PROFILPELAJAR.COM

תרבות האונס הוא מונח הלקוח מלימודי נשים ותאוריות פמיניסטיות. המונח מדגיש את הקשר שבין התרבות הרווחת בחברה, למידת האלימות המינית המצויה בה. בתרבות אונס הגישה הרווחת כלפי אלימות מינית היא של התעלמות, סובלנות, סלחנות, ואף עידוד למעשי אונס. התנהגות אופיינית בתרבות האונס כוללת: החפצה, האשמת הקורבן, וזלזול בחומרת מעשי אונס (כתקיפה מינית בעזרת סם)^[1].

בשונה מבעבר בו סוג האונס הנפוץ ביותר היה אונס על ידי אדם זר במקום מבודד וחשוך^[^{דרוש מקור]}, החל משנות ה-90 של המאה ה-21 סוג האונס הכי נפוץ הוא אונס בפגישה, תוך האשמת הקורבן.

מקורות ושימוש

ב"אנציקלופדיה של האונס" מתואר מקורו של המונח:

"המונח תרבות אונס נטבע בשנות ה-70 של המאה ה-20 במהלך הגל השני של הפמיניזם, ולרוב נעשה בו שימוש בידי פמיניסטיות כדי לתאר את התרבות האמריקאית העכשווית בשלמותה"^[2].

לדברי החוקרת אלכסנדרה רתרפורד "עד ל-1970 רוב האמריקאים הניחו שאונס, גילוי עריות ואלימות בתוך המשפחה הן תופעות נדירות". ובמהלך שנות ה-70 פעילות חברתיות ביקשו להעלות את המודעות הציבורית לגבי תופעת מעשי האונס בחברה.

בשנת 1974 הוציאה לאור קבוצת פמיניסטיות רדיקליות מניו-יורק את הספר "אונס: המקראה הראשונה עבור נשים". זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בהן פורסמו באופן מרוכז עדויות של קורבנות אונס. הספר סימן למטרה "לחסל את תופעת האונס, כאשר מטרה זו בלתי אפשרית ללא שינוי מהפכני של החברה". הספר עשה שימוש במונח תרבות אונס ותרם להעלאת הנושא לסדר יום הציבורי.

בשנת 1975 יצא לאור סרט דוקומנטרי בשם "תרבות אונס". הסרט הציג ראיונות עם קורבנות אונס, אנסים מורשעים, פעילות חברתיות וחוקרות פמיניסטיות. הסרט טען כי מתקיימת הצדקה של אלימות כלפי נשים בתרבות, וחקר את הייצוג הבעייתי של מעשי אונס בתקשורת ההמונים וב תרבות הפופולרית. על פי הסרט מתרחשת נורמליזציה של מעשי אונס בסרטי קולנוע, בשירים ובמגזינים. בין הדוגמאות המובאות לטענה זו נמנים הסרטים חלף עם הרוח ופרנזי (סרטו של אלפרד היצ'קוק).

באותה שנה יצא לאור ספרה פורץ הדרך של סוזן בראונמילר (אנ'): "בניגוד לרצוננו: גברים, נשים ואונס" (אנ'), בו טענה שהממסד האקדמי והציבור הרחב מתעלמים באופן שיטתי ממקרי האונס בחברה. ספר זה נחשב לאבן דרך משמעותית בלימודי נשים ובחקר תופעת האונס בחברה בפרט.

תרבות האונס בארצות הברית: תעשיית הבידור

הוליווד מוכרת במפיקים, במאים וסוכנים שמנצלים את מעמדם וקשריהם לקידום טובות הנאה לעצמם ומכריהם בטיעון כי בתמורה לשיתוף פעולה בניצול יקבלו קידום מקצועי בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה כמו היכרות עם אנשי מקצוע מקושרים נוספים. כדוגמאת מקרי: אלפרד היצ'קוק, ג'סטין בלדוני, ארמי האמר, ג'פרי אפשטיין, לואי סי. קיי., דן שניידר, הארווי ויינסטין. גם גווינת' פלטרו ואליזבת טיילור דיווחו כי עברו הטרדות מיניות מרובות מצד מפיקים ובמאים בעלי שם איתם עבדו, בטענות לתמורת קידום מקצועי. ראו גם: מדינת קליפורניה נגד מייקל ג'קסון.

תרבות האונס בישראל: צה"ל, מקומות העבודה ותעשיית הבידור

ראו גם – השילוב הראוי, הטרדה במקום העבודה

מאז שנותיה הראשונות של צה"ל היו ריבוי מקרים של ניצול מיני של חיילות על ידי חיילים אחרים או מפקדים. בשנת 2024 חלה עליה בדיווחים, גם כלפי גברים.^[3]^[4] במשרדים ממשלתיים הטרדות מיניות וניצול מיני היו דבר שבשגרה, בין המקרים הבולטים היו: משה קצב ושמעון פרס ("הילדה עם העניבה האדומה" של קולט אביטל).

נגד אייל גולן הוגשו תלונות מרבות על אונס, ניצול מיני, וסרסרות (פרשת משחקי חברה). עם זאת ועדי עובדים בראשות גברית, כמו ההסתדרות בנוסף למפיקי אירועים ומקומות עבודה רבים נוספים; ממשיכים להזמינו להופיע באירועים ארגוניים. יש הטוענים כאקט שובניסטי ואף בהתרסה לאירועי העצמת נשים; כשאירועים שלא מוגשים נגדם תלונות מתקיימים.^[5]^[6]^[7]

במספר מקרים הואשמו או הורשעו בהטרדה מינית שחקנים ואנשי תקשורת ידועים, בהם חנן גולדבלט ועמנואל רוזן.

בשנת 2018 פורסם תחקיר בו 50 דוגמניות טענו שהן הוטרדו מינית או סורסרו על ידי אמרגניהן.^[8]

פרשיות מוכרות

צעדת השרמוטות

ערך מורחב – צעדת השרמוטות

ראו גם – אחת מתוך אחת, לא התלוננתי, Me Too, הלובי למלחמה באלימות מינית

צעדת השרמוטות היא תנועה פמיניסטית אשר הוקמה ב-2011 בתגובה לדבריו של נציג ממשטרת טרנטו בכנס בנושא בטיחות באוניברסיטת יורק. כאשר התייחס למקרי האונס בקמפוס טען כי "נשים צריכות להפסיק להתלבש כמו שרמוטות בשביל לא להיאנס". בתגובה התארגנה מחאה בעיר נגד הדברים, ונגד הטענה בכללה, הנשמעת לעיתים. מארגנות המחאה, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה slut ("שרמוטה"), דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, במטרה להוציא ממנה את עוקצה. נציג משטרת טרנטו חזר בו בינתיים מן הדברים, אך התחושה הייתה שדבריו מייצגים השקפה רחבה יותר, של דיכוי נשים והאשמת הקורבן כחלק מתרבות אונס שהמארגנות סברו שיש להיאבק בה.

התנועה צברה פופולריות רבה וצעדות מסוגה מתקיימות מדי שנה בערים שונות ברחבי העולם, גם בישראל, והיא אחראית במידה רבה לפרסום המונח תרבות האונס בכלי תקשורת המונים.

תאוריה פמיניסטית

לפי גישות בפמיניזם התרבותי, בתרבות אונס, מעשים סקסיסטים לרוב באים לתת תוקף ולאשר מעשים יומיומיים של שנאת נשים. לדוגמה, בדיחות סקסיסטיות החושפות חוסר כבוד וחוסר עניין לביטחונן הכולל של נשים. דוגמה נוספת היא האשמת הנאנסת בגלל צורת הלבוש שבחרה או התנהגותה שלה שדחפו לאונס.

בין הגישות המצדדות בתאוריית תרבות האונס, יש הגורסות שישנו יישום עקרונות תרבותיים של החפצה ושל עליונות של גברים על נשים, ועקרונות אלו מביאים לאלימות מינית כלפי נשים^[9]. גישות אחרות מייחסות לתרבות האונס האשמת נשים בפריצות וראייה במיניות נשית דבר מגונה. בתרבות זו נפוצה האשמת הקורבן בהיותה "מזמינה אונס" בהתנהגות או בלבוש^[10].

ישנו שימוש במוטיבים של מין נטול הסכמה, או מין אלים, המוצגים כמין טבעי או מקובל בתרבות הפופולרית, ושזהו חלק מתרבות אונס. לעיתים קרובות פורנוגרפיה מוצגת כאחראית להפצת נורמות תרבות האונס, בהן נשים מוצגות כסחורה או כחפץ. מחקרים מראים כי ניתן להבחין במוטיבים הלקוחים מעולם הפורנוגרפיה בהתנהגותם של עברייני מין. עוד נטען שישנו מיעוט מקרים בהם אנשי משפט ומשטרה לא מעמידים לדין במקרי אונס בהם לא היה מעורב כוח פיזי, או בהם הייתה לנאנסת ולאנס מערכת יחסים מוקדמת, ושזה משמש כמקדם לתרבות האונס. מקרי אונס שאינם מדווחים כתוצאה מחששן של הנאנסות כי לא יאמינו להן, או חשש שיטילו את האחריות לפשע עליהן הם גם כן תוצר של תרבות אונס.

ההנחה המקובלת בקרב גישות פמיניסטיות מסוימות, היא כי הגורם לתרבות האונס הוא יחס מחפצן ושתלטני כלפי נשים; אף על פי כן, לתרבות האונס עשויות להיות גם סיבות נוספות. לדוגמה, "תרבות המלחמה" הגוברת בדרום אפריקה המבוססת על גבריות כוחנית ואלימות הובילה לתרבות שבה אונס הפך למקובל^[11].

ביקורת

כריסטינה הוף סומרס ערערה על קיומה של תרבות אונס, כשהיא מציינת שהטענות כי "אחת מכל ארבע נשים תיאנס במהלך חייה" או "אחת מכל שמונה" וכולי, מבוססות על מחקרים לקויים, אך מצוטטות מאוד משום שהן מביאות למימון ציבורי לקבוצות נגד אונס בקמפוסים. הוף סומרס גם בחנה וביקרה את המתודולוגיה של מחקרי אונס רבים אחרים, וקבעה "יש חוקרים רבים שחוקרים מעשי אונס, אבל המספרים הנמוכים יחסית שלהם לא מייצרים שום כותרות". לטענתה, ההטיות המחקריות והתאוריות השולטות בתחום הן תוצאה של פעילות שאותה היא מכנה "פמיניזם מגדרי", הבאה בניגוד ל"פמיניזם שוויוני"^[12].

בניגוד ל"פמיניזם המגדרי", ה"פמיניזם השוויוני", לטענת הוף סומרס, מוצא לנכון לטפל בבעיית אלימות נגד נשים על ידי טיפול בגורמים של האלימות בחברה בכלל. הראייה באונס כפשע של שנאה מגדרית, בעידוד פטריארכיאלי המקבלת בסובלנות התעללות בנשים, היא חולנית ומחמיצה את טבעו האמיתי של האונס. אונס מבוצע על ידי עבריינים, כלומר, על ידי אנשים הנוהגים לספק את עצמם בדרכים פליליות ושלא אכפת להם מהסבל שהם גורמים לאחרים, וזו לא התנהגות גברית נורמטיבית. על פי הפמיניזם השוויוני, אונס הוא עוד סוג ממגוון הסוגים של האלימות הכללית, וגם גברים רבים סובלים מאונס (לדוגמה, על פי סטפן דונלדסון, נשיא האגודה להפסקת האונס בבתי הכלא, ישנם 290,000 אסירים גברים הנאנסים מדי שנה בבתי הכלא בארצות הברית, ובממוצע מבוצעים שם 45,000 מעשי אונס מדי יום וזאת מתוך אוכלוסייה של 1.2 מיליון אסירים גברים בארצות הברית). כמו כן רוב האלימות בעולם היא אלימות של גברים נגד גברים, ורק המיעוט הוא אלימות נגד נשים, לכן על פי הוף סומרס האלימות נגד נשים אינה נובעת משנאת נשים או מקיומה של "תרבות אונס", אלא פשוט מעבריינים המנצלים אנשים חלשים מהם, בין אם הם גברים או נשים. כמו כן היא טוענת שאין שום בסיס מחקרי לטענה שאלימות נגד נשים היא תסמין של תרבות של שנאת נשים^[12].

ג'ויס א. ויליאמס ביקרה את האופי האחיד של המושג תרבות אונס, בשל ההשלכה שבסופו של דבר כל הנשים הן קורבן על ידי כל הגברים^[13]. סופרים אחרים, כמו בל הוקס, מתחו ביקורת על הפרדיגמה תרבות האונס, בטענה שהיא מתעלמת מהמקום של האונס ב"תרבות של אלימות" מקיפה^[14].

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
	פורטל פמיניזם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תרבות אונס בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ פוסט של עמותת כולן, בעמוד הפייסבוק של כולן - كلهن, 10 במרץ 2019
^ מריל ד. סמית', "אנציקלופדיה של האונס", Westport, Conn.: Greenwood Press, עמוד 174.
^ עומרי אפרים, עבירות מין בצה"ל: יותר תלונות, גם של בנים, באתר ynet, 3 בפברואר 2014
^ כרמלה מנשה כרמלה מנשה, פרסום ראשון: עליה בדיווחים על מקרי אונס בצה"ל, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 1 ביולי 2022
^ ורד פלמן, אייל גולן | נ', שנפגעה מהזמר: "עדיין מפחדת מעיניים פוצעות", באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 31 בדצמבר 2024
^ ניצן כהנא, המערכת נטשה את הצעירות המתלוננות כבר מזמן, באתר ynet, 31 בדצמבר 2024
^ רן בוקר, יוני פרוים, רשמית: הופעתו של אייל גולן בפסטיבל הנשים בוטלה, באתר ynet, 31 בדצמבר 2024
^ איתי יעקב, 50 דוגמניות חושפות: הצלמים שהטרידו אותנו על סט הצילומים, באתר Xnet‏, 18 בפברואר 2018
^ כריס או'סאליבן, "אגודות סטודנטים ותרבות אונס", בעריכת אמילי בכוואלד, פמלה ר' פלטשר ומרטה רות'
^ ^ a b c d Herman, Dianne F. "The Rape Culture." Printed in Women: A Feminist Perspective (ed. Jo Freeman). Mcgraw Hill, 1994. Retrieved 18 October 2011.
^ Vogelman, L.. "Sexual Face of Violence: Rapists on Rape (abstract)". Raven Press Ltd (book); National Criminal Justice Reference Service (abstract). Retrieved 18 October 2011.
^ ¹ ² Sommers, Dr. Christina Hoff. Researching the "Rape Culture" of America. 4 March 2010.
^ Joyce E Williams. George Ritzer (ed.). The concise encyclopedia of sociology. Oxford: Wiley-Blackwell. p. 493. ISBN 978-1-4051-8352-9.
^ Feminist Theory: From Margin to Center, quoted in Feminism is for Everybody by bell hooks, ISBN 0-89608-628-3