פוליגרף (קרוי גם "גלאי שקר" או "מכונת אמת"; באנגלית: Polygraph) הוא גלאי אשר נועד לקלוט את תגובותיו הבלתי רצוניות של אדם כדי לבדוק אם הוא משקר. הפוליגרף משמש בעיקר בחקירה פלילית, אך גם במבדקי תעסוקה ובאבטחה. אמינות הפוליגרף, כמו גם לגיטימיות השימוש בו, שנויות במחלוקת. התמיכה המחקרית לשימוש בפוליגרף ככלי לזיהוי שקרים אינה חזקה.^[1]

מקור השם פוליגרף בא מיוונית ומשמעו רב רישום (פולי=רב, גרף=רישום). מדובר במכשיר שהומצא בשנות ה-20 של המאה ה-20 בארצות הברית לצורך אבחון אמת או שקר. הפוליגרף מבוסס על ההנחה שכאשר אדם משקר, מתרחשים בגופו שינויים פיזיולוגיים בלתי נשלטים כגון: עלייה בלחץ דם, שינוי בקצב הדופק ושינוי במוליכות החשמלית של העור.

משחר ההיסטוריה אנשים ניסו למצוא שיטות שיצביעו על אמירת שקר (לדוגמה מים מרים המאררים כדי לגלות ניאוף). עם התפתחות הקרימינולוגיה נעשו ניסיונות שונים לקשר בין תגובות פיזיולוגיות וגילוי שקרים, בפרט על ידי איטלקים כדוגמת צ'זארה לומברוזו וויטוריו בנוסי (Vittorio Benussi).

בשנת 1885 הצליח לומברוזו לפתח מכשיר שקלט והציג שינויים בלחץ הדם, וזכה להצלחה מסוימת בסיוע לפיענוח תיקים במשטרה^[2].

החידוש הבא בתחום הגיע בשנת 1914, כאשר ויטוריו בנוסי הצליח למדוד שינויים בנשימות כדי לקבוע אמירת אמת או שקר^[2].

את מכשיר הפוליגרף פיתח ג'ון אוגוסטוס לרסון שהיה בעל דוקטורט בפיזיולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ושוטר במשטרת העיר ברקלי בשנת 1921. הוא שילב בדיקות ללחץ דם שפותחו קודם לכן על ידי ויליאם מולטון מארסטון (William Moulton Marston) יחד עם מדידות של דופק הלב, הזעה ומוליכות העור ויצר מכשיר הפולט מידע רב אודות התגובות של הנמדד. מפקד המשטרה בעירו של אוגוסט וולמר עודד את הפעילות. מאוחר יותר הצטרף לפיתוח המכשיר ליאונרד קילר (Leonarde Keeler).

המכשיר זכה לפרסום רב זמן קצר לאחר פיתוחו כאשר עיתון בסן פרנסיסקו הזמין מלרסון בדיקה של נאשם ברצח כומר. העיתון הציג את תוצאות הבדיקה באופן גרפי למחרת היום וטען שהמדע הוכיח את אשמתו של הנאשם.

מכשיר אשר תיעד פעילות שרירית הנלווית לשינויים בלחץ הדם פותח בשנת 1945 על ידי ג'ון אי. ריד, אשר טען שניתן להשיג דיוק רב יותר על ידי ביצוע הקלטות אלו בו-זמנית עם הקלטות לחץ דם-דופק-נשימה סטנדרטיות.

לאחר כניסתו של המכשיר אל המרחב המשפטי, החל ויכוח מתמשך האם בדיקות הפוליגרף אמינות מספיק כדי לשמש כראיה בבית משפט. כבר בשנות ה-20 הוגדר כי הבדיקה אינה אמינה דיה, ובשנת 1998 בית המשפט העליון של ארצות הברית - לאחר שבדק לעומק את הספרות המחקרית אודות התוקף המדעי של הפוליגרף - פסק פעם נוספת שבארצות הברית "אין הסכמה בקהילה המדעית כי ראיות פוליגרף מהימנות"^[2].

לישראל הגיע הפוליגרף על ידי ויקטור כהן, בכיר בשב"כ אשר נשלח ללמוד בשיקגו, אצל ג'ון ריד, מומחה הפוליגרף את סודות המקצוע. ב-1959 הוא הביא לישראל את מכשיר הפוליגרף הראשון. זמן קצר לאחר מכן ארצות הברית תרמה למשטרת ישראל מספר מכשירים משומשים. כהן ניהל את מעבדת הפוליגרף של השב"כ מ-1961 ועד 1977^[3]. במקביל, בחודש יוני 1956 נשלח קצין המשטרה עקיבא בן-ישי לקורס פוליגרף בשיקגו. בנובמבר 1959 התמנה בן-ישי לראש מעבדת הפוליגרף במשטרה^[4], וביולי 1971 התמנה לראש מדור קרימינליסטיקה במז"פ, תפקיד בו שימש עד למותו בדרגת סנ"צ בתאונת דרכים באוקטובר 1974.

שיטת האבחון הנפוצה ביותר באמצעות מכשיר הפוליגרף היא שיטת שאלות הביקורת (CQT). בהתאם לשיטת בדיקה זו, בפני הנבדק מוצגים שלושה סוגי שאלות במהלך הבדיקה:

1. שאלות רלוונטיות (שאלות 'חמות')
2. שאלות בלתי רלוונטיות (שאלות 'קרות')
3. שאלות ביקורת (שאלות 'השוואה')

שיטת בדיקה מתחרה, פחות נפוצה, המיושמת הלכה למעשה במדינת יפן, היא שיטת פריטי החקירה המוכמנים - הפח"ם (GKT). בהתאם לשיטת בדיקה זו, בפני הנבדק מוצגות סדרות של פריטי מידע, תוך שתילה של ראיה מזירת האירוע. שיטת הפח"ם כשיטת בדיקה היא שיטה אובייקטיבית יותר ביחס לשיטת שאלות הביקורת אך מגרעתה הגדולה ביותר מתמצית בדליפת מידע לציבור הרחב ופרסומו בכלי התקשורת.^[5]

השאלות הרלוונטיות הן שאלות ישירות על נושא החקירה. דוגמה לשאלה רלוונטית במקרה של חקירת הדלפת חומר חסוי ממקום עבודה יכולה להיות: "האם העברת מידע חסוי השייך למעביד לגופים שלא מורשים לקבלו?", "האם ניסית להשיג מידע חסוי מעבר לדרישות תפקידך?" וכולי. יש חשיבות לכך ששאלות המהות ינוסחו בצורה הוגנת ועניינית. במקרה הנ"ל רצוי להימנע, לדוגמה, משאלות בסגנון "האם היית בקשר כלשהו עם גורמים המתחרים עם מקום העבודה?".

הנבחן צריך לקבל את רשימת השאלות הרלוונטיות מראש, ולעבור עליהן לפחות פעם אחת ללא חיבור למכשיר הבדיקה. זאת כדי להקטין במידת האפשר את תגובות הלחץ הטבעיות של הגוף מעצם העובדה שהוא נתקל בשאלה שעלולה לעלות לו במקום עבודתו, בין אם אכן הוא אחראי להדלפה ובין אם לא.

שאלות ההשוואה הן שאלות שמטרתן לייצר תגובת רגשי אשם בנחקר ללא קשר לסוגיה שבגינה הוא הגיע להיחקר. השאלות יהיו מהסוג שמטרתן לעורר אי נוחות אצל כל אדם בוגר, שכן כולנו אנושיים. כדי להעלות את רמת אמינות הלחץ יש חוקרי פוליגרף שמדגישים בפני הנחקר את החשיבות של אמירת אמת מוחלטת, ללא כל סטייה, ולו גם הקטנה ביותר. שאלות הביקורת יהיו מהסוג של "האם אי פעם שיקרת?", "תאר את כל הפעמים שבהן לקחת דבר, אפילו עט, שלא היה שלך" וכדומה.

שאלות אלו נשאלות על דברים ידועים שאין כל סיבה לשקר לגביהם. אלו עשויות לכלול את שם הנבחן, כתובתו, מספר ילדיו וכולי. לפעמים מתבקש הנבחן לשקר במכוון לגבי חלק משאלות אלו. מטרת שאלות אלו היא הגברת האמון של הנבחן בתהליך, ועל ידי כך גם הגברת התגובה שלו לשאלות הביקורת ולשאלות המהותיות. בין אם התבקש הנבחן לשקר על שאלות הסרק ובין אם לאו, שאלות הסרק אינן נחשבות בתהליך ניתוח התוצאות ואינן משוקללות בבחינת מסקנות החקירה.

במהלך בדיקת הפוליגרף מוצמדים לחזה הנבדק גלאי נשימת חזה (טורסו), גלאי נשימת סרעפת (אבדומינל), ליד ימין שרוול למדידת שינויים בלחץ הדם והדופק, לשתי אצבעות יד שמאל גלאי מוליכות חשמלית של העור (הזעה). כיום גם מודדים שינויים בזרימת הדם באצבע היד ותנועות שרירים באמצעות כרית. על-פי האיגוד האמריקאי לפוליגרף הנתונים הנבדקים צריכים לכלול, לכל הפחות, ניטור של פעילות הלב, של הנשימה ושל המוליכות החשמלית של העור על מנת שלבדיקה תיוחס אמינות כלשהי.

התגובות הפיזיולוגיות בכל הערוצים (נשימה, לב, הזעה וכולי) לשאלות הביקורת מושוות לתגובות הפיזיולוגיות בכל הערוצים לשאלות המהותיות. תגובה בעוצמה גבוהה יותר לשאלות המהות מרמזת על תגובה רגשית מובהקת יותר לשאלות בנושא הדלפת חומר חסוי (דבר שאין אנו יודעים אם הנבחן משקר עליו או לא) מאשר לגבי שאלות הביקורת (עליהן אנו מניחים שהנבחן משקר). במקרה שהתגובה היא חזקה יותר לשאלות המהותיות יימצא הנבחן משקר. במקרה שהתגובה חזקה יותר לשאלות הביקורת יימצא הנבחן דובר אמת. במקרה שהתגובות דומות בעוצמתן, התוצאות יהיו לא החלטיות.

לאחר המבחן נערכת, לעיתים קרובות, חקירה חוזרת. החקירה מוצגת כלפי הנבחן בתור הזדמנות לתקן אי דיוקים שיעלו ממילא במהלך ניתוח התוצאות. המטרה האמיתית של החלק הזה היא קבלת הודאה במעשים הנבדקים, שכן רמת האמינות של ההודאה הזו נחשבת גבוהה מאשר תוצאות המבחן עצמו.

למרות שקיים שימוש נרחב בכלי הפוליגרף, התמיכה המדעית לשימוש בו אינה חזקה כלל.^[1] שלא במפתיע, עיקרי המצדדים באמינות המכשיר הם המכונים המבצעים בדיקות פוליגרף בעצמם. מחקרים שנערכים מטעם המכונים הנ"ל מצביעים על אחוזי דיוק שנעים בין 70% במקרה הגרוע ל-90% ואפילו 95% במקרה הטוב. עם זאת, מספר מרגלים, בהם מרקוס קלינגברג ואולדריץ' איימס, עברו בדיקות פוליגרף שגרתיות מבלי להתגלות.

למתנגדים לשימוש במכשיר הפוליגרף יש טענות כנגד דרך ביצוע המחקרים, כנגד דרך השוואת התוצאות וכנגד קבוצות הביקורת. מתנגדי הפוליגרף רואים בו דרך חקירה, ולא מכשיר המסוגל להגיד אם נבחן דובר אמת.

בכל בדיקה יש להפריד בין "תוצאה חיובית שגויה" (False positive) לבין "תוצאה שלילית שגויה" (False negative). במקרה שלנו, "חיובית שגויה" הוא מצב שבו המכשיר טוען על אדם ששיקר, בעוד הנ"ל אמר אמת. "שלילית שגויה" הוא מצב שבו המכשיר טוען על אדם שאמר אמת בעוד הנ"ל שיקר.

כמעט כל אמצעי בדיקה ניתן לכייל כך שיפיק כמות מאוד קטנה של שגיאות מסוג אחד על חשבון כמות מאוד גדולה של שגיאות מהסוג השני. אף אחד מהמחקרים המפורסמים לא מציין את רמת דיוק המכשיר בשתי הקטגוריות בו זמנית, מה שלא מאפשר להשוות בין מחקרים.

אף אם ניקח את המספרים המצוטטים על ידי תומכי הפוליגרף, הרי שאנו יכולים לצפות לדיוק ממוצע של כ-80%. במילים אחרות, אחד מכל חמישה אנשים שניגש לחקירת פוליגרף עומד להימצא דובר שקר על אף שדיבר אמת.

כדי להבין את המשמעות של אחוזי הדיוק האלו, נניח ש-80% הם אחוזי הדיוק בשני המדדים. אם נניח שהבדיקה מתבצעת על ארגון שבו 100 עובדים, מתוכם עשרה אכן הדליפו חומר חסוי, הרי שהמכשיר מצא שמונה עובדים שאכן הדליפו ועוד 18 עובדים שלא הדליפו. במצב כזה, בהינתן שהמכשיר אמר על עובד שהוא הדליף, הסיכוי שהוא אכן הדליף הוא פחות מ-31%.

אף אם הצלחנו להגיע ל-90% דיוק, עדיין המכשיר ימצא 9 עובדים שאכן הדליפו, ועוד 9 עובדים שלא. במצב כזה, אם נפטר את כל מי שהמכשיר אמר עליו שהוא הדליף, 50% מהעובדים שנפטר חפים מהעבירה שייחסנו להם.

נובע מכך שגם אם המכשיר מדויק באחוזים שתומכיו טוענים להם, הוא לא מספיק מדויק כדי למצוא אשמים. לכל היותר, ניתן לבדוק איתו אנשים שכבר נפל עליהם חשד עקב סיבות שאינן קשורות לפוליגרף.

לגבי הדין הפלילי, החוק בישראל קובע שאין תוקף לבדיקת פוליגרף. בהרבה מדינות באירופה החוק אף אוסר על השימוש בפוליגרף כאמצעי חקירה. ארצות הברית השאירה את סוגיית קבילות הפוליגרף להחלטת כל מדינה ומדינה. בית המשפט העליון שלה קבע כי הצבא רשאי שלא לאפשר לנאשמים במשפטיו להציג בדיקת פוליגרף כראיה לזכותם. השופטים נימקו זאת, בין השאר, בחולשתו של המכשיר. לגישת המצדדים בהיתר לשימוש בבדיקת פוליגרף במשפט הפלילי, בדיקת הפוליגרף היא ככל ראיה מדעית, מהימנותה של בדיקת הפוליגרף אינה נופלת ממהימנותן של ראיות קבילות אחרות, ומוצדק לקבל את בדיקת הפוליגרף כראיה במסגרת המגמה הכוללת של מעבר מקבילות למשקל בדיני הראיות^[6].

מבחינת הדין האזרחי הישראלי, בית המשפט העליון העיר באמרת אגב, שראוי לקבל תוצאות בדיקת פוליגרף כראיה בהתמלא שני תנאים:

1. שני הצדדים הסכימו מפורשות ומראש על עריכת בדיקת פוליגרף;
2. תוצאות בדיקת הפוליגרף עליה הוסכם הן חד משמעיות.

בכפוף לתנאים הללו, ביהמ"ש יהיה רשאי בהליך אזרחי לקבל את תוצאות בדיקת הפוליגרף^[7]. הדין הישראלי אינו אוסר מפורשות על הגשת בדיקת פוליגרף כראיה במשפט אזרחי, ועיקר ההתנגדות לקבילותו היא ככלי להכרעה בדבר אשמתו של אדם. במקרים אזרחיים בדרך כלל מדובר בעובד שחתם על הסכמה לבצע בדיקת פוליגרף לבקשת מעסיקו, הסכמה שיש לה תוקף בעייתי וחלקי (בניגוד, לדוגמה, לעובד שיבחר להציג תוצאות בדיקת פוליגרף כדי ללמד על עצמו זכות)^{[8][9][10][11]}.

בישראל קובע החוק שאין לייחס סירוב נחקר להיחקר בפוליגרף כאינדיקציה לאשמתו של הנחקר. הדין האזרחי בישראל לא מייחס מעמד מיוחד לפוליגרף. כמו כל מדד אחר, יכולים צדדים בבית משפט להחליט להעניק לפוליגרף מעמד של בורר ביניהם. במצב זה נוטים בתי המשפט לקבל את תוצאת הבדיקה. במקרה זה על פי התקדימים שנקבעו חייבת להיות הסכמה מפורשת של שני הצדדים לביצוע הבדיקה וכן, על תוצאות הבדיקה להיות ברורות וחד משמעיות כדי שהבדיקה תהיה קבילה. יוצא דופן נוסף הוא הסכם ביטוח. ההנחיות במקרה זה הן שלא מספיקה הסכמה כללית של מבוטח לעבור בדיקה במקרה של חשד, אלא הוא צריך להסכים באופן פרטני לעבור בדיקה על מקרה ביטוח מסוים, זאת בדומה להכרה בבדיקת פוליגרף כראיה המוגשת בהסכמה של עובד ומעביד בסכסוך ביניהם.

כמו במקרה הפלילי, אין אי הסכמה לעבור בדיקת פוליגרף מהווה ראיה כשלעצמה בבית משפט. מצד שני, ביחסים בין גופים ניתן להתחשב באי ההסכמה להיבדק. לדוגמה, ניתן לפטר עובד שנחשד בהדלפה וסירב להיבדק, כמו גם עובד שנחשד בהדלפה, נבדק ונמצא דובר שקר. הפיטורים הנ"ל מותרים לא עקב הבדיקה או אי ההסכמה להיבדק, אלא במסגרת זכותו של המעביד לפטר עובד. הטלת סנקציות, כמו מניעת פיצויי פיטורים, מותרת רק אם קיימת ראיה מעבר לפוליגרף המראה שהעובד אכן עשה מעשה שמצדיק סנקציות מעין אלו.

חוק שירות הביטחון הכללי מתיר לשירות הביטחון הכללי לבצע בדיקות פוליגרף לצורכי סינון ביטחוני^[12].

בישראל לא קיים רישוי לבודקי פוליגרף וכל אדם יכול להכריז על עצמו כ"מומחה פוליגרף" ולערוך בדיקות. יש מספר איגודים הפועלים בישראל דוגמת איגוד בודקי הפוליגרף בישראל (אפ"י)^[13] וכן איגוד ישראלי לבודקי פוליגרף ממוחשב - ICPA^[14]. החברות באיגודים אלה מותנית בהשכלה מתאימה, היעדר עבר פלילי, לימודי הכשרה, ניסיון בעריכת בדיקות, קבלת כללי האתיקה המקצועיים ומבחני קבלה.

• P300

• גרשון בן-שחר ומריאנה בר, מכונת השקר - האם אפשר לסמוך על גרפולוגיה, פוליגרף, אסטרולוגיה ושיטות נוספות לאבחון אישיות ולניבוי, הוצאת מטר, אוקטובר 2014, עמ' 7–9, 12, 67, 131-85, 144-143, 146, 151-150, 157
• לקריאה נוספת על כוחה של שיטת שאלות הביקורת ראו ספרו של פרופ' דורון מנשה Doron Menashe, Polygraph Tests as Evidence in Criminal Court (Hakodesh Pres, 2022)

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: פוליגרף
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פוליגרף

• פוליגרף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מורדי מילר, איך מזהים את האמת?, באתר עולם קטן
• היועץ המשפטי לממשלה, הנחיות שימוש בפוליגרף על ידי רשויות המדינה, 8 בספטמבר 2009
• יוסי אלי‏, מבוכריס ועד פינטו: כך הפך הפוליגרף לדבר החם בחדר החקירות, באתר וואלה, 10 במרץ 2016
• יורם אלרואי, אין דבר כזה מכונת אמת, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2016
• רחלי מלק-בודה, ‏"המכונה הזו בלתי מנוצחת", בעיתון מקור ראשון, 10 באוקטובר 2021
• אסף הרדוף, מדעי ההסכמה: שילוב בדיקת הפוליגרף במשפט הפלילי, הפרקליט נד, 2016
• מכשירים לגילוי אמת, דף שער בספרייה הלאומית