PROFILPELAJAR.COM

הפמיניזם השחור הוא זרם פמיניסטי שמוצאו בפמיניזם הרדיקלי הטוען שמינניות (סקסיזם - אפליה על רקע מיני), דיכוי מעמדי וגזענות פועלים ככלים שלובים ואי אפשר להבין או לפרק אחד מהם ללא הבנה ופירוק של השניים האחרים. הזרם החל להתפתח בארצות הברית בשנות ה-70 של המאה ה-20 בעקבות תחושותיהן של נשים כהות עור, משכילות מרקע אתני מעמדי מגוון, שחוויות החיים הייחודיות שלהן אינן מוצאות ביטוי בתנועות הנשים, שהן קרבן כפול לפטריארכיה ולגזענות ומודרות על רקע גזעי ואתנוצנטרי. הפמיניזם השחור הוא אחד מיישומי תאוריית העמדה הפמיניסטית.

עיינו גם בפורטל

פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון בין המינים, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית.

כינונו של הפמיניזם השחור

זרם הפמיניזם השחור צמח במחצית השנייה של המאה העשרים, כתנועה פוליטית וחברתית, מתוך תחושה של אי שביעות רצון הן מהתנועה לזכויות האזרח הן מהתנועה הפמיניסטית של שנות השישים והשבעים. התנועה לזכויות האזרח התמקדה בדיכוי גברים שחורים בלבד, ולא זו בלבד אלא שנשים שחורות רבות חוו מינניות בתוך הקבוצות שפעלו לזכויות האזרח. לעומתה, התנועה הפמיניסטית התמקדה בבעיות שניצבו בפני נשים לבנות ממעמד בינוני. לדוגמה; הישגי המאבק לעבודה מחוץ לבית לא היוו בבחינת הישג לנשים השחורות שעבדו מחוץ לבית מאז ומתמיד. מכאן שאף תנועה לא נאבקה על נושאים שהעסיקו נשים שחורות באופן ייחודי.

אחד הטקסטים המכוננים של הפמיניזם השחור הוא "הטיעון לשחרור הנשים השחורות ככוח מהפכני", שנכתב על ידי מרי אן ות'רס (Mary Ann Weathers) ויצא לאור בשנת 1969 במגזין הפמיניסטי הרדיקלי של תא 16 "די עם משחקים ושעשועים: עיתון לשחרור הנשים".^[1] ות'רס טענה כי הנחת היסוד שצריכה להיות נר לרגליהן של הנשים השחורות היא שאף אחד אינו יכול להילחם את מלחמתן, הן צריכות לעשות זאת בעצמן. עוד הצהירה שהיא מאמינה ש"שחרור הנשים ייחשב כאסטרטגיה שתביא בסופו של דבר לקשר עם כל התנועות המהפכניות של נשים, גברים וילדים". עם זאת היא הניחה ש "נשים חייבות להתחיל במהלך".^[1]

"...כל הנשים סובלות מדיכוי, אפילו נשים לבנות, במיוחד העניות שבהן, נשים אינדיאניות, מקסיקניות, פורטוריקניות ונשים אמריקניות שחורות, שהדיכוי שלהן גדול פי שלושה ...אבל המכנה המשותף שלנו הוא דיכוי נשים. פירוש הדבר שאנחנו יכולות להתחיל לשוחח עם נשים אחרות בעלות מכנה משותף זה וליצור עמן קשרים, ובדרך זו לבנות את הכוח המהפכני שאנו מתחילות לצבור..."

— Mary Ann Weathers

שנה לאחר מכן, בשנת 1970, הוציאה לאור ברית נשות העולם השלישי את "מנשר הנשים השחורות".^[2] המנשר טען לייחודיות הדיכוי של נשים שחורות. והתנגד הן לגזענות הן לקפיטליזם, ומופיעה בו ההצהרה כי:

"האישה השחורה דורשת מערכת הגדרות מחודשת כאישה והכרה בנשים כאזרחיות שותפות ובטוחות, לא כבנות בליעל מטריארכליות או כמייצרות ילדים בשרשרת. לשם שילוב תפקידים נדרשת הכרה בנשים וגברים כמשלימים זה את זה ולא כמתחרים שווים"

— Linda La Rue

נשים פמיניסטיות שחורות אחרות, שהיו פעילות בשנים הראשונות של הגל השני של הפמיניזם היו עורכת הדין לזכויות האזרח והסופרת פלורנס קנדי (Florynce Kennedy), שהייתה מחברת שותפה לאחד הספרים הראשונים בנושא הפלות, "ראפ ההפלות" של 1970, סלסטיין וור (Cellestine Ware) מחטיבת אנתוני - סטנטון של ניו יורק, ופטרישה רובינסון (Patricia Robinson). שלושתן "ניסו להראות את הקשר בין גזענות לשליטה גברית" בחברה.^[3]

רעיונות וסוגיות

על פי הוגות הפמיניזם השחור, סקסיזם, דיכוי מעמדי וגזענות קשורים זה בזה ללא הפרד.^[4] הדרך שבה הם קשורים זה בזה נקראת הצטלביות (באנגלית: Intersectionality) (המושג נטבע לראשונה על ידי קימברלי קרנשו בשנת 1989. נושאים אלה אופייניים גם בפמיניזם הפוסט-קולוניאלי, הפמיניזם הקווירי, ובפמיניזם המזרחי הישראלי). לדעתן זרמים של פמיניזם החותרים להתגבר על מינניות ודיכוי מעמדי אך מתעלמים מהגזע עלולים לגרום להפליית נשים עקב העדפה גזעית.

אחת התאוריות שפותחה בעקבות הפמיניזם השחור הייתה תאוריית הוומניזם של אליס ווקר. ווקר וחברותיה ציינו שנשים שחורות התנסו בסוג שונה ומוגבר של דיכוי בהשוואה לנשים לבנות. לדבריהן, הפמיניזם השחור הופיע אחרי התנועות הפמיניסטיות המוקדמות יותר, מאחר שבראשן של תנועות אלו עמדו נשות המעמד הבינוני, שהתעלמו מדיכוי על בסיס גזע ומעמד.^[5] אנג'לה דייוויס, טענה שנשים אפרו־אמריקניות סבלו מתוכניות עיקור כפוי, ואילו נשים לבנות, שחוו הריונות בלתי רצויים חוזרים ונשנים, נאלצו להפיל בחשאי. בנאום "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון", שנשאה אודרי לורד בכנס "המין השני" בניו יורק בשנת 1979, העלתה סוגיות של גזענות בתוך התנועה הפמיניסטית. לדברי לורד חוויות החיים של הנשים הלבנות נחשבות לנורמה ושונות מאלה של הנשים השחורות. בעקבות כך, נדחקות חוויות החיים של הנשים השחורות לשוליים, כמו גם אלה של הלסביות, ושל הלסביות השחורות ביתר שאת.

על פי התאוריה של הפמיניזם השחור, נשים שחורות ממוקמות בתוך מערכות של כוח באופנים שונים לגמרי מאלה של הנשים הלבנות. הוגות הפמיניזם השחור, כאנג'לה דייוויס, בל הוקס ופטרישה היל קולינס טענו, לדוגמה, שנשים שחורות, בניגוד לנשים לבנות רבות, ניצבות בשולי הגזע, המעמד, המגדר והמיניות. ב"מחשבה הפמיניסטית השחורה" (1991) הגדירה קולינס את הפמיניזם השחור ככולל "נשים שניסחו באופן תאורטי את החוויות ואת הרעיונות שחלקו זו עם זו עם נשים שחורות רגילות וסיפקו נקודת מבט ייחודית על העצמי, על הקהילה ועל החברה".^[6]

פעילות פמיניסטיות שחורות הכניסו לתוך השיח הפמיניסטי את חשיבות המושג "חוויה" כאמצעי להבנה עצמית ולשינוי חברתי ופוליטי, וקראו לנשים להשמיע את קולן ולהביא את חוויותיהן לזירה הציבורית. הביקורת כנגד תפיסה אחידה של הקטגוריה "אישה" והדגשת החשיבות שבהבנת ההבדלים בין נשים, הביאו להבנה כי נשים במיקום חברתי אחד אינן יכולות לייצג נאמנה נשים במיקומים חברתיים אחרים וכי יש צורך במאמץ מודע כדי לכלול התנסויות, קולות וחוויות של נשים מקבוצות שונות על מנת להבין מצבים חברתיים ולהתערב בהם.^[7] הזרם המרכזי של תאוריית הפמיניסטיות לא הביא בחשבון את חשיבות ההתנסויות הכלכליות, הגזעיות והמגדריות של נשים שחורות, ובמקרים רבים אף לא ניסה לעשות זאת. בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים הודרו פמיניסטיות שחורות רבות בארצות הברית משיח התאוריה הפמיניסטית ונמנעו משיתוף פעולה עם תנועת הנשים, שרוב חברותיה היו לבנות. על רקע זה קמו ארגוני נשים שחורות.

אנג'לה דייוויס נושאת דברים באוניברסיטת אלברטה ב-28 במרץ 2006.

ארגוני הפמיניסטיות השחורות

ארגוני הפמיניסטיות השחורות נאלצו להתגבר על שלושה אתגרים. האתגר הראשון היה "להוכיח לנשים שחורות אחרות שהפמיניזם אינו רק לנשים לבנות".^[8] כמו כן היה עליהן לדרוש שנשים לבנות "יחלקו עמן כוח ויצהירו על נקודות מחלוקת" וגם "יילחמו נגד הנטיות של הלאומנות השחורה לשנאת נשים".^[8] עקב ריבוי האתגרים שעמם היו צריכות נשים אלה להתמודד, התייחסו פעילים רבים לפמיניסטיות השחורות כ"לוחמות הלומות מלחמה".

הארגון הלאומי של הפמיניסטיות השחורות (NBFO)

הארגון הלאומי של הפמיניסטיות שחורות (National Black Feminist Organization - NBFO) נוסד בבניו יורק על ידי מרגרט סלואן האנטר (Margaret Sloan-Hunter), מישל וואלס (Michelle Wallace), ואחרות בשנת 1973. ארגון נשים זה התמקד בתלות ההדדית בין הדעות קדומות נגד נשים אפרו־אמריקניות, הבאות לביטוי בגזענות, במיננות, באפליה מעמדית ובהומופוביה. הארגון הפסיק לפעול כארגון לאומי בשנת 1977.

קולקטיב נהר קומבהי

קולקטיב נהר קומבהי היה אחד הארגונים החשובים ביותר של הסוציאליסטיות הפמיניסטיות השחורות בכל הזמנים. הארגון, שהיו חברות בו לסביות שחורות, החל את מפגשיו בבוסטון בשנת 1974, בתקופה שבה שגשג במקום הפמיניזם הסוציאליסטי. שם הארגון הוצע על ידי מייסדת הארגון ברברה סמית, פמיניסטית לסבית אפרו־אמריקנית, והוא מרמז על המערכה לשחרור העבדים של הארייט טאבמן, ששחררה 750 עבדים ליד נהר קומבהי בקרוליינה הדרומית בשנת 1863. לדברי סמית, הן חיפשו שם בעל משמעות לנשים אפרו־אמריקניות: "זו הייתה הדרך לדבר על עצמנו כחלק מרצף של מאבק השחורים, של מאבק הנשים השחורות" .^[9]

הקולקטיב הוא חלק מתנועה רחבה יותר של פמיניזם שחור שהתבדל מתוך התנועה הפמיניסטית בשל זיהויה עם הפמיניזם "הלבן". האכזבה מהפמיניזם "הלבן" נבעה ממספר סיבות, הפמיניסטיות השחורות חשו שהפמיניסטיות הלבנות אינן מעוניינות לקחת חלק במאבק המגדרי - גזעי שלהן. בנוסף, גילו כי הגזענות לא פסחה על התנועה הפמיניסטית ושפמיניסטיות רבות אינן מעוניינות לקדם את שוויון הזכויות של הנשים השחורות, שרבות מהן גזעניות ואליטיסטיות ושהנשים השחורות נדחקות ומובלעות בתנועה הפמיניסטית.^[10] בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, רבות מהפמיניסטיות ראו בגברים כאויב ואת הפיזיולוגיה הגברית כסמל לדיכוי. ראייה זו לא תאמה את צורת החשיבה של הפמיניסטיות השחורות ששאפו לסולידריות גזעית עם הגברים השחורים לצורך המאבק האנטי גזעני. פילוג על רקע מגדרי עלול היה לסכן מאבק זה, ולמרות הצורך להילחם במינניות השחורה בחרו הפמיניסטיות השחורות בגישה מתונה יחסית כלפי הגברים ואף טענו כי הגברים יכולים להיות בני ברית חשובים במקרים מסוימים וכי הבעיה טמונה בחינוך הלקוי שהם מקבלים. חוסר התיאום בין עמדות הפמיניסטיות הלבנות ועמדות הפמיניסטיות השחורות בלט בשני תחומים: הזכות להפלה - הפמיניסטיות הלבנות ראו את הזכות להפלה כחלק ממאבק על גופן ועל עצמיותן ולעומתן, הפמיניסטיות השחורות חששו מרעיון הזכות הפלה משום שחששו כי זכות זו תהפוך לכלי בידי הלבנים לצמצום אוכלוסיית השחורים.^[11]

קולקטיב נהר קומבהי האמין שנשים שחורות לא תהיינה משוחררות לחלוטין עד אשר ימוגרו הגזענות וההומופוביה.^[10] הארגון התנגד לעמדת ההתבדלות הלסבית (של הארגונים הלבנים) בטענה שלמעשה המתבדלות התמקדו בדיכוי המיני בלבד ולא בהיבטים הנוספים של הדיכוי (גזע, מעמד וכדומה). מטרתה העיקרית של קבוצה זו הייתה "פיתוח ניתוח משולב ויישום מבוסס על העובדה שמערכות הדיכוי קשורות זו בזו". הן דחו כל מהותנות או ביולוגיזציה והתמקדו בניתוח פוליטי וכלכלי של צורות שליטה שונות. קולקטיב נהר קומבהי, היה מעורב בפרסומים שונים על פמיניזם, המראים שמצבן של הנשים השחורות היה ייחודי והוסיף נקודת מבט חדשה ללימודי נשים, שהתאוריה שלהם נכתבה בעיקר על ידי נשים לבנות.

רבות מהחברות בארגון היו בעברן חברות בארגונים פוליטיים קודמים, ביניהן התנועה לזכויות האזרח, התנועה האנטי־מלחמתית, איגודי עובדים ועוד. כארגון הן תויגו כ"עושות צרות" ורבים טענו שהן עברו שטיפת מוח על ידי פמיניסטיות לבנות שונאות גברים; שלא הייתה להן מחשבה עצמית ושהן הלכו בעיניים עצומות בעקבותיהן של הנשים הלבנות.^[12] במשך כל שנות השבעים נפגשו נשות הקולקטיב אחת לשבוע כדי לדון בנושאים השונים הקשורים לנשים הפמיניסטיות. הן ניהלו מקלטים לאורך האזורים הצפון מזרחיים של ארצות הברית בין השנים 1977–1979 כדי לעזור ב"מיסוד הפמיניזם השחור" ובפיתוח "הפרדה אידאולוגית מהפמיניזם הלבן"."^[12]

חברות הארגון פעלו למען נושאים כגון מאבק נגד העיקור הכפוי של נשים וגברים שחורים, הזכות להפלה, מאבק באלימות כנגד נשים, מאבק באונס, מאבק למען טיפול רפואי נגיש לנשים שחורות ועוד. כארגון הן יסדו מקלט מקומי לנשים מוכות והיו שותפות לכל הפעילויות הקהילתיות, נשים וגברים, הומוסקסואלים וסטרייטים, ולקחו חלק פעיל בתנועות הפוריות למען זכויות.^[12] קולקטיב נהר קומבהי סיים את תפקידו בשנת 1980, והיום הוא זכור יותר כמפתח הצהרת הקולקטיב, מסמך מפתח בהיסטוריה של הפמיניזם השחור העכשווי וכן כמפתח של תפיסות הזהות.

הפמיניזם השחור במאה ה-21

פורום הפמיניסטיות האפריקניות הוא ועידת ביאנלה המקבץ יחדיו פמיניסטיות ופעילות אפריקניות כדי לעסוק בנושאי מפתח הקשורים לתנועה הפמיניסטית. הפורום התקיים לראשונה בנובמבר 2006 באקרה, גאנה.

ביולי 2009 התפרסמה "מדיניות הפמיניזם השחור מקנדי ועד קלינטון", על ידי פרופסור חבר דצ'ס האריס (Duchess Hariss), שניתחה את מעורבות הנשים השחורות בחיים הפוליטיים של אמריקה והתמקדה במאמציהן להשיג כוח פוליטי בין השנים 1961 ו-2001, ובהסבר מדוע לא הצליחו במקרים רבים.^[9]

הגל השלישי של הפמיניזם בצרפת, שהחל סביב שנת 2000, גילה עניין ביחסים בין מינניות וגזענות ולקח חלק במספר מחקרים שהוקדשו לפמיניזם השחור. מיקוד חדש זה הוצג בתרגום, בשנת 2007, באנתולוגיה הראשונה של טקסטים של הפמיניסטיות השחורות בארצות הברית.

בשנת 2013 נוסד רדיו PBT על ידי רינה ווקר (Reena Walker) כענף של קבוצת ההוגות הפרוגרסיביות השחורות בפייסבוק.^[13] בקבוצת הפייסבוק, המנוהלת על ידי רינה ווקר ואיוואן ג'ונסון מתנהלים דיונים מתמשכים בנושא הפמיניזם השחור.

ביקורת על הפמיניזם השחור

על הפמיניזם השחור נמתחה ביקורת מצדן של פמיניסטיות ליברליות ורדיקליות, בטענה שהוא עלול ליצור פיצולים בתוך תנועות הנשים אשר יחלישו אותן ויפגעו ביכולתן להשיג מטרות משותפות לכלל הנשים.

ראו גם

לקריאה נוספת

Barbara Smith, The Reader's Companion to U.S. Women's History, ed. Wilma Pearl Mankiller, Houghton Mifflin, 1998
Beverly Guy-Sheftall (ed), Words of Fire: An Anhology of American-African Feminis Trough, The New Press, New York, 1995

הערות שוליים

^ ¹ ² Mary Ann Weathers, “An Argument For Black Women’s Liberation As a Revolutionary Force”, A Journal of Female Liberation. Cambridge, Mass: Cell 16. vol. 1, no. 2 Feb 1969
^ Black Women's Manifesto, Duke University Digital Collection.
^ , Alice, Echols, Daring to Be Bad: Radical Feminism in America 1967–1975, University of Minnesota Press, 1990
^ Patricia Hill Collins, Defining Black Feminist Thought, the Feminist eZine
^ Alice Walker,, In Search of Our Mothers' Gardens, San Diego : Harcourt Brace Jovanovich, 1983
^ Henrice Altink, , "The misfortune of being black and female": Black feminist thought in interwar Jamaica, Third Space volume five issue two, January, 2006
^ בעריכת מאיר חובב, אלי לונטל, יוסי קטן, עבודה סוציאלית בישראל, הקיבוץ המאוחד, 2012
^ ¹ ² Kimberly Springer, Living for the Revolution: Black Feminist ganizations, 1968–1980, Duke University Press, 2005
^ ¹ ² Duchess Harris, Black Feminist Politics from Kennedy to Clinton, Palgrave Macmillan, 2009
^ ¹ ² דלית באום (מתרגמת), "הצהרה של הפמיניזם השחור – מאמר של קולקטיב נהר קומבהי 1977." בעריכת דלית באום ואחרות. ללמוד פמיניזם: מקראה. תל אביב: מגדרים הקיבוץ המאוחד, 2000, עמ' 157-160
^ טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם?, זמורה ביתן, 2000, עמ' 255.
^ ¹ ² ³ Wini Breines What’s Love got to do with it? White Women, Black Women, and Feminism in the Movement Years. Signs: Journal of Women in Culture and Society 27, 2002
^ ראו בקבוצת הפייסבוק ProgressIive Black Thinkers