לו"ז אונס (באנגלית: Rape schedule) הוא מושג בתאוריה הפמיניסטית המתאר את האופן בו נשים חשות צורך להציב הגבלות או לבצע שינויים באורחות החיים ובהתנהגויות היומיומיות שלהן כתוצאה מפחד מתמיד מתקיפה מינית. השינויים האלו יכולים להיות במודע או שלא במודע.[1]
מקור הרעיון
המונח הופיע לראשונה בשנת 1998 במאמר של דיאן הרמן, "תרבות אונס".[2] הוא זכה מאוחר יותר לפופולריות מוגברת דרך ספרה של ג'סיקה ולנטי, Full Frontal[1]
מאז הוזכר הקונספט ונדון על ידי חוקרות פמיניסטיות בכל התחומים והדיסציפלינות, כולל על ידי הקרימינולוגית ג'ודי מילר, עורכת הדין קתרין מקינון, והפילוסופית סוזן גריפין. חוקרות אלו העלו השערות על ההשפעה של לו"ז האונס על חופש האישה, גישה לזכויות, יחסים עם אחרים, וערך עצמי.[3][4][5]
רקע
הקשר סטטיסטי
ניתוח סטטיסטי המבוסס על דיווח קורבנות יכול לשמש כדי להדגים את השכיחות של תקיפה מינית בארצות הברית. על פי סקר הפשיעה הלאומית לשנת 2015, בממוצע, 321,500 אנשים בגילאי 12 ומעלה נאנסים או מותקפים מדי שנה. בקרב אוכלוסייה זו, נשים נאנסות יותר מאשר גברים: 1 מתוך 6 נשים יחוו אונס או ניסיון לאונס בחייהן, לעומת 1 מתוך 33 גברים.[6] 91% מקורבנות אונס ותקיפה מינית הן נשים.[7]
פריווילגיות
פריווילגיה היא זכות או יתרון שניתנת לאוכלוסייה מסוימת ושאינה ניתנת לאחרים.[8] במודל סוציולוגי, פריווילגיות חברתיות מהוות קווי מתאר לדרכים שבהן היתרונות המוקנים הם תוצאות של מערכות חברתיות גדולות יותר, ומסמנות אי-שוויון חברתי.[9]
אפשר להבחין בפריווילגיה חברתית דרך עדשות של זהות מגדרית, מעמד, מיניות, גזע, גיל, בריאות (לעומת חולי או נכות), דת, עיסוק, סטטוס אזרחי, היסטוריה קולוניאלית, ועוד.[9]
ניתן להשתמש בעדשות אלו כדי לבחון את לו"ז האונס. למשל, ג'ודי מילר מציינת שעובדות מין לא יכול לדבוק בלו"ז אונס כי זה ישאיר אותן במצב של חוסר יכולת לעבוד. לפיכך, החשיפה המוגברת של זונות לאונס הוא היעדר פריבילגיה, והיכולת של נשים בעיסוקים אחרים לשלוט יותר בהלך היום שלהן, היא פריווילגיה.[10] בדומה, אחת הסיבות הנמנות ביותר לאונס היא תחושת זכאות גברית, בעיקר לעומת נשים, ובמיוחד הכעס שעולה בקרבם של גברים שמרגישים שהזכאות הזו לא נענתה על ידי נשים.[11] במובן הזה, הקרבה הכמעט-אוניברסלית בין נשים וגברים מהווה חוסר-פריווילגיה לנשים, שאינן יכולות לדעת מי מבין הגברים עלול לנסות לאנוס אותה, ופריווילגיה לגברים שאינם חיים מתוך אותו החשש.[12] על פי החוקרות לאניוס והאסל, סמן לפריווילגיה היא "היעדר הצורך לחיות את החיים סביב לו"ז אונס".[13]
השלכות
פחד
הפחד מפני תקיפה מינית קיים בקרב אנשים רבים בחברה, בייחוד בקרב נשים.[14] לו"ז האונס משמעו כי פחד זה לעיתים קרובות גורם לנשים לבצע שינויים בחיי היומיום שלהן, כמו שינויים של שגרות כדי שלא יוכלו לארוב להן או לעקוב אחריהן, הגבלת הפעילות כדי לא לבלוט בשטח ולהפוך לקורבן, הימנעות מהסתובבות לבד, או בשעות מסוימות (בעיקר בחושך), או באזורים מבודדים. במקרים מסוימים, נשים מוותרות על מסלול קריירה שלם בתחומים שונים כמו רפואה וסיעוד, חינוך והדרכה, ספורט, ענפים ביטחוניים, דוגמנות אופנה וכו'. לפעמים זה משפיע על המסלול שהאישה לוקחת הביתה, על נשיאת אמצעי הגנה (לדוגמה, ספריי פלפל, סכין, אקדח הלם), הלבשה תחתונה מבד גס שקשה לקרוע ולגזור, נשיאת פד או טמפון מלוכלך כדי לזייף וסת, זיוף התקף אפילפטי או פסיכוטי להרתעה, חיוג בנייד ושימוש ברמקול או החזקת מפתחות האוטו בין האצבעות כדי שיוכלו לשמש ככלי נשק במקרה של תקיפה. לפעמים מדובר במתח מוגבר כאשר גבר פוסע אחרי האישה ברחוב, מדבר בלחש על דמות נסתרת, נועץ מבטים או נמנע מקשר עין בצורה בולטת. דוגמה נוספת היא חזרה הבייתה בשעות מסוימות, נקיטת אמצעי בטיחות מוגברים בבית, אי פתיחת הדלת בפני זרים, השלמת תוכנית בטיחות עם חברות בבליינד דייט, ועוד מגוון התנהגויות שהן תוצאה מפחד או מניסיון ונועדו להגנה מפני אלימות.[14] נשים לעיתים משתמשות באמצעי הגנה ותוכניות גיבוי אלה גם כשעליהן להיעזר באיש מקצוע שהוא גבר, למשל טכנאי, מאמן, או רופא. כמובן שככל שלאישה ישנה שגרה נוקשה יותר (סידורים ויציאות מהבית שאפשריים רק בשעות החשכה) ונמצאת בסביבה בעלת סיכון כמו מגורים בשכונת מצוקה, אלימות מינית במשפחה או ממכר אחר, כך הלו"ז נעשה נוקשה יותר. בכל מקרה, לו"ז האונס הוא תוצאה מהפחד להיאנס, אך גם יכול להיות גורם לפחד מוגבר בשל העיסוק המתמיד בנושא.
הן הראו את החיבור בין אונס לתסמינים נפשיים, אך האבחנה שהציעו לא התקבלה על ידי הממסד הפסיכיאטרי ולא נכנסה למדריכים הפסיכיאטריים המרכזיים, דוגמת ה-DSM וה-ICD. בהמשך שנות השבעים, הוצעה והתעצבה האבחנה הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שבסופו של דבר נכנסה ב-1980 למדריך ה-DSM השלישי, וכיום נעשה בה שימוש כדי לתאר את מי שחווה תסמיני חרדה, עוררות יתר וניתוק בעקבות טראומות מסוגים שונים - ובין היתר בעקבות מקרי אונס ופגיעות מיניות אחרות. לדברי דין ג' קילפטריק מהמרכז הלאומי לחקר מניעת אלימות כלפי נשים, 31% מכלל קורבנות אונס מפתחות צורה כלשהי של PTSD בשלב כלשהו בחיים, וקורבנות אונס הן בסיכון גבוה לחוות אפיזודה דיכאונית משמעותית, וכן בסיכוי מוגבר בהרבה להתמודדות עם בעיות אלכוהול וסמים.[18]
בגלל השלכות חמורות אלה, נשים דבקות ללו"ז אונס לא רק כדי להימנע מהאלימות הפיזית, אלא כדי להגן על עצמן מפני השלכות נפשיות שיכולות להיות לכל החיים. התוצאה הרגשית והנפשית של לו"ז האונס יכולה להיות תחושה של חוסר אונים, שבתורה עלולה להשפיע לרעה על הערך העצמי של נשים.[4]
פגיעות
כל סוג, צורה ומידה של לו"ז אונס ודבקות בו, לא מבטיחים בטיחות מפני תקיפה מינית. למרות אמצעי הזהירות, תחושת הפגיעות היא כמעט אוניברסלית אצל נשים.[19]
במאמרה "הסיוט הגרוע ביותר של אישה", כתבה מרי דיקסון על סקר בלתי רשמי, בו דיווחו רוב הגברים שהם לא מרגישים פחד כשהם הולכים ברחוב. אחד כתב, "כגבר, אני מפחד מעט מאוד". לעומת זאת, באותו סקר, נשים פירטו דברים רבים מהם הן מפחדות. אחת הנשים השיבה: "אני תמיד פוחדת במצב שבו יש מישהו שיכול להכניע אותי בקלות. אני נועלת את הדלתות שלי, חונה באזורים מוארים, לא רצה באזורים חשוכים."[20] סקר זה מצביע על כך שנשים חשות פגיעות רבה יותר מגברים. באירוע אחר, הפעיל, יוצר הסרטים ומנחה הקבוצות ביירון הרט כתב על קבוצה שהנחה ג'קסון כץ בנושא אנטי-אלימות מגדרית. הוא שאל את הגברים הנוכחים, "מה אתם עושים ביומיום כדי להימנע מאלימות מגדרית?" הגברים שתקו, עד שאחד הרים ידו וענה, "כלום". אחר כך, הוא שאל את הנשים הנוכחות את אותה השאלה, וכמעט כולן הרימו יד ותיארו מגוון דברים שהן עושות כל יום. עד מהרה, הצד שלהם בלוח הכיתה היה מלא, והצד של הגברים נותר ריק. הנוכחות של הסיכון/תחושת הפגיעות של נשים הודגמה באופן שהיה עבור הכותב הארה ששינתה את יחסו לחיים ובחירת קריירה באקטיביזם נגד אלימות.[21]
פעילות נגד לו"ז האונס
אוניברסיטאות בארצות הברית זוהו כמקום בעל סיכון מיוחד עבור נשים (סטודנטיות בין הגילאים 18–24 נאנסות בשיעור של פי שלושה משיעור האונס עבור כל הגילאים).[22] בתגובה לסכנה זו, קיימות פעילויות למען בטיחותן של נשים, בעיקר על ידי קבוצות פמיניסטיות בקמפוסים, שמיועדות להתמודדות ספציפית עם לו"ז האונס. מגזין הסטודנטיות הפמיניסטי Feminist Campus מצביע על כך שהנהלות הקמפוסים אכן מתייחסות לנושא הסיכון לתקיפה מינית, אך בדרך כלל מצביעים על האופנים שנשים יכולות להגן על עצמן (קרי, לו"ז האונס), ולא מתמקדות במבצעים.[23]
תנועת צעדת השרמוטות, שהפכה לתנועה בינלאומית רחבה, נולדה מתוך מצב דומה, כאשר שוטר הגיע לקמפוס אוניברסיטת יורק בטורונטו, קנדה, כדי לדבר עם קבוצת נשים על אונס לאחר סדרת תקיפות ברחבי הקמפוס, ואמר להן, "אם לא תתלבשו כמו שרמוטות, לא תיאנסו". סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, שהיו באירוע זה, הכריזו על מחאה, ובחרו להשתמש במילה slut ("שרמוטה"), דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, כדי להמחיש את האשמת הקורבן הרווחת בכל ההתייחסות לאונס. בניגוד למחאות אחרות שהן בעיקר "נגד אלימות מינית", צעדת השרמוטות מבקשת להאיר זרקור על תרבות אונס ובמיוחד על חוויית האשמת הקורבן, כולל לו"ז האונס הכופה הגבלות על נשים - שלא הן עשו מעשה אלים, ואילו אינו מגביל את מבצעי הפשעים.
מאז צאת הספר של ולנטי ב-2007, השיח בקמפוסים, וכן מחוץ להם, הפך לשיח נשים, בהיעדר התייחסות רשמית לנושא.[24] נשים צעירות רבות הזדהו עם מה שוולנטי כתבה:
"כשהייתי סטודנטית, אחת המרצות אמרה שכל הנשים חיות על פי 'לו"ז אונס". המונח בלבל אותי, אך כשהיא התחילה להסביר, ממש הזדעזעתי. מכיוון שהבנתי שאני יודעת בדיוק על מה היא מדברת. וגם את יודעת. בגלל הפחד המתמיד מאונס (במודע ושלא במודע), נשים עושות כל מיני דברים במהלך היום כדי להגן על עצמן. בין אם אנחנו נושאות את המפתחות בידינו בדרך הבייתה, או נועלות את דלתות המכונית מיד כשאנו נכנסות, או הימנעות מרחובות מסוימים, אנו נוקטות באמצעי זהירות. בעוד אין זה רעיון רע להיזהר, העובדה שיש דברים מסוימים שהם כל כך טבועים בחיי היומיום של נשים הוא רעיון מטריד ביותר. זה בעצם כמו לחיות בכלא - כל הזמן. אנחנו לא יכולות להניח שאנו בטוחות בשום מקום: לא ברחובות, לא בבתים שלנו. ואנו כל כך רגילות להרגיש לא בטוחות, שאנחנו אפילו כבר לא רואות כמה שזה דפוק לגמרי."
לאניוס והאסל מציעות מודל אחר, המעביר את האחריות לקבוצה הדומיננטית להתנהל באופן שייצור קהילות, מקומות עבודה ובתים בטוחים יותר, ושחברי קבוצה זו יקראו תיגר בעצמם על פרקטיקות ומסרים שמנציחים את האשמת הקורבן, ונשיאת האחריות על ידי קורבנות האלימות המינית למניעתה.[13]
^D. Herman, "The Rape Culture," in Changing Our Power 260 (J.W. Cochran & D. Langton eds., 1988)
^Catharine A MacKinnon, Sex Equality, Foundation Press (2007) 339
^ 12Stephen R. Gold's review of: Sex, Power, Conflict: Evolutionary and Feminist Perspectives, Edited by David M. Buss and Neil M. Malamuth. Oxford University, Press, New York, 1996 as cited in Theories of Rape
^Jody Miller, "Researching Violence Against Street Prostitutes: Issues of Epistemology, Methodology, and Ethics" in
Researching Sexual Violence Against Women: Methodological and Personal Perspectives (Martin D. Schwartz ed.,
1997). 144, 150.
^ 12Christie Launius, Holly Hassel, Threshold Concepts in Women’s and Gender Studies: Ways of Seeing, Thinking, and Knowing, Routledge, 2018, ISBN 9781351397223
