פמיניזם ליברלי הוא זרם בתנועה הפמיניסטית שמקורו בליברליזם. הפמיניזם הליברלי הוא הזרם הראשון בתאוריה הפמיניסטית ואחד המרכזיים בה. הפמיניזם הליברלי מתמקד בשוויון מגדרי באמצעות רפורמות פוליטיות ומשפטיות בדמוקרטיה ליברלית. הוא מדגיש את יכולותן של נשים להשיג שיויון באמצעות פעולות ובחירות שלהן. פמיניסטיות ליברליות מדגישות כי כפיפות נשית מושרשת בתוך מנהגים, אמונות, חוקים וצווים שחוסמים את ההשתלבות של נשים במרחב הציבורי^[1]. אולם, פעילות מכוונת של נשים וגברים יכולה להוביל לשינוי המצב הקיים. החתירה לשוויון באמצעות עשייה פוליטית ומשפטית על פי ההשקפה הליברלית, ההגנה והקידום של אוטונומיה אזרחית היא תפקיד השמור למדינה. פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה יכולה וצריכה להיות בעלת ברית של תנועת נשים בקידום השוויון הנשי^[2].

חיבורה של אולמפ דה ג׳וז ״הצהרת זכויות האישה והאזרחית״ שנכתב בשנת 1791 הוא חיבור בו קראה דה גוז׳ להגן על זכויות הנשים. חיבור זה נכתב כתגובה ל״הצהרת זכויות האדם והאזרח״. דה גוז׳ טענה שנשים צריכות לקבל שוויון דווקא בתקופה כזאת, תקופה מהפכנית שמבקשת לאמץ שוויון וחירות כערכים מרכזיים. חיבורה של מרי וולסטונקראפט משנת 1792 "ההגנה על זכויות האישה" ("The Vindication of The right of Women") הושפע מחיבורה של אולמפ דה גוז׳. בחיבור זה משיבה וולסטונקראפ להוגי דעות מתחומי הפילוסופיה והחינוך שדחו את הרעיון שנשים זכאיות לחינוך והשכלה. היא טענה שנשים צריכות לקבל השכלה בהתאמה למעמדן בחברה הן משום שהן חיוניות לאומה כמחנכות הדורות הבאים ומשום שנשים הן בנות אדם הזכאיות לאותם זכויות כמו גברים^[3]. וולסטונקראפט חושפת כי ההצהרה מתוך הכרזת העצמאות של ארצות הברית ש"כל בני האדם נבראו שווים" (all men are created equal) הלכה למעשה מתייחסת רק לגברים בלבד.

וולסטונקראפט מבקרת את הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו שטוען שנשים לא צריכות לקבל חינוך רציונלי. בחיבור המכונן של רוסו, אמיל, הוא טוען כי החינוך של נשים צריך להתאים לצרכיו של הגבר. חינוכו של הנער, אמיל, צריך להכין אותו להיות אזרח ועל כן עליו להיות בעל חשיבה עצמאית, לפתח תכונות של אומץ ותעוזה וללמוד מגוון רחב של נושאים ואילו חינוכה של הנערה, סופי, צריך להתמקד באמנות, ספרות ובעיקר מלאכות בית. בעוד שרוסו טוען שההבדלים בין נשים לגברים מולדים, וולסטונקראפט טוענת שהם מובנים חברתית. היא תבעה שלילדים וילדות יקבלו את אותו החינוך החל מגיל תשע.

כמאה שנה מאוחר יותר הזוג הפילוספי ג'ון סטיוארט מיל והרייט טיילור המשיכו את הדיון בנושא מעמד האישה. ב-1869 כתבו הזוג את הספר שעבוד האישה (The Subjection of Women). הספר טוען לשוויון בין המינים ועורר סערה גדולה עם פרסומו. הספר מצביע על מעמדן המשפטי והחברתי הנחות של נשים כסתירה בסיסית לרעיונות של שוויון וזכויות יסוד לפרט. הספר מציג את חוסר הצדק שבשלילת זכויות אזרחיות מנשים ואת הדרכים בהן נמנעות מנשים זכויות בצורה לא רשמית דרך מסורות, מנהגים והרגלים. תפיסות עולם המעלות על נס את הרגישות, העדינות, והחמלה נשית למעשה מדכאות נשים ומדירות אותן. שעבוד נשים לגברים אינו דומה לצורות אחרות של שעבוד במהלך בהיסטוריה, משום שבין נשים ולגברים מתקיימים סוגים רבים של יחסים אינטימיים - הורות, זוגיות, אחים וצאצאים.

העיקרון שמנחה את מיל וטיילור הוא עקרון השוויון. יש לתת לנשים חנוך שווה לגברים, אולם חנוך איננו מספיק, השוויון צריך לבוא גם בזכויות אזרח ובהזדמנויות כלכליות שוות. לשם כך יש לאפשר לנשים לצאת לעבוד בכל מקומות העבודה, המקצועות והתפקידים. ביטוי משמעותי לשוויון הוא הזכות לבחור ולהיבחר. נשים צריכות להיבחר גם כדי שיגנו על זכויות של נשים^[1].

מיל וטיילור לא היו מהפכנים אלא רפורמיסטים. שניהם האמינו כי צריך לתת לנשים את האפשרות לעבוד מחוץ לבית. אך, אם הן בוחרות להתחתן ולהביא ילדים זו אחריותן הבלעדית והראשית. טיילור הניחה שנשים משוחררות לא ירצו להקים משפחה. שניהם לא העלו על דעתם את האפשרות שגברים ייקחו חלק בגידול ילדים וניהול הבית^[4].

שתי תנועות פוליטיות השפיעו על הקמת התנועה הפמיניסטית בארצות הברית בתחילת המאה ה-19: תנועת היובש והתנועה לביטול העבדות.

אחת הקבוצות שתמכו בהגבלת מכירה של משקאות אלכוהוליים הייתה ארגון הנשים הנוצרי למתינות (Woman's Christian Temperance Union). זהו ארגון הנשים הראשון שהקדיש את פעילותו לשינוי חברתי וכך למעשה איפשר לחברות להיות מעורבות בפעילות פוליטית. ארגון הנשים הנוצרי למתינות טען כי נשים הן הסובלות העיקריות משתייה מופרזת של גברים ודרש שלאישה תהיה את הזכות להתגרש מבעל אלים. כדי שאישה תוכל לעזוב את בעלה עליה להיות מסוגלת לפרנס את עצמה, ולכן התווספו דרישות לחינוך ותעסוקה של נשים, לצד הדרישות לרפורמות בחוקי הגירושים והאפוטרופסות על הילדים^[5].

התנועה לביטול העבדות משכה אליה פעילות רבות. נשים שחורות ולבנות הצטרפו לתנועה לביטול העבדות מארגונים דתיים וארגוני רווחה. המניעים של נשים שחרות לביטול העבודות ברורים ואילו נשים לבנות מכל המעמדות הכירו בדמיון בין דיכוי העבדים והדיכוי שלהן כנשים. שתי הקבוצות נחשבו על פי חוק כרכוש הגבר. נשים מצאו בתנועה לביטול העבדות זירה שאפשרה להן להביע את הרעיונות חדשניים כלפי נישואין, גירושין, ואלימות במשפחה^[4].

בשנות השלושים של המאה ה-19, אלפי נשים היו מעורבות בתנועה לביטול העבדות. נשים השתמשו בכלים הפוליטיים שעמדו לרשותן: כתיבת מאמרים בעיתונים נגד עבדות, הפצת מידע, החתמת עצומות ומסירת עתירות הקוראות לביטול העבדות לחברי קונגרס. חלק מהנשים הפכו מנהיגות בולטות בתנועה לביטול העבדות., למשל סוזן ב. אנתוני, אליזבת קיידי סטנטון ג'וליה וורד האו ואחרות. שרה ואנג'לינה גרימקה (Grimké) התפרסמו בזכות נאומים מול קהל מעורב (נשים וגברים) למען ביטול העבדות. אנשי דת גינו את האחיות גרימקה פעולתן הרדיקלית, נאומים מול קהל מעורב. כתוצאה מכך, בנוסף לפעילותן למען ביטול העבדות הן הפכו לפעילות למען זכויות נשים.

בתאריכים 19–20 ביולי 1848 בסנקה פולס ניו יורק התקיים הכנס שנחשב האירוע המכונן של תנועת הנשים בארצות הברית - ועידת סנקה פולס. בכנס השתתפו 300 איש ואישה והוא אורגן על ידי אליזבת קיידי סטנטון, לוקרישה מוט ונשים מהתנועה הקווייקרית שהתגוררו באזור. סטנטון והמארגנות המקומיות הציגו לבאי הכנס שני מסמכים: הצהרת עמדות ורשימת החלטות לדיון. הכנס הסתיים בהצהרה עליה חתמו 68 נשים ו-32 גברים. ההצהרה מתכתבת עם הכרזת העצמאות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר"^[6]. ההצהרה פורסמה בעיתונות ועוררה הדים רבים ולמעשה פתחה את הדיון הציבורי בנושא זכויות נשים^[7]. אחת לשנה נערך כינוס של התנועה לזכויות הנשים עד לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב־1861.

עם סיום מלחמת האזרחים (1865) תומכי התנועה לביטול העבדות והתנועה לזכויות הנשים איחדו כוחות בדרישה משותפת לזכויות בחירה לאפרו-אמריקאים ונשים. האגודה האמריקאית לשוויון זכויות (American Equal Rights Association). אליזבת קיידי סטנטון ופדריק דאגלס היו יושבי ראש משותפים של התנועה. במקביל להקמה של התנועה המשותפת סטנטון הקימה ביחד עם סוזן ב. אנטוני את האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (The National Woman Suffrage Association). ולוסי סטון הקימה את האגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים (The American Woman Suffrage Association). הסיבות להקמת ארגון נפרד היו חילוקי הדעות פילוסופיים בנוגע למקומם של ארגונים דתיים בדיכוי נשים וכן חוסר הסכמה בנוגע לדרך המאבק בנושא זכות ההצבעה. הלכה למעשה, התנועה לזכויות נשים בארצות הברית התפלגה^[4].

במובנים רבים האגודה הלאומית למען זכות הצבעה לנשים הייתה יותר מהפכנית והובילה אג'נדה פמיניסטית רדיקלית יותר. בעוד שהאגודה האמריקנית לזכויות הצבעה לנשים הוביל קו יותר רפורמיסטי. ב-1890 שני הארגונים התאחדו תחת האגודה האמריקאית הלאומית למען זכות הצבעה לנשים (National American Women Suffrage Association). הארגון פעל במלוא המרץ בעיקר בסוגיית זכות ההצבעה לנשים. אחרי 72 שנות מאבק, ב-1920, זכו אזרחיות בארצות הברית בזכות ההצבעה^[4].

מאה שנה אחרי שנוסדה, תנועת הנשים בארצות הברית השיגה את מרבית הדרישות עליהן נלחמה: הזכות לבחור ולהיבחר, זכויות קניין, רכישת השכלה השתלבות נשים בשוק העבודה ומעמדן בתא המשפחתי. אולם, בפועל הישגים אלו לא השפיעו על חייהן של מרבית הנשים בארצות הברית. נשים היו מיעוט ממקבלי ההחלטות, רק 38% מהנשים בארצות הברית עבדו בשנות השישים ומרביתן במקצועות נשיים, הקצבאות הילדים לא אפשרו עצמאות כלכלית של נשים לאחר גירושין^[8]. החקיקה לא הובילה לשינוי במעמדן של נשים בחברה. הציפייה מנשים הייתה להתחתן, להקים משפחה ולנהל משק בית^[9].

לתקופה קצרה, במהלך מלחמת העולם השנייה, נשים נקראו לקחת חלק במאמץ המלחמתי. נשים היו מעורבות משימות רבות בהן לא הייתה דריסת רגל לנשים לפני כן. המלחמה הגלובלית יצירה דחיפות לגיוס ידיים עובדות, בכלל זה של נשים, לטובת המאמץ המלחמתי. עם סיום המלחמה, נשים נדרשו לעזוב את המשרות לטובת גברים.

ב־1964 נחקק חוק זכויות האזרח האמריקאי, הסעיף השביעי של החוק אסר אפליה בתעסוקה על בסיס מין, גזע, צבע או מקום מגורים. איסור האפליה על בסיס מין נכנס רק לאחר שאליס פול, פול מארי ופמיניסטיות אחרות פעלו נמרצות בנושא^[10]. אולם, רק באמצעות בית המשפט, לעיתים, נשמרה ההוראה לאיסור אפליה על בסיס מין. התסיסה החברתית בשנות ה-60 בארצות הברית חיזקה את התחושה כי המאבק למען זכויות נשים לא קידם את מעמדן בחברה. שני זרמים התפתחו באותה התקופה בתנועת הנשים: הפמיניזם הרדיקלי והגל השני של הפמיניזם הליברלי^[4].

ספרה של בטי פרידן, המסתורין הנשי, סימל את תחילתו של הגל השני של הפמיניזם הליברלי. הספר מפנה זרקור לכך ששינויים מבניים אינם מספיקים לשינוי מעמדה של האישה בחברה. פרידן מראה בספרה שהדימוי רווח של נשים הוא עדין כעקרות בית, בנות זוג ואמהות^[11]. מאז מלחמת העולם השנייה הנשים האמריקאיות שוכנעו להאמין שהדרך היחידה שהן יכולות להגיע לסיפוק ולמימוש עצמי היא דרך התפקידים הדומסטיים (ביתיים). זוהי המיסטיקה הנשית, לפיה הדרך היחידה של אשה להגשים את עצמה דרך משפחתה. מיסטיקה זו מקבלת את כוחה מתאוריות פסבדו מדעיות ומחוזקת דרך עיתוני הנשים ותעשיית הפרסום. על בסיס ראיונות פרידמן מראה שהרבה נשים לא חשות כאילו הן הגשימו את עצמן. כל אשה הניחה שזו בעיה פרטית שלה ולא ידעה שזו בעיה של רבות - ועל כן היא מכונה ה"בעיה ללא שם"^[12].

ערך מורחב – ארגון נשים לאומי (NOW)

ב-1966 נוסד ארגון נשים לאומי (The National Organization for Women (NOW בידי 28 נשים, ביניהן בטי פרידן ופול מארי. מייסדת הארגון חשו תסכול עמוק מהאופן שבו הממשל הפדרלי לא אוכף את החוקים החדשים נגד האפליה החדשה. למרות החוקים החדשים, מעסיקים המשיכו להפלות בגיוס נשים ובתנאי שכר.

ב-1966 כתבו בטי פרידו ופול מארי את הצהרת הכוונות^[13] של הארגון. ההצהרה תיארה את מטרות הארגון: "המטרה של NOW היא לפעול כדי להביא להשתתפות מלאה של נשים בזרם המרכזי של החברה האמריקאית עכשיו, לממש את כל הזכויות והחובות בשותפות שווה ומלאה עם גברים". שש סוגיות ליבה היו על סדר יומו של הארגון: גישת הפלות ושירותי פוריות, אלימות נגד נשים, שוויון חוקתי (סיום פגיעה בזכויות יסוד על רקע מין ומגדר), קידום גיוון / סיום הגזענות, צדק כלכלי וזכויות ללסביות (רק החל משנת 1971 הארגון עסק בזכויות לחד מיניות). NOW פעל להוביל את השינויים בתחומים אלו באמצעות שתדלנות, עצרות, תהלוכות, וכנסים^[14]. NOW פעלה בנושאים אלו על מנת להבטיח תיקונים חוקתיים המבטיחים זכויות אלו.

מטרת הארגון השואפת השתלבות נשים בחברה הקיימת באמצעות שינויי חקיקה, פנייה לערכאות משפטיות ופעילות לובי מאפיינת ארגוני נשים ליברליים הפועלים לשלב נשים ולא לשנות את המבנה החברתי הקיים.

פמיניזם ליברלי גורס כי נשים צריכות ליהנות משוויון ואוטונומיה אישיים. כלומר, נשים צריכות לחיות על פי בחירתן. המדינה והחברה צריכות לייצר מנגנונים שיאפשרו להן לחיות על בחירות אלו. על פי השקפה זו, תנועת נשים צריכה לפעול על מנת לזהות ולקדם תנאים אלה. חשיפת תנאים אלה צריכה להיעשות בזהירות רבה ומתוך הכרה בשונות הרבה בין נשים. אולם יש תנאי בסיס שחברה צריכה לקיים:

• חיים ללא אלימות או איום באלימות: אלימות או איום באלימות פוגעים בנשים בדרכים רבות. זוהי פגיעה בגוף, בנפש ובכבוד האישה כאדם. אלימות מכפיפה נשים, מצמצת את המרחב הפיזי בו הן יכולות לנוע, מערערת את הביטחון ויוצרת איום ממשי על חייהן. הספרות הפמיניסטית על אלימות נגד נשים מתארת ומתעדת את התפקיד המרכזי שיש לאיום באלימות ואלימות בהגבלת השוויון והאוטונומיה של נשים. שחרור ממגבלות שיצרו חוקים פטרנליסטיים ופטריארכליים^[15][16].
• שחרור ממגבלות חוק פטרנליסטי ומוסר פטריארכלי: חוקים פטרוניים ופטריארכליים מגבילים את ההזדמנויות של נשים בנימוק שהן לטובת נשים. למשל, חוקים המגבילים תעסוקת נשים משום שמקצוע מסוים, שעות עבודה או מיקום הפעילות לכאורה אינם מתאמים לנשים. דרך אחרת בה חוק מגביל נשים על בסיס מוסרי. למשל חוקים האוסרים הפלות; חוקים שאינם מכירים מכירים ואף אוסרים זהויות מגדריות ומיניות שאינן הטרוסקסואליות מונוגמיות^[15][17][18].
• שוויון הזדמנויות: הפמיניזם הליברלי גורס כי לנשים צריכה להיות גישה שווה להזדמנויות. גישה של נשים להזדמנויות, לעיתים קרובות ושלא בצדק, מוגבלות בשל מצוקה כללית, העדר נגישות למידע והכרות עם ההזדמנויות שעשויות להיות פתוחות בפניהן. מקור נוסף לפגיעה בשוויון בהזדמנויות הוא סטראוטיפים ואפליה על בסיס מיני ומגדרי בתחום החינוך והתעסוקה^[19][20].
• היכולת להעריך הזדמנויות ולדמיין חיים אחרים: חלק מההוגות הליברליות הצביעו גם על תנאים פסיכולוגיים המגבילים נערות ונשים. ללא יכולת להעריך הזדמנויות ואפשרויות לשינוי ועל בסיסן לדמיין חיים אחרים, אי אפשר לומר באופן משמעותי שיש לנשים אפשרויות אחרות מאשר הסטטוס קוו. למשל אם אישה לא יכולה לדמיין את עצמה כבעלת מקצוע, היא עשויה לקבל כעובדה שלא מאפשרים לה ללמוד^[21].

התאוריה הפמיניסטית הליברלית טוענת כי מוסדות המדינה הם הגופים שצריכים לייצר את התשתיות לשינוי היחס לנשים ולאכוף אותן.

פמיניסטיות ליברליות טוענות כי המדינה חייבת להגן על נשים מפני אלימות ביעילות, בכל מקום (מרחב פרטי או ציבורי) בו אלימות מתרחשת^[20]. כמו כן הן טוענות כי חוקים מפלים מהווים שימוש לא הוגן בכוח המדינה. חוקים כאלו מאפשרים לאחרים לשלוט באורח חייהן של נשים בידי אחרים ובאמצעותן להסליל נשים לתוך מסלולי חיים מוכוונים. הדוגמה הבולטת לחוקים כאלו הם חוקים המגבילים להפלות מלאכותיות. האיסור על נשים לבחור להפיל לוקח מנשים את הזכות לבחור כיצד לנהוג בגופן ולתכנן את עתידן^[18][22]. כמו כן, פמיניסטיות ליברליות מדגישות שאסור למדינה להעדיף מבנה משפחתי אחד על פני אחר^[23].

תחום משמעותי נוסף בו למדינה יש יכולת להתערב על מנת ליצור שוויון הוא שוק העבודה. מבנה שוק העבודה מתעלם מהתפקידים הנוספים שיש לעובדים ועובדות כהורים ומטפלים של בני משפחה אחרים. המדינה צריכה להבטיח חופשת לידה מסובסדת על ידי המדינה, מעונות יום באיכות גבוהה, ושעות עבודה גמישות^[24]. העדר התנאים הללו ונוספים מובילים לכך שאחד מבני הזוג, לרוב האישה, עובד במשרה חלקית שברוב המקרים פחות מתגמלת כלכלית^[18].

• פמיניזם מרקסיסטי
• פמיניזם רדיקלי
• פמיניזם תרבותי
• פמיניזם פוסט מודרני
• פמיניזם דתי
• פמיניזם מזרחי
• אקופמיניזם
• סופרג'יזם
• פמיניזם שחור

• ללמוד פמיניזם: מקראה. מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. כתר (מגדרים) 2006(הספר בקטלוג ULI)