פיגוע התאבדות הוא פיגועטרור שבו המפגע מנסה לרצוח ולפצוע אנשים בידיעה ברורה שהוא לא יישאר בחיים. במובן הרחב יותר, פיגוע התאבדות היא כל התקפה שבה המפגע הורג במודע את עצמו, אך במונח המצומצם שלה הכוונה היא למחבל המפוצץ את עצמו בלב אוכלוסייה אזרחית, דבר המתבטא במונח באנגלית Suicide bombing או במונח הישראלי פיגוע תופת. על פי מרבית ארגוני זכויות האדם, פיגועי התאבדות נגד אזרחים הם פשעים נגד האנושות.
דוגמאות היסטוריות לפעולות התאבדות ניתן להביא את אנשי החשישיון השיעים שניהלו מאבק נגד השלטון הסוני במאה ה-12 וה-13 שכלל פיגועי התאבדות כנגד מטרות ספציפיות. טייסי הקמיקזה היפניים במלחמת העולם השנייה שהתרסקו עם מטוסיהם על ספינות אמריקאיות אמנם ביצעו התאבדות כחלק משיטת הלחימה, אך פעולה זו אינה עומדת בקריטריון לפיגוע טרור ועל כן אינה נכללת תחת קטגוריה זו.
עד שנת 1980 אירעו מעט מאוד מקרים של פיגועי התאבדות בעולם.
המקרים הראשונים של פיגועי התאבדות בארץ ישראל היו בשנת 1936, בתחילתו של המרד הערבי הגדול. תומכיו של חאג' אמין אל-חוסייני ביצעו מספר פיגועי התאבדות נגד מתנגדיו הפוליטיים של חוסייני. לאחר מספר התנקשויות, חוסייני השיג את מטרתו. רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו על ידו, והשאר גלו מן הארץ לבלי שוב.[2]
פיגועי התאבדות אסלאמיים
נערים איראניים שנשלחו במודע לפוצץ בגופם שדות מוקשים במלחמת איראן–עיראק, ובעקבותיהם הצלחת פיגועי ההתאבדות ברבע האחרון של המאה העשרים בלבנון, בצ'צ'ניה ובפרט בטרור הפלסטיני בישראל, נתנו השראה לטרוריסטים במקומות נוספים.[3] בעקבות כיבושעיראק על ידי צבא ארצות הברית, הופעלה שיטה זו גם בעיראק, כנגד הכוחות האמריקניים ובסכסוכים פנים עיראקיים.
חלק ניכר מפיגועי ההתאבדות בני זמננו נעשו בידי מוסלמים ועל רקע דתי. לפי פרשנות מסוימת לקוראן הקרבת הלוחמים היא חלק ממלחמת הדת. לוחם כזה נקרא "שאהיד". השהידים, לפי האמונה הזו, עולים לגן עדן ומקבלים שם יחס מיוחד. האמונה בדבר הטבות מפליגות רוחניות וחומריות, למתאבד ולבני משפחתו, הן תמריץ לביצוע הפעולה. אצל חזבאללה היו מחלקים למתאבדים מפתחות פלסטיק לגן עדן. יתרה מכך, קבוצות קיצוניות באסלאם הכריזו על "ג'יהאד עולמי" כנגד המערב ורואות בטרור כלי מרכז כדי לשבור את רוחן של מדינות המערב ולהכניען.
על פי חוקי האסלאם, נחשבת ההתאבדות לחטא חמור. הפרשנות המצווה על פיגועי התאבדות היא חדשה יחסית, ומקורה באסלאם השיעי הרדיקלי: בזמן מלחמת איראן–עיראק ציווה רוחאללה ח'ומייני לחתור למגע עם האויב גם אם ברור שהדבר כרוך במוות, ושלח את "ילדי המפתחות" להתאבד בשדה הקרב. תפיסה זו אומצה מאוחר יותר גם על ידי האסלאם הסוני, וכך למעשה התבססה התשתית האידאולוגית לפיגועי ההתאבדות.[3]
יד לחללי הטרור בעפולה. עפולה שימשה כאחת המטרות העיקריות לפיגועי התאבדות בישראלפוסטר המשבח מפגע מתאבד פלסטיני, 2002
פיגוע התאבדות הראשון בישראל נעשה על ידי גורמים שאינם קשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן ישיר: הצבא האדום היפני, שאנשיו ביצעו את הטבח בנמל התעופה לוד ב-1972, בו נשלחו מחבלים לביצוע הפעולה מתוך כוונה ברורה שלא ישרדו. לאותה פעולה גויסו מחבלים ממוצא יפני - תרבות בה קיימת מסורת עתיקת יומין של מסירת הנפש למען המטרה.[5]
בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים הפכו פיגועי התאבדות לשיטת המאבק העיקרית של ארגוני הטרור הפלסטיניים הפועלים נגד ישראל.
פיגוע ההתאבדות הראשון נגד אזרחים ישראלים היה הפיגוע בקו 405 ב-6 ביולי1989, בו נרצחו 16 נוסעי אוטובוס "אגד" בקו 405, באמצעות דרדורו לתהום בידי מחבל בסמוך לקריית יערים. הפיגוע הראשון באמצעות חגורת נפץ היה הפיגוע בצומת מחולה, שאירע ב-16 באפריל1993. פיגוע נוסף התרחש ב-4 באוקטובר 1993 עת מכונית פג'ו נצמדה לאוטובוס קו 178 שעצר בתחנה על יד מפקדת המנהל האזרחי סמוך לבית אל והתפוצצה. המחבל נהרג במקום אך 30 מנוסעי האוטובוס נפצעו קל בלבד, ככל הנראה עקב גודלו הקטן של מטען הנפץ.
פיגוע התאבדות ראשון בתוך הקו הירוק, פיגוע מכונית התופת בעפולה, נערך ב-6 באפריל1994, ובו נרצחו שמונה אנשים. פיגוע זה אירע ארבעים יום לאחר הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין, ולטענת החמאס, שיזם פיגוע זה וארבעה פיגועי ההתאבדות נוספים בישראל באותה שנה, הפיגוע היה הראשון בשרשרת פיגועי נקמה על הטבח. יש הטוענים[6] כי גל הפיגועים נועד לסכל את ביצוע הסכם אוסלו הראשון ב-13 בספטמבר 1993. במהלך השנים 1994 עד 1996 אירעו כארבעה חמישה פיגועים בשנה,
במהלך פברואר-מרץ 1996, לאחר חיסול "המהנדס" יחיא עיאש על ידי ישראל, היה גל של ארבעה פיגועי התאבדות. במהלך 1997 בוצעו שלושה פיגועי התאבדות, וב-1998 ו-1999 אירעו שני פיגועי התאבדות, ארבעתם ללא נפגעים רבים.
פיגועי ההתאבדות התחדשו כשלושה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, והחל מהפיגוע בדולפינריום ביוני 2001, בעת כהונת ממשלת האחדות בראשות אריאל שרון, הפכו מבחינתו של רוב הציבור הישראלי למאפיין העיקרי של האינתיפדה השנייה. בשנים 2000–2005 בוצעו בישראל עשרות פיגועי התאבדות. על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין במשך חמש שנות העימות בוצעו 144 פיגועי התאבדות בידי 161 מחבלים מתאבדים שהרגו 515 ישראלים ופצעו 3,428.[7] דוברי החמאס הסבירו את בחירתם בפיגועי התאבדות בכך שמבחינתם זוהי דרך ליצור מאזן אימה עם ישראל, והודיעו שאם ישראל תפסיק לפגוע באזרחים פלסטינים גם הם יפסיקו לפגוע באזרחים ישראלים. בעקבות הפיגוע בליל הסדר במלון פארק פתחה ישראל במבצע חומת מגן.
רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
בניגוד לתחושה הרווחת בציבור, פעולה של התאבדות איננה פעולה ספורדית של יחיד שמחליט לבצעה על דעת עצמו בלבד. יש מנגנון שלם סביבו שמכין אותו לכך, כמו במבצע צבאי מתוזמן היטב, בו המתאבד הוא החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה למדי. הכנה נפשית ופיזית של מחבל מתאבד עשויה להימשך תקופה לא מבוטלת. כל מחבל מתאבד הוא רק קצה הקרחון של מנגנון גדול למדי.
ישנם אידאולוגים, שמגבשים את האידאולוגיה של ההתאבדות ומחדירים אותה באנשים המתאימים. ישנם המאתרים את המתאימים לכך מבחינת המעמד החברתי והפרופיל הנפשי. ישנם אנשי איסוף, שמביאים אינפורמציה על יעדים. ישנם טקטיקנים שבוחרים את היעדים ואת הדרך הטובה ביותר. ישנם אנשים טכניים שמכינים את חומר הנפץ ותופרים את החגורה. ישנו המשלח שדואג שהכל יסתדר אופרטיבית. ישנם אנשי שטח, שמובילים אותו לדרכו, מלינים אותו היכן שצריך ומעבירים אותו את המחסומים.
בפיגועי החמאס בשנות ה-90 של המאה ה-20 ההכנה המנטלית של המתאבדים עצמם לקחה שבועות וחודשים, עד שהם הובאו למצב נפשי בו הם היו מוכנים לבצע פיגועי התאבדות. תהליך דומה, עבר גם על משתתפי הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001. אירוע השיא של הכנות אלה הם צילומי המחבלים-המתאבדים בטרם יציאתם לביצוע הפעולה.
מרבית המחבלים המתאבדים הם בעלי השכלה, חלקם אף עם השכלה אקדמית, משכבת הביניים. המניעים לרצון להתאבדות נעים בין אידאולוגיה, נקמה, מצוקות נפשיות ואפילו מניעים כלכליים - הידיעה ש"ארגוני צדקה", סדאם חוסיין (עד לנפילת משטרו ב-2003), איראן או הרשות הפלסטינית ישלמו למשפחתם בין 10,000 ל-25,000 דולר, אם יבצעו פיגוע התאבדות מוצלח. זהו אחד המניעים למנהג של צה"ללהרוס בתים של מחבלים מתאבדים.
החל מסוף שנת 2001, עת מספר ההרוגים והפצועים הפלסטינים באינתיפאדה השנייה גדל באופן ניכר, ותנאי החיים בשטחים התדרדרו גדל מאגר המחבלים-מתאבדים הפוטנציאליים באופן דרמטי, והם נשלחים לביצוע הפיגועים תוך זמן קצר בהרבה, ובמעט הכנות נפשיות בלבד. גם הפרופיל של מבצעי הפיגועים כבר הרבה פחות ברור מאשר היה עד תקופה זו. כך גם אנשים נשואים עם ילדים, ואף נשים וילדים החלו לבצע פיגועי התאבדות.
החל משנות ה-70 של המאה ה-20 השתתפו נשים בפעולות טרור של ארגונים פלסטיניים בחו"ל. במהלך האינתיפאדה השנייה, תופעה זו נצפתה גם בפיגועים בשטחי יהודה ושומרון, עזה וישראל והנשים המעורבות השתייכו לכל הפלגים הפלסטיניים העיקריים. כ-10 מתוך הפיגועים באינתיפאדה השנייה בוצעו בידי נשים, ונשים נוספות נעצרו על ידי כוחות הביטחון בדרכן לבצע פיגועים.[9]
מחקר שערכה ד"ר ענת ברקו מתאר הבדל בין הסיבות המניעות נשים לביצוע פיגועי התאבדות לבין אלה המניעות גברים. בעוד שהגברים מונעים יותר מסיבות אידאולוגיות, הנשים על פי רוב נדחקות אל ביצוע הפיגוע מתוך אילוצים וקשיים בחברה. הרקע לקשיים כאלה יכול לכלול מצב משפחתי מורכב כגון גירושין, אונס או השתייכות למשפחה בה האב נעדר. לעיתים נתפס הפיגוע ככלי לתיקון החרפה של אותה האישה או כמהלך אשר יאפשר לה לחזור להיות צעירה או בתולה. גן העדן העולה מתיאור המרואיינות במחקר שונה מזה המתואר בדרך כלל בפי מחבלים: בגן העדן, על פי הנשים אין מחזור חודשי, לא צריך להתפלל וניתן לבחור את הבעל.
מהמחקר עולה כי השתתפותן של הנשים בפיגועים לא מצביעה על עליית מעמדן בחברה הפלסטינית. פסק ההלכה שפרסם השייח אחמד יאסין אשר התיר את השתתפותן של נשים בפיגועים, פורסם רק אחרי שכבר בוצע פיגוע על ידי אישה במחסום ארז - אירוע שדחק אותו לפינה. לתופעת ההתאבדות בקרב נשים קיימת גם הסתייגות דתית בקרב מוסלמים רבים. הסתייגות זו סובבת בין השאר על העיקרון לפיו האישה צריכה לשמור על גופה וצניעותה וברבים מהמקרים, פעולת הפיגוע נתפסת כהפרת הצניעות, בין אם מטעמי הלבוש בדרך לפיגוע ובין אם מטעמי הגוף הנחשף בעקבות הפיצוץ עצמו.[10]
בשנת 2004, בעקבות העלייה התלולה בסיכולים המוצלחים מצד מערכת הביטחון של ישראל, והבדיקות המחמירות במחסומים, החלו ארגוני הטרור להשתמש יותר ויותר בנשים וילדים - מתוך הנחה שהם מעוררים פחות חשד ועוברים בדיקות פחות קפדניות. ב-24 במרץ 2004 נתפס חוסאם עבדו בילאל, נער בן 14.5, שנשלח על ידי גדודי חללי אל אקצה של הפת"ח, במחסום חווארה ליד שכם, כשעל גופו חגורת נפץ. בחקירתו אמר: "באתי להתפוצץ כי נתנו לי 100 שקלים והבטיחו לי שאקיים יחסי מין עם הבתולות".[11]
כיום קיימות מספר דרכים מקובלות להיאבק בתופעת פיגועי ההתאבדות:
מודיעין - מודיעין יעיל מאפשר התקפה על המפגע או מפעיליו, מסוג פצצה מתקתקת, ובכך לסכל את הפיגוע. במקביל מאפשר המודיעין להגן על יעד הפיגוע באמצעות מחסומים ובדיקות ביטחוניות.
מבצעים התקפיים - מבצעים נרחבים נגד תשתיות הטרור, כדוגמת מבצע חומת מגן שביצעה ישראל. עם זאת יש לטרור יכולת התחדשות מתמדת. לפיכך אין די במבצע חד-פעמי, אלא קיים צורך בשמירת יוזמה התקפית רצופה על מנת לשמר את הישגי המבצעים.[14] בשב"כ ובצה"ל מכונה דוקטרינה זאת "כיסוח דשא" כמטפורה לטרור כעשב שוטה שגדל כל הזמן מחדש ומצריך כיסוח ועקירה תדירים כדי למנוע פעילות טרור אינטנסיבית ורבת נפגעים.
צעדי ענישה והרתעה - אף על פי שאין אפשרות להעניש את המתאבד, הידיעה שמשפחתו תיענש בגללו עשויה להרתיע אותו. הענישה מכוונת כלפי משפחתו הקרובה של המתאבד, ומופעלת בעיקר כשההורים מביעים תמיכה בהתאבדות - כמו האמהות שהצטלמו עם בניהן ועודדו אותם לבצע את ההתאבדות. שתי דרכי ענישה מקובלות בעיקר: הריסת בתי מחבלים - צעד זה בוצע בידי ישראל, בעיקר במהלך האינתיפאדה השנייה, הריסת הבתים נתפסת כפעולה מרתיעה במיוחד וניתן להצביע על השפעת מהלך זה על הורדת שיעור התמיכה בפיגועי התאבדות.[15] צעד נוסף הוא גירוש בני המשפחה מהאזור. מבחינה משפטית מדינת ישראל יכולה לגרש משפחות של מתאבדים, מיהודה ושומרון לרצועת עזה, כיוון שכולם יחידה מדינית אחת.[14]
פעילות הסברתית: יש אפשרות לעודד דה-לגיטימציה של פיגועי התאבדות, באמצעות הפעלת מסה בינלאומית נגד התופעה ובכללו לגייס גורמים מתונים בעולם הערבי והמוסלמי שיגנו את התופעה וישתתפו בגיבוש קונצנזוס עולמי נגד פיגועי התאבדות, שיגדיר אותם "פשע נגד האנושות". במקביל ניתן לנהל מאבק בפעילות הסתה וכנגד גורמים המעודדים את תופעת פיגועי ההתאבדות ובכלל זה באנשי דת שתומכים בה.
אנליזה מתמטית
כחלק מההתמודדות אל מול האיום שמציבים פיגועי ההתאבדות הם נחקרו ומודלו מתמטית, במטרה להעריך ולתכנן דרכי התמודדות אפשריות באופן אופטימלי. אחד המאמרים המפורסמים בתחום נכתב בשנת 2005 בידי הפרופסורים אדוארד קפלן מאוניברסיטת ייל ומשה קרס מבית הספר של הצי ללימודים מתקדמים שמידלו אנליטית את הפיצוץ והזירה במטרה להעריך את תוחלת מספר הנפגעים כפונקציה של מספר האנשים בזירת האירוע ושל גודל הזירה. המאמר הצביע על כך שהאפקטיביות של המחבל המתאבד אינה בהכרח גדלה עם גודל הזירה או עם מספר האנשים בה, ומעבר לסף מסוים תוחלת מספר ההרוגים אף יורדת. תופעה זו מוסברת באמצעות אפקט המיסוך שהקורבנות הקרובים למטען מעניקים לקורבנות הרחוקים יותר ובכך מצילים אותם מפגיעות רסיסים קטלניות. מסקנה נוספת היא שהאינסטינקט הראשוני של בריחה מהמחבל אינה בהכרח האסטרטגיה הטובה ביותר, שכן הוא מגדיל את מעגל החשיפה למטען ואת תוחלת מספר הנפגעים. האסטרטגיה הטובה ביותר במצב זה היא להשתטח לגובה של פחות מ-20 ס"מ.[16]
רוב מנהיגי העולם מגנים את פיגועי ההתאבדות, בעיקר כאשר מדובר בפיגועים כנגד אזרחים. בישראל, הרוב המוחלט של אזרחי המדינה מגנים את פיגועי ההתאבדות, ורואים בהם מעשי טרור ופשעים כנגד האנושות.
לצד שיבוח פיגועי ההתאבדות, היו בציבור הפלסטיני גם גינויים על פיגועי ההתאבדות. היו גם מי ששיבחו וגינו לסירוגין, כמו אחמד טיבי ויאסר ערפאת.
אביו של מחבל מתאבד פרסם מכתב בעיתון הסעודי "אל-חיאת". האב שלא הזדהה בשמו מחשש לחייו, יוצא נגד ההתאבדות שהרסה את חיי משפחתו וכותב
”אני משול לרוח רפאים המהלכת על פני הארץ, שלא לדבר על כך שאני אשתי ויתר בני הפכנו לעקורים, בעקבות הריסת הבית שבו גרנו. ואני שואל את אותם השייח'ים, שמתחרים ביניהם על פרסום פסקי הלכה לוחמניים והצהרות בזכות פיגועי טרור: למה אתם לא שולחים את הבנים שלכם? מדוע כל אחד מהמנהיגים, שלא מסוגל לכבוש את התרגשותו מעל גבי ערוצי הלוויין בכל פעם שצעיר או צעירה פלסטינים יוצאים לפוצץ את עצמם, לא שולח את בנו לבצע את הפיגוע? מי נתן לכם רשות דתית או אחרת לדחוף את ילדינו אל המוות?”.[14]
