבר ואישה, ובין אם בין גברים).

גישה זו של המשפט המקובל החלה להשתנות רק בסוף המאה ה-20. כך למשל, בספר החוקים של מדינת ישראל בוטלו החוקים האוסרים על מעשים אלה רק בשנת 1988. בארצות הברית החלו מגמות של שחרור האישה להתפשט בשנות ה-60 עם עלייה במספר מקרי הגירושין ובמספר המשפחות החד הוריות, ובהתאם עם עלייה במספר הזוגות המקיימים יחסי מין מחוץ לנישואים. בעקבות מגמה זו ביטלו בשנות ה-70 רבות ממדינות ארצות הברית את החוקים האוסרים קיום יחסי מין מחוץ לנישואין, וכן בוטלו החוקים האוסרים על ביצוע מעשי סדום והאיסור על קיום יחסי מין הומוסקסואליים.

בפסק הדין גריסוולד נגד קונטיקט משנת 1965 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי חוק האוסר על שימוש באמצעי מניעה ביחסי מין בין בני זוג נשואים הוא חוק הנוגד את החוקה, ואינו חוקי. בפסק דין זה קבע לראשונה בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ישנה זכות חוקתית מוגנת לפרטיות. זכות זו אינה מצוינת מפורשות במגילת הזכויות אולם היא קיימת ומוגנת מהיותה חלק מה"הילה הנוצרת על ידי החוקה" ("penumbras, formed by emanations from those guarantees that help give them life and substance").

בית המשפט נזהר בדבריו וקבע כי זכות זו לפרטיות קיימת רק בין בני זוג הנשואים זה לזה.

בפסק דין איזנשטט נגד ביירד משנת 1972 קבע בית המשפט בעקבות פסק דין רו נגד וייד כי הזכויות לפרטיות חלות גם על נשים לא נשואות ולא רק על נשים נשואות.

בפסק הדין משנת 1986 - פסק דין באוורס נגד הארדוויק - התבקש בית המשפט העליון לקבוע כי חוק מדינת ג'ורג'יה האוסר קיום יחסי מין הומוסקסואליים בין שני גברים בוגרים בביתם סותר את זכותם לפרטיות. במקרה זה לא נפתחו אומנם הליכים פליליים נגד הארדוויק, אולם הוא נאסר בשל קיום מין אוראלי עם גבר אחר בביתו. בית המשפט העליון דחה את הבקשה ברוב של חמישה שופטים מול ארבעה. השופט ביירון וייט שכתב את דעת הרוב, קבע כי הזכות לקיום יחסי מין היא זכות הנתונה רק לגברים ולנשים ולא להומוסקסואלים, וכי יחסי מין בין הומוסקסואלים הם מעשה הנוגד את המוסר הציבורי ואת טובת הציבור. ביטול החוק, קבע בית המשפט, יפגע ביסודות המוסריות של המדינה ושל החברה, ובביטולו יקבעו השופטים למעשה כי דעותיהם האישיות חשובות יותר מדעות המחוקקים במדינה (שחוקקו את החוק) ובכך תיפגע באופן אסור הפרדת הרשויות במדינה.

על אף פסק הדין של בית המשפט העליון, קבע בית המשפט העליון של מדינת קנטקי בשנת 1992, בהתבססו על חוקת המדינה, בפסק דין קנטקי נגד וואסון כי החוק המדינתי האוסר על קיום יחסי מין הומוסקסואליים סותר את חוקת המדינה, וביטל את החוק.

מאסרם של לורנס וגארנר

העותרים לבית המשפט העליון, ג'ון גדס לורנס (John Geddes Lawrence) בן ה-60, וטיירון גארנר (Tyron Garner) בן ה-36, נאסרו בשל קיום יחסי מין אנאליים בביתו של לורנס ביוסטון שבטקסס ב-17 בספטמבר 1998 בין השעות 10:30 ו-11:00 בלילה. סגן השריף, ג'וזף קווין, נכנס אל הדירה שלא הייתה נעולה, ואסר את לורנס וגארנר.

השוטר הגיע למקום לאחר שקיבל דיווח על כך שבדירה נורו יריות. המתלונן היה שכנו של לורנס, רוג'ר דייוויד נאנס (Roger David Nance), שהואשם קודם לכן בתקיפה של לורנס על רקע היותו הומוסקסואל. נאנס הודה מאוחר יותר כי שיקר בתלונתו למשטרה, ובשל כך הואשם ונכלא ל-15 ימים.

לורנס וגארנר נאסרו והואשמו בכך שעברו על החוק הפלילי של מדינת טקסס האוסר על קיום יחסי מין הומוסקסואליים, עברה מסוג חטא (Class C misdemeanor). הם שוחררו ממעצר לאחר שהסכימו לשלם ערבות בסך $200.

ב-20 בנובמבר 1998 הודו לורנס וגארנר בעובדות נשוא כתב האישום נגדם, ושופט השלום מייק פארוט (Mike Parrott) הרשיע אותם על פי הודאתם. לאחר ההרשעה פנו לורנס וגארנר וביקשו משפט חוזר בטענה שהחוק סותר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית הקובע כי החוק צריך להתייחס בשוויוניות לכל האזרחים, וכי חוק זה אינו שוויוני שכן הוא אוסר קיום יחסי מין אנאליים רק בין גברים ולא בין גברים ונשים.

בית המשפט דחה את בקשתם והטיל על כל אחד מהם קנס של $125 (הקנס המרבי הקבוע בחוק כעונש על עבירה זו הוא בסך $500). כמו כן נדרש כל אחד לשלם $141.25 - הוצאות המדינה בקיום הליך המשפט החוזר.

לורנס וגארנר ערערו על ההחלטה, וב-4 בנובמבר 1999 נקבע דיון בערעור בפני הרכב מורחב של שלושה שופטים בבית המשפט לערעורים. השופטים ג'ון ס. אנדרסון (John S. Anderson), ונשיא בית המשפט לערעורים (במחוז המדינתי ה-14) פול מרפי (Paul Murphy) קבעו כי החוק אכן סותר את התיקון לחוקה, וכי החוק מפלה על בסיס מגדר. השופט ג'יי. הרווי הדסון (J. Harvey Hudson) קבע, בדעת מיעוט, כי אין להומוסקסואלים זכות לקיים יחסי מין, וכי החוק אינו פוגע בשוויון. בית המשפט לערעורים החליט לדון במקרה במסגרת מותב מורחב, והפעם דחה את הערעור ברוב של שבעה שופטים נגד שניים.

ב-13 באפריל 2001 ערערו לורנס וגארנר על החלטת המותב המורחב של בית המשפט לערעורים בפני בית המשפט העליון לערעורים פליליים של טקסס אשר דחה אף הוא את הערעור. ב-16 ביולי 2002 הוגש לבית המשפט העליון של ארצות הברית ערעור על החלטת בית המשפט העליון לערעורים פליליים של טקסס.

ההליכים בפני בית המשפט העליון

ב-2 בדצמבר 2002, בבקשה לעיון חוזר (writ of certiorari), החליט בית המשפט לדון בערעור על בית המשפט העליון לערעורים פליליים של טקסס. אישים וגורמים רבים פנו לבית המשפט והגישו תצהירים כידידי בית המשפט^[2].

עורך הדין פול מ. סמית' טען בעל פה עבור לורנס ב-26 במרץ 2003, והחלטת בית המשפט ניתנה ב-26 ביוני 2003. בית המשפט פסק בשאלות הבאות:

האם חוק מדינת טקסס שעל פיו הורשעו העותרים, האוסר קיום יחסי מין אנאליים בין בני זוג הומוסקסואלים אך לא בין בני זוג הטרוסקסואלים, פוגע בזכות לשוויון בפני החוק, המוגנת על ידי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.
האם ההרשעה הפלילית של שני גברים בוגרים על מעשים שנעשו בפרטיות ביתם פוגעת בזכותם של אותם אנשים לפרטיות, המוגנת על ידי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.
האם על בית המשפט העליון להפוך את החלטת פסק דין באוורס נגד הארדוויק.

החלטת הרוב

ברוב של שישה שופטים מול שלושה קבע בית המשפט העליון כי יש לבטל את חוק מדינת טקסס. רוב של חמישה שופטים קבע כי החוק פוגע בזכותם של העותרים לשוויון בפני החוק.

דעת הרוב קובעת כי יש להפוך את הלכת באוורס נגד הארדוויק, ובהתאם - לבטל שנים עשר חוקים נוספים במדינות שונות בארצות הברית.

דעת הרוב נכתבה על ידי השופט אנתוני קנדי, איתה הסכימו השופטים ג'ון פול סטיוונס, דייוויד סוטר, רות ביידר גינסברג וסטיבן ברייר.

בפסק דינו תקף קנדי את העובדות שעליהן נסמכה הלכת באוורס, תוך ציטוט החלטת בית הדין האירופי לזכויות אדם - "פסק דין דודג'און נגד הממלכה המאוחדת" שבאמצעותו סתר את הטענה שעמדה בבסיס פסק דין באוורס - כי התרבות המערבית מתנגדת להומוסקסואליות (טענה שעליה התבססה החלטה של בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניין באוורס).

בפסק דין באוורס קבע נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית וורן ברגר כי "לכל אורך ההיסטוריה התנגדה התרבות המערבית ליחסי מין הומוסקסואליים ואלה נאסרו על ידי החוק". קנדי תוקף קביעה עובדתית זו וקובע כי לאור פסק הדין משנת 1981 של האיחוד האירופי אין התרבות המערבית חושבת כך, ולנוכח זאת שהעובדות בבסיס פסק דין באוורס שגויות, יש להפוך גם את פסק הדין.

בית המשפט קבע בדעת הרוב כי יחסי מין בהסכמה בין בוגרים בפרטיות ביתם היא חלק מההגנה על הפרטיות המוקנה מכוח התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. חוק מדינת טקסס פוגע בזכות זו וסותר את החוקה, ועל כן דינו להתבטל.

דעת היחיד התומכת של אוקונור

השופטת סנדרה דיי אוקונור קובעת בדעת יחיד כי היא מסכימה כי חוק מדינת טקסס סותר את החוקה, אך אינה מצטרפת לטיעונים של דעת הרוב. אוקונור אינה מסכימה עם הטענה שיש להפוך את פסק דין באוורס (היא הייתה בדעת הרוב בפסק דין באוורס) אולם טוענת כי במקרה זה יש לבטל את החוק כי הוא מפלה בין קבוצות אוכלוסייה שונות, ולא מפני שהוא קובע כי יחסי המין עצמם אסורים. לדבריה אין התיקון ה-14 לחוקה נותן זכויות לפרטיות בקיום יחסי מין (היינו, לו היה החוק קובע שדבר מה אסור הן לזוגות הומוסקסואלים והן לזוגות הטרוסקסואלים, לא הייתה אוקונור תומכת בביטול החוק מאחר שאינו מפלה בין קבוצות).

אוקונור מדגישה כי מדובר בחוקים ש"מגנים על אינטרסים של המדינה" בלבד, שכן חוק שאינו מגן על אינטרס של המדינה דינו להתבטל אף הוא. גם בכך שונה אוקונור מדעת הרוב. מדעת הרוב עולה כי חוק הקובע כי אסור לזוגות הומוסקסואלים להנשא יתבטל גם הוא. מעמדתה של אוקונור עולה כי חוק שכזה, המגן על אינטרס מדינתי לשמר את מוסד הנישואין המסורתי יכול להתקיים אף אם הוא מפלה בין קבוצות, הואיל ומדובר בהגנה על אינטרס מדינתי לגיטימי (בעוד שחוק האוסר על קיום יחסי מין אנאליים או אוראליים, גם אם אינו מפלה, אינו יכול להישאר על כנו כי אין בבסיסו אינטרס מדינתי לגיטימי).

לדברי אוקונור חוק הפוגע בהומוסקסואלים רק בשל היותם כאלה, בהיעדר אינטרס לגיטימי אחר, יתבטל.

דעות המיעוט

את דעת המיעוט בפסק הדין כתב השופט אנטונין סקליה, והצטרפו אליו השופט קלרנס תומאס ונשיא בית המשפט העליון ויליאם רנקוויסט. סקליה מתנגד לפסק הדין ההופך את פסק דין באוורס בטענה כי על פסק דין זה מסתמכים פסקי דין מדינתיים וחוקים מדינתיים רבים, ומשמעות הפיכתו משמעה הפיכת כולם.

בין היתר, הפיכת פסק דין באוורס משמעה הפיכת פסק דין ויליאמס נגד פריור הקובע כי חוק מדינת אלבמה, האוסר על מכירת צעצועי מין, חוקי ואינו סותר את החוק; פסק דין מילנר נגד אפפל הקובע כי בתי מחוקקים יכולים לקבוע חוקים השומרים על מוסריותה של המדינה; פסק דין הולמס נגד המשמר הלאומי של קליפורניה האוסר על הומוסקסואלים להצטרף למשמר הלאומי של קליפורניה; ופסק דין אוונס נגד המדינה הקובע כי "אין לאדם זכות חוקתית לקיים יחסי מין מחוץ לנישואין".

סקליה אף טען כי ביטול פסק דין באוורס יביא לביטול חוקים האוסרים על ביגמיה, פוליגמיה, נישואים הומוסקסואליים, גילוי עריות, זנות, קיום יחסי מין עם בעלי חיים, ניאוף ואוננות (במדינות שונות של ארצות הברית יש חוקים האוסרים מעשים אלה).

סקליה טוען כי בביטול פסק דין באוורס קובע בית המשפט העליון כי הוא תומך ב"אג'נדה של ההומוסקסואלים" (largely signed on to the so-called homosexual agenda). סקליה מציין כי "אין לו דבר נגד הומוסקסואליות" או כל קבוצה אחרת הפועלת באמצעים דמוקרטיים, אולם אל לבית המשפט להתערב בנושאים פוליטיים ועליו לנהוג בנייטרליות במקרים כאלה.

בהרצאה שנשא סקליה ב-8 במרץ 2006 הסביר את עמדתו, שלפיה מנסחי מגילת הזכויות לא התכוונו לתת זכויות להומוסקסואלים - בעת מתן מגילת הזכויות היו בכל המדינות של ארצות הברית חוקים נגד יחסי מין הומוסקסואלים ולכן ברור שהחוקה לא התכוונה להגן על מעשים אלה.

השופט תומאס, בדעת יחיד מתנגדת, קובע כי החוק "טיפשי יותר מהרגיל" (uncommonly silly), אולם בהיעדר זכות מפורשת בחוקה לפרטיות אסור לבית המשפט העליון לבטלו (הוא המליץ לבית המחוקקים של טקסס לבטל את החוק).

השלכות פסק הדין

פסק הדין קבע לראשונה בשנת 2003 כי לזוגות הומוסקסואלים יש זכות לקיים יחסי מין בין שני בוגרים בפרטיות ביתם וכי אין למדינה זכות למנוע מעשים אלה, בניגוד להחלטה הקודמת משנת 1986 הקובעת כי מעשים אלה אפשר שייאסרו על ידי חוקי המדינות בארצות הברית (ולמעשה ההחלטה הקודמת מנעה ביטול חוקים רבים שאסרו מעשים אלה).

בעקבות פסק הדין קבע בית המשפט העליון של מסצ'וסטס בפסק דין גודרידג' נגד המחלקה לבריאות הציבור כי אין להפלות בין זוגות הטרוסקסואלים להומוסקסואלים, וכי יש להתיר במדינת מסצ'וסטס נישואין של זוגות הומוסקסואלים בהתאם לחוקת המדינה. פסק הדין לא ציטט את החלטת לורנס, אולם ניתן מספר חודשים לאחר ההחלטה וככל הנראה הושפע ממנה.

שני פסקי הדין הראשונים לצטט את לורנס נגד טקסס היו "פסק דין מרטין נגד זיהרל" (אנ'), בו קבע בית המשפט העליון של וירג'יניה כי החוק שאסר על יחסי מין מחוץ לנישואין אינו חוקתי, ו"פסק דין המדינה נגד לימון" (אנ') בו קבע בית המשפט העליון של קנזס כי גיל הסכמה שונה בין זוגות הומוסקסואליים והטרוסקסואליים אינו חוקתי.