הרשות המחוקקת היא ה"קורטס חנרלס" ("Cortes Generales"), פרלמנט המורכב משני בתים: קונגרס הנציגים ("Congreso de los Diputados") שהוא הבית התחתון ואשר לו סמכויות רבות יותר, והסנאט (ספרד) ("Senado") שהוא הבית העליון. חברי הבית התחתון נבחרים בשיטה אזוריות-יחסית, בה לכל מחוז בחירה יש כמה נציגים שמתחלקים בין רשימות המפלגות באופן יחסי לתוצאות במחוז. רוב חברי הבית העליון נבחרים בבחירות אישיות, והיתר ממונים על ידי בתי המחוקקים של הקהילות האוטונומיות.
החוקה הספרדית הנוכחית התקבלה ב-1978 במהלך המעבר לדמוקרטיה אחרי מות פרנקו ב-1975. ב-1977 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לפרלמנט שאחרי עידן פרנקו, ובעידודו ולחצו של המלך חואן קרלוס ניגש פרלמנט זה למלאכת כינון החוקה. ועדה בת שבעה חברי פרלמנט מכל צידי הקשת הפוליטית ניסחה את החוקה, והיא אושרה על ידי הפרלמנט ב-31 באוקטובר1978, ובמשאל עם ב-6 בדצמבר – תאריך שנחגג בספרד כיום החוקה. החוקה נחתמה על ידי המלך וראשי הפרלמנט ב-27 בדצמבר ונכנסה לתוקף יומיים אחר כך.
החוקה פותחת בהקדמה שבה מובעת מחויבות לצדק, לחופש, לביטחון כל האזרחים, לדמוקרטיה, לסדר כלכלי וחברתי צודק, לזכויות אדם, לשלטון החוק, לכיבוד המסורות והשפות של אזרחי המדינה ולחיזוק יחסי שלום ושיתוף פעולה עם כל עמי העולם.
המשך החוקה מחולק לעשרה פרקים המוקדשים לזכויות והחובות של אזרחי המדינה, לכתר, לפרלמנט, לממשלה, ליחסים בין הפרלמנט והממשלה, למערכת המשפט, לכלכלה, לארגון הטריטוריאלי, לבית המשפט החוקתי ולדרכי השינוי של החוקה.
על פי הפרק האחרון של החוקה, שינוי בחוקה צריך להתחיל בתור הצעת חוק רגילה ביוזמה של הממשלה, של חברי הפרלמנט, או של האספות של הקהילות האוטונומיות. עליו לעבור ברוב של שלוש חמישיות מחברי כל אחד מהבתים, ואם יש מחלוקת בין הגרסאות יכול לעבור שינוי שזכה ברוב מוחלט של חברי הסנאט (הבית העליון של הפרלמנט) ורוב של שני שלישים מחברי הקונגרס (הבית התחתון). תוך 15 יום מאישור התיקון בפרלמנט יכולים עשירית מחברי כל אחד מהבתים לדרוש משאל עם לאישור התיקון.
חלק קטן מהסעיפים, הנוגע לזכויות הבסיסיות ולחרויות האזרחיות, וכן לכתר, זוכה להגנה מיוחדת, ותיקונים שנוגעים אליהם צריכים לעבור בתהליך מורכב שכולל קבלה ברוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הפרלמנט, פיזור מיידי של הפרלמנט, אישור חוזר ברוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הפרלמנט החדש ולבסוף משאל עם. אולם הפרק שקובע את ההגנה המיוחדת הזו אינו מוגן בעצמו.
מאז כינונה החוקה שונתה פעם אחת, על מנת לתת לאזרחי האיחוד האירופי שאינם אזרחי ספרד לבחור ולהיבחר בבחירות מקומיות.
חוקת ספרד היא אחת היחידות אשר זכויות האדם המעוגנות בה כוללות לא רק זכויות פרט וזכויות פוליטיות אלא גם זכויות חברתיות.
מאז קבלת החוקה של 1978 ספרד היא מונרכיה חוקתית. ראש המדינה הוא מלך (או מלכה) אשר מסמל את אחדות ספרד והמשכיותה, ותפקידו הוא טקסי וייצוגי. המלך הראשון שמלך במסגרת החוקה הוא חואן קרלוס הראשון שהומלך עוד לפני כינון החוקה, עם מותו של פרנקו. בתחילה הוא היה גם שליט המדינה בפועל, אולם בניגוד לציפיותיו של פרנקו הוביל את הפיכת ספרד לדמוקרטיה, ואחרי קבלת החוקה הקפיד להישאר מעל למחלוקות פוליטיות. המלך הנוכחי הוא בנו, פליפה השישי, שעלה למלוכה עם פרישתו ב-2014.
החוקה קובעת כי עם קבלת הכתר וההכרזה בפני הפרלמנט על תחילת שלטונו, על המלך החדש להשבע לקיים בנאמנות את חובותיו, לציית לחוקה ולחוקים ולהבטיח את הציות להם, ולכבד את זכויותיהם של האזרחים ושל הקהילות האוטונומיות.
על פי החוקה המלך מפקח על פעולות מוסדות השלטון, ובין סמכויותיו נמצאות חתימה על חוקים, כינוס הפרלמנט או פיזורו והקדמת הבחירות, הצעת מועמד לראשות הממשלה, מינויו ופיטוריו, מינוי חברי הממשלה ופיטוריהם, מתן חנינות, הפיקוד העליון על הכוחות המזוינים והכרזת מלחמה או חתימה על הסכם שלום. המלך מפעיל את סמכויותיו אלו לפי בקשת הממשלה או הפרלמנט, או באישורם, ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי. בחלק מהמקרים הדבר מעוגן בחוקה עצמה, ובחלק במוסכמה חוקתית.
הפרלמנט הספרדי נקרא "קורטס חנרלס" ("Cortes Generales") והוא מורכב משני בתים – הסנאט ("Senado") שהוא הבית העליון, וקונגרס הנציגים ("Congreso de los Diputados") שהוא הבית התחתון.
סמכויות הקונגרס נרחבות יותר משל הסנאט. הממשלה צריכה לקבל את אמונו על מנת להיכנס לתפקידה, ובסמכות הקונגרס להביע אי אמון בממשלה. רוב החקיקה מתחילה מהקונגרס, ועוברת אל הסנאט. אם הסנאט מאשר אותה כלשונה היא עוברת לחתימה על ידי המלך. במקרה שהסנאט דוחה הצעת חוק או מתקן אותה היא חוזרת לקונגרס, ובסמכותו לאשר את התיקונים ברוב רגיל, או לאשר את הנוסח המקורי ברוב מוחלט של חברי הקונגרס, או ברוב רגיל לאחר המתנה של חודשיים.
בקונגרס צריכים להיות על פי החוקה בין 300 ל-400 חברים. חברי הקונגרס נבחרים בבחירות אזוריות ב-52 אזורי בחירה שהם חמישים מחוזות ספרד והערים סאוטה ומלייה שעל חופי מרוקו. מספר הצירים שמוקצה לכל מחוז נקבע לפי הנוסחה הבאה: 102 מהמקומות מוקצים בצורה בלתי פרופורציונלית לגודל המחוז, אלא בהקצאה של שני מקומות לכל אחד מ-50 המחוזות ומקום אחד לכל אחד מהאזורים של סאוטה ומליה. שאר 248 הצירים מחולקים בין המחוזות באופן פרופורציונלי למספר תושביהן. המחוזות הגדולים ביותר הם של מדריד וברצלונה שלכל אחד מהם יש למעלה מ-30 נציגים, לערים בינוניות יש מחוזות בני כעשרה נציגים, אך יש לא מעט מחוזות עם מספר נציגים בודדים, דבר אשר גורם לייצוג יתר שלהם. חלוקת המושבים בין המפלגות השונות בכל מחוז נעשית בשיטה יחסית לפי שיטת ד'הונד ("שיטת בדר-עופר"), כשכל מפלגה מציגה רשימת מועמדים.
בסנאט יש כיום 264 חברים, מהם 208 נבחרים בבחירות בחמישים המחוזות השונים. לרוב המחוזות מוקצים ארבעה סנאטורים, ואילו במחוזות המורכבים מאיים יש בין שניים לשלושה סנטורים לכל אי (או קבוצת איים). הסנאטורים נבחרים בכל מחוז בבחירות אישיות, ולכל בוחר יש זכות להצביע עבור שלושה מועמדים לכל היותר. יתר החברים ממונים על ידי הגופים המחוקקים של 19 הקהילות האוטונומיות של ספרד, כשלכל קהילה אוטונומית מוקצה סנאטור אחד בתוספת של עוד סנאטור על כל מיליון תושבים.
זמן הכהונה המקסימלי של שני הבתים הוא ארבע שנים, ולמרות שהחוקה לא מחייבת זאת, עד כה הבחירות לשני הבתים נערכו תמיד בו זמנית. ראש הממשלה יכול להביא לפיזור הקורטס חנרלס, או כל אחד מבתיו, על ידי בקשה מהמלך.
הממשלה
בראש הרשות המבצעת עומד ראש ממשלת ספרד, אשר תארו הרשמי הוא "Presidente del Gobierno" ("נשיא הממשלה"). הוא עומד בראש "מועצת השרים" ("Consejo de Ministros"), קבינט שמכיל בדרך כלל קצת פחות מ-20 חברים, ואשר מתכנס פעם בשבוע. ראש הממשלה הנוכחי הוא פדרו סנצ'ס מהמפלגה הסוציאליסטית.
ספרד היא דמוקרטיה פרלמנטרית ולכן הממשלה זקוקה לאמון קונגרס הנציגים, הבית התחתון של הפרלמנט. אחרי הבחירות לפרלמנט, או עם התפטרות הממשלה הקודמת, המלך מתייעץ עם ראשי הסיעות ועם יושב ראש הקונגרס, ולאחר ההתיעצות ממנה מועמד לראשות הממשלה. מאז החזרה לדמוקרטיה תמיד היה זה ראש הסיעה הגדולה ביותר, אך אין חובה חוקית לכך. על המועמד לקבל רוב מוחלט של חברי הקונגרס בהצבעת האמון. בהיעדר רוב כזה הוא יכול לקבל את אמון הקונגרס בהצבעה חוזרת ברוב רגיל של המשתתפים בהצבעה. עם קבלת האמון הקונגרס מבקש מהמלך למנות את המועמד לראשות הממשלה, והוא נשבע אמונים בפני המלך. יתר שרי הממשלה מתמנים או מפוטרים על ידי המלך לפי הצעתו של ראש הממשלה.
אם ראש הממשלה המיועד לא מקבל את אמון הקונגרס התהליך מתחיל מחדש, ואם תוך חודשיים אף מועמד לא זוכה לאמון הקונגרס מפזר המלך, באישור יושב ראש הקונגרס, את שני בתי הפרלמנט ומכריז על בחירות חדשות.
הקונגרס יכול להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון לפי בקשת לפחות מעשירית מחברי הבית שצריכים להציג מועמד חלופי לראשות הממשלה. אם ההצעה מקבלת רוב מוחלט של חברי הבית, המועמד שהוזכר שהוצע בה מתמנה לראש ממשלה, והצבעת אי האמון בממשלה הישנה הופכת להצבעת אמון בו.
כמו כן הממשלה יכולה לבקש את אמון הקונגרס בהצבעת אמון, אשר אם היא נכשלת בה עליה להתפטר.
בראש ההיררכיה של מערכת המשפט עומד בית המשפט העליון (Tribunal Supremo), ומתחתיו בית המשפט הלאומי (Audiencia Nacional) שגם לו יש תחום שיפוט על כל המדינה. מתחתיהם עומדים בתי משפט של הקהילות האוטונומיות, ושל המחוזות (Audiencia Provincial), ומתחתיהם בתי משפט של ערכאה ראשונה, בתי משפט לחקירות, בתי משפט שלום, בתי משפט מנהליים ועוד. את המערכת כולה מנהלת מועצה עצמאית (Consejo General del Poder Judicial) שבראשה עומד נשיא בית המשפט העליון וחברים בה 20 אנשי משפט בהם לפחות 12 שופטים.
בנוסף קיים גם בית משפט לענייני חוקה (Tribunal Constitucional), שאינו חלק ממערכת המשפט, ואשר דן בענייני חוקה וסכסוכים בין המדינה לבין הקהילות האוטונומיות.
באופן היסטורי ספרד מורכבת מלאומים שונים, שלמרות הדומיננטיות הקסטיליאנית, הם בעלי שפות ותרבויות שונות, שזכו גם לזכויות פוליטיות מיוחדות. אולם בתקפות הדיקטטורה של פרנקו דוכאו השאיפות הלאומיות, והתרבויות הנפרדות, בעיקר של הקטלונים והבסקים, ביד קשה.
החוקה שהתקבלה עם החזרה לדמוקרטיה איפשרה את הקמתן של קהילות אוטונומיות ("Comunidades Autónomas"), שיורכבו ממחוזות שכנים, לרוב בעלי עבר ותרבות משותפים. הראשונות שגיבשו את מעמדן היו קהילות שהוכרו כ"לאומיות היסטוריות" ("Nacionalidad histórica"): קטלוניה, ארץ הבסקים וגליסיה, שבעבר היה להם כבר מעמד אוטונומי, ואליהן הצטרפה גם אנדלוסיה. גיבוש המעמד האוטונומי עבורן נעשה במסלול מיוחד ומהיר יותר, ועד היום מידת האוטונמיה שלהן גדולה משל השאר. במהלך השנים שאחרי קבלת החוקה גובשו עוד קהילות אוטונומיות עד שכל שטח ספרד חולק בין 17 קהילות אוטונומיות. מביניהן הכריזו על עצמן עם השנים בחוק האוטונומיה גם ולנסיה, אראגון, והאיים הקנריים והאיים הבלאריים כעל "לאומיות היסטוריות". יתר תשע הקהילות האוטונומית מגדירות את עצמן במונחים שונים כגון "אזורים בעלי זהות היסטורית". שתי הערים הספרדיות בחוף מרוקו, סאוטה ומלייה נמצאות במעמד דומה של ערים אוטונומיות.
על פי החוקה הספרדית, כל קהילה אוטונומית צריכה לגבש את "חוק האוטונומיה" ("Estatuto de Autonomía") של הקהילה אשר זקוק לאישור בתוך הקהילה ולאחריו אישור כחוק על ידי הפרלמנט הספרדי, ושמהווה למעשה את חוקת הקהילה. חוקי אוטונומיה אלה שונים מקהילה לקהילה, אולם כולם חייבים לכלול מערכת משטר שכוללת את שלוש הרשויות. כל הפרלמנטים האזוריים הם בעלי בית אחד ועל פי החוקה שיטת הבחירות בהן דומה לזו של קונגרס הנבחרים הארצי, כלומר ישנן בשיטה יחסית בכל אחד מהמחוזות שמרכיבים את הקהילה. הבחירות לרוב הפרלמנטים מתרחשות אחת לארבע שנים ביחד ללא אפשרות להקדים את הבחירות. רק לקטלוניה, ארץ הבסקים, גליסיה ואנדלוסיה יש את האפשרות לקיים את הבחירות באופן עצמאי במועד שהן קובעות.
המפלגות
מספר הצירים של המפלגות הכלל ארציות בבית התחתון של הפרלמנט במהלך השניםמספרי הקולות אותם קיבלו המפלגות הגדולות וגושים של מפלגות קטנות בבחירות לבית התחתון של הפרלמנט במהלך השנים
שיטת הבחירות לבית התחתון של הקורטס חנרלס, הקונגרס, בה יש אזורי בחירה שבכל אחד מהם הנציגים מחולקים באופן יחסי, עודדה היווצרות של מערכת מפלגתית שבמרכזה שתי מפלגות גדולות שחולקות ביניהן כ-300 מתוך 350 צירי הקונגרס, ולצידן מספר מפלגות קטנות, בעיקר בעלות אופי אזורי. בארבע מערכות הבחירות האחרונות מספר הצירים שחולקות ביניהן המפלגות הגדולות עולה בהתמדה, וב-2008 הוא הגיע ל-323. למרות זאת ברוב המקרים מפלגת השלטון לא זוכה ברוב מוחלט של הצירים בקונגרס, ונזקקת לתמיכה של מפלגות קטנות.
בין 1977 ל-1982 המפלגה העיקרית מימין הייתה "איחוד המרכז הדמוקרטי"
(UCD – "Unión de Centro Democrático"), מפלגת מרכז-ימין בהנהגתו של אדולפו סוארס שבתקופה זו הייתה מפלגת השלטון והובילה את המעבר לדמוקרטיה. אחרי תבוסתה בבחירות של 1982 עברה הבכורה בימין לידי "הברית העממית" (AP – "Alianza Popular") שהקים מנואל פראגה ושלאחר איחוד עם עוד כמה מפלגות ימין ומרכז קטנות ב-1989 הפכה להיות "המפלגה העממית" (PP – "Partido Popular"). המפלגה העממית הייתה בשלטון בשנים 1996–2004 תחת חוסה מריה אסנאר, ומאז 2011 ועד 2018 חזרה לשלטון בראשותו של מריאנו רחוי.
מפלגת "אזרחים" (Ciudadanos): מפלגת מרכז ימין, נוסדה ב-2006 בקטלוניה על ידי אלברטו ריברה. תומכת בביטול המלוכה ובמשאלי עם.
מפלגת קול (vox): מפלגת ימין רידיקלי אירוסקפטית, נוסדה ב-2013 על ידי סנטיאגו אבסקל, נציג המפלגה העממית בחבל הבסקים שעזב את המפלגה.
מפלגת פודמוס (Unidas Podemos): מפלגת שמאל (או שמאל קיצוני) שהוקמה בעקבות מחאה חברתית בספרד.
בנוסף לאורך השנים יש ייצוג קטן אך קבוע גם למפלגות לאומניות ואזוריות בעיקר מקטלוניה, ארץ הבסקים, וגליסיה, וגם לאיחוד של מפלגות שמאל קומוניסטיות ורפובליקניות (IU – "Izquierda Unida").
בשנת 2020, בעקבות התחזקות המפלגות הקטנות, הוקמה קואליציה רב מפלגתית לראשונה מאז השבת הדמוקרטיה בשנת 1978.
_14.jpg)
