בשנה השביעית למלכות ארתחשסתא מלך פרס (457 לפנה"ס[1][2]), כ-129 שנה לאחר חורבן בית ראשון, עלה עזרא מבבל לירושלים כממונה מטעם המלך, בראש חבורה של עולים יהודים. הוא הגיע לארץ יהודה עם כתב זכויות ("נשתוון") שניתן לו מטעם מלך פרס והביא עמו מענק של כסף וזהב מהמלך עבור בית המקדש ותרומות של יהודי פרס שהועלו באישור המלך, בנוסף לתקציב קבוע של המלך עבור בית המקדש.[3]
על עזרא נאמר בתוספתא[4] כי ראויה הייתה התורהלהינתן על ידיו, אלא שבא משה רבנו וקדמו. עזרא הסופר נפטר בט' בטבת, ומאחר שיום זה סמוך לעשרה בטבת, יום האבל לציון תחילת המצור הבבלי על ירושלים, צירפו את האבל על מותו של עזרא אליו.
על שמו רחובות בישראל, תנועת הנוער הדתית עזרא וכן היישוב בית עזרא.
מעמדו וסמכויותיו
עזרא היה "שליח המלך", כלומר הממונה מטעמו על היהודים שישבו באחשדרפנותעבר הנהר (ממערב לנהר פרת), ובכלל זה מחוץ למחוז יהודה (פחוות "יהוד") גופא. מתוקף תפקידו הוא היה שופט עליון שביכולתו לגזור קנסות, עונשי מאסר, גלות, ואפילו עונש מוות. בסמכותו היה מינוי שופטים ודיינים שיסייעו להשליט את חוקי התורה ("חוקי האבות") שהוכרו כחוקי המלך. ככלל, סמכותו של עזרא מוגדרת כסמכות אוטונומית דתית ולא כתפקיד פוליטי. עזרא לא היה פחה, לא היו לו לא סמכויות ביצוע ולא כוח כפייה (צבא), אך היו לו סמכויות להורות את התורה ולהשליטה בעם.[6]
עזרא פעל לחיזוק לימוד התורה וקיומה, והנחיל לעם את ההכרה שעבודת הקב"ה מתבצעת בידי כל יחיד בדומה לעבודת הקב"ה על ידי הכהנים בבית המקדש. בפעולותיו נקט עזרא בעיקר גישה של הסברה, שכנוע ותיקון תקנות, אותה העדיף על פני כפייה שרירותית. עזרא רצה לשמר את הטוהר הדתי והאתני של התא המשפחתי כבסיס לנאמנות לה'. עזרא ראה בישראל "זרע קודש" החייב להיבדל מ"עמי הארצות", וחשש מהתבוללות מפני שלא כל היהודים נצרפו בכור הגלות. לעזרא היה חשוב להדגיש כי היוזמה שלא לבוא בברית הנישואין עם הנוכרים הייתה של השרים וכי הוא נענה ליוזמה זו[7]. לפי חלק מהמפרשים עזרא חתם על "האמנה" בשם עזריה. ייתכן גם שלא חתם מפני שרק ראשי העם חתמו על האמנה, כנציגי העם, ולא המנהיגים הרוחניים שהם אלה שדרשו את חתימת האמנה, כנציגי האלוהים.
מיד בהגיעו לארץ ישראל, בשנה השביעית למלכות ארתחשסתא, הגיעו אליו חלק מהשרים וסיפרו כי נפוצים נישואי תערובת עם העמים השכנים, בעיקר בקרב עשירי העם. עזרא שראה בנישואי תערובת חטא חמור שעלול לגרום לעונש גלות וסכנת התבוללות דתית ולאומית, הגיב בזיעזוע, קרע את בגדיו, מרט את שערות ראשו וצם. קהל גדול שהתאסף סביבו בכה וקרא לגרש את הנשים הנוכריות. עזרא השביע את הכהנים והלוים לסייע לו וכינס את העם לאספה מיוחדת ואיים להחרים את רכושו של מי שיעדר מהאספה. באספה השביע עזרא את העם להיפרד מהנשים הנוכריות (אפשרות גיורן של הנשים הנוכריות לא הוזכרה כלל), והוחלט להקים בית דין מיוחד לגירוש הנשים הנוכריות. בבירור שערך בית הדין התגלה פגם ביחוסם של 113 איש.
החלפת שמות החודשים העבריים (אביב, זיו, ירח איתנים, בול, וכו') בשמות החודשים המוכרים לנו כיום, שהם למעשה שמות אשוריים-בבליים.[דרוש מקור]
כדי לחזק את קריאת התורה, כינס עזרא את כל העם לאספה מיוחדת בראש השנה. באספה עמד עזרא על מגדל עץ, וקרא בתורה לאוזני כל העם. לצידו עמדו 13 ממנהיגי העם והלויים וכנראה הסבירו לעם את פירוש הקריאה.
בין פעולותיו העיקריות לחיזוק לימוד התורה נמנות התקנות הבאות:
העמדת מתורגמן ליד הקורא בתורה, כדי שיסביר את הפירוש לשומעים.
קריאת התורה בימי שני וחמישי (בנוסף ליום שבת)
לצידו פעלו תלמידיו שכונו "סופרים". הסופרים היו ביישובי יהודה העתיקו ספרי תורה למדו את העם תורה ותקנו תקנות.
שינוי הכתב העברי
שינוי הכתב העברי על ידי עזרא הסופר גרר משמעויות רבות בתחום הרוחני ובתחום והפוליטי. הכתב העברי הקדום נחשב אז לכתב קדוש מפאת היותו שפת התורה, ושינוי כתב זה גרר שינוי מעמד השפה, משפה הנחשבת שפה קדושה לשפה אשר משתמשים בה ביום יום.[10]
הכתב העברי הקדום נחשב לקדוש באותה תקופה, לכן כל דבר אשר נכתב בו נחשב לקדוש גם הוא. דבר זה גרם לכך שכתובות חסרות כל מעמד רוחני הפכו לבעלות מעמד דתי. זאת נטען בדברי הרמב"ם על שינוי הכתב. ניתן לראות כי המטבעות היו כתובים בכתב העברי, מה שסימל את שינוייה של מעמד השפה, מאחר שמטבעות הם דבר חולין אשר משמש את העם לשימושם היומיומי, ולא לדברי קדושה, כמו שהיה נהוג לכך לפני.[11]
הכתב העברי הקדום העניק סמכות וחזות חיצונית של מסמך רשמי לחיבורים, במיוחד לספרי התורה. רק בתקופות מאוחרות יותר ניתן למצוא תפיסות שליליות על הכתב העברי, כאשר העיקרית בהם היא המחלוקת הדתית סביב כתב התורה: על שינוי כתב המקור שלה, ועל סיבות לשינוי.[12]
יש המסבירים כי המניע של עזרא בשינוי הכתב בו נכתבת התורה מן הכתב העברי העתיק לכתב אשורי הוא משום שהכתב אשורי היה נהוג בממלכת בבל שם התרכזה עיקר הנוכחות היהודית בתקופתו (אף לאחר שיבת ציון), עזרא חשש כי הבדלי השפה יביאו לנתק של העם שבגלות עם התורה והמקורות, וכן נתק בין העם שבארץ ישראל לאלו שבגלות.[13] מגמה זו ניכרת גם בשינוי שמות החודשים העבריים שהיו נהוגים בתקופה מוקדמות יותר (שמות מספריים, כשניסן הוא החודש הראשון, ואדר הוא החודש השנים עשר) לשמות בבליים, שנעשה בתקופה זו.[14]
קריאת התורה בימים שני וחמישי, וכן בתפילת מנחה של שבת. הקריאה בימי שני וחמישי נועדה למנוע מצב של שלושה ימים רצופים בלא קריאה בתורה, והקריאה במנחה בשבת נועדה לאלו שלא יכולים להגיע לקריאה בימי החול.
קריאת פרשיות התוכחה, המכילות את הקללות המגיעות לישראל אם יפרו את התורה, בזמנים קבועים: את הכתובות בספר ויקרא לפני חג השבועות ואת הכתובות בספר דברים לפני ראש השנה, על מנת שתכלה שנה וקללותיה.[16] תקנה זאת מתאימה יותר לסדר קריאת פרשת השבוע במסורת הבבלית ולא למסורת הארץ ישראלית של סיום התורה כל שלוש שנים.
ישיבת בתי הדין בימי שני וחמישי, שהיו ימי השוק בהם מתכנסים בני הכפרים בעיירות הגדולות.[17]
כיבוס הבגדים בימי חמישי, כדי שביום שישי יהיו פנויים להכנות האחרות לשבת.
מעבר רוכלים ממקום למקום ומכירת תכשיטי נשים כדי שהנשים תמצאנה חן בעיני בעליהן. תקנה זאת מונעת מסוחרי המקום למנוע תחרות מצד רוכלים אשר אינם כפופים למסי המקום.
ישנה מחלוקת בשאלה האם עזרא עלה מבבל יחד עם זרובבל ויהושע, ונמצא שעלה פעמיים מבבל: לאחר הכרזת כורש עלה לארץ יחד עם זרובבל, כעבור זמן קצר חזר לבבל, ועשרים וארבע שנים לאחר עלייתו הראשונה, בימי ארתחשסתא, עלה שנית לארץ.[18] או שעלה פעם אחת בלבד בימי ארתחשסתא כפי שמסופר בספר עזרא.[19]
המחלוקת נעוצה בשאלה האם המאורע המתואר בספר נחמיה פרק ח, שבו עזרא מקריא את התורה לעם ישראל, אירע סמוך לעליית נחמיה ובניית חומת ירושלים, או שתיאור זה הוא חלק מ'ספר היחס' שמתאר את עליית זרובבל וצוטט בפרק ז של ספר נחמיה.
לכל הדעות בשנים שבין עליית זרובבל לעליית עזרא, שהה עזרא בבבל, וחז"ל בארו שסיבת שהותו בבבל הייתה מאחר שרצה להמשיך בלימוד התורה מפי ברוך בן נריה שהיה "אדם גדול וישיש ואפילו בגלקטיקא (=באלונקה) לא יכול להטען".[20] בכך משמש עזרא הסופר חוליה מקשרת במסירת התורה בין הדורות שכן ברוך בן נריה היה תלמידו של ירמיהו הנביא.
^רבי עזריה מן האדומים, בספרו מאור עיניים, פרק ט', עמ' 144 פירש את דברי הירונימוס (342 - 420) המצוטטים בהערות בהמשך (לגבי החלפת הכתב), כך: "שלא יתערבו היהודים עם השומרונים", אולם שד"ל (במכתבו לרפאל קירכהיים, מודפס בספרו של קרכהיים: כרמי שומרון, עמ' 109-110) מדייק בניסוח הלטיני, ומבאר שהכוונה היא: "שלא יתערבו כתבי הקודש של היהודים עם כתבי הקודש של השומרונים"
^* הירונימוס בעיבוד ללטינית של ספרו היווני של אוסביוס (263? – 339) "כרוניקות" ”[...] Hujus tempore Esdras sacrae Scripturac Hebraeo rum scriba litteratus ao noscebatur quem ajunt omites Divinas Scriptures recoluisse Judaeisquc de integro tradidisse novis characteribus [...]” (אוסביוס, Chronicle, "The Hebrew Chronicle", (הנוסח הארמני עם התרגום ללטינית). פסקה 41 (בתרגום לאנגלית על ידי Robert Bedrosian). (במטרה להבדיל בין היהודים לבין השומרונים ["עמי הארצות"] שהשתמשו בכתב הקודם).
