אליס האולנד, פרופסור לבלשנות באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, חוגגת את יום הולדתה ה-50 במסעדה עם בעלה, ד"ר ג'ון האולנד, ילדיה, אנה וטום, ובעלה של אנה. בתם השלישית והצעירה של אליס וג'ון, ששמה לידיה, מתגוררת בלוס אנג'לס. במהלך הארוחה, בעלה של אנה מעיר אגב שיחה שהוא מניח כי שתי האחיות, אנה ולידיה, ככל הנראה התקוטטו רבות במהלך הילדות. בפיזור דעת ארעי, אליס עונה לו שזה לא נכון, ושהיא (כלומר, אליס) ואחותה דווקא היו מאוד קרובות. אליס עומדת על טעותה בהבנת ההקשר והארוחה ממשיכה כהרגלה.
אליס נוסעת ללוס אנג'לס כדי להעביר הרצאה כמרצה אורחת באוניברסיטת UCLA, וכן לבקר את בתה, לידיה, שהיא שחקנית בתחילת דרכה. במהלך ההרצאה, אליס שוכחת מילה בה התכוונה להשתמש ושטף הדיבור שלה נקטע. היא נזכרת במילה מאוחר יותר ונראית מוטרדת מן התקרית. לאחר שהיא חוזרת לביתה בניו יורק, היא יוצאת לריצה ברחבי הקמפוס של אונ' קולומביה, המוכר לה מאוד, והולכת לאיבוד.
עקב תקריות אלה, אליס נפגשת עם נוירולוג ועוברת ראיון רפואי מקיף אודות מצבה והרקע שלה, שבמהלכו נודע כי אמה ואחותה היחידה נהרגו בתאונת דרכים כשאליס הייתה בת 18, ואביה נפטר משחמת הכבד. אליס נחשדת כלוקה במחלת אלצהיימר ומספרת זאת לבעלה, ג'ון. לאחר שמאושש סופית כי אליס חולה במחלת אלצהיימר בהתבטאות מוקדמת (Early-onset Alzheimer's disease), השניים מבשרים את הבשורות לשלושת ילדיהם, ומסבירים להם כי מדובר בסוג נדיר ותורשתי של המחלה, והסבירות שהילדים נושאים את הגן המחולל את המחלה היא 50%. לפי דברי הנוירולוג של אליס, מי שנושא את הגן הנ"ל יפתח את המחלה בוודאות. אנה וטום עורכים בדיקה להימצאות הגן, ומתגלה כי אנה נושאת את הגן לאלצהיימר מוקדם, ואילו טום לא. לידיה מחליטה לא להיבדק.
הזיכרון של אליס יורד בהדרגה, והיא מתחילה לחלום בהקיץ אודות אמה ואחותה המנוחות. אליס נוסעת לבקר במרכז טיפולי לחולי אלצהיימר, על מנת להתרשם מאיכות המרכז, שכן היא שוקלת לעבור אליו בשלב מתקדם של המחלה שבו לא תוכל להיות עצמאית. בתום הביקור, אליס טווה תוכנית חלופית: היא כותבת סדרת שאלות בתוך תזכיר בטלפון הנייד שלה, שהן שאלות בסיסיות כדוגמת: מה שם בתה הבכורה, מה שם הרחוב בו היא גרה. בסוף התזכיר היא רושמת לעצמה שאם אינה יודעת לענות על שאלות אלה, עליה ללכת למחשב שלה ולפתוח תיקיה שכותרתה "פרפר". אליס מצלמת את עצמה בווידאו ושומרת את הקובץ בתוך תיקייה זו. במהלך סרטון הווידאו, היא נותנת הנחיות לעצמה בעתיד: היא מדברת אליס שבעתיד שמצב הזיכרון שלה חמור מאוד לכאורה, ומורה לה לבלוע קפסולה מלאה בכדורי שינה שנמצאים בשידה בחדר שלה.
עם התקדמות המחלה, אליס נוכחת כי יש לה ימים טובים וימים רעים. ישנם רגעים בהם היא מתנהגת כמעט כאדם רגיל לחלוטין, וישנם רגעים שבהם היא אינה יודעת איפה היא נמצאת. אליס ומשפחתה הולכים לראות מחזה בכיכובה של לידיה. עם סיום המחזה, אליס מדברת אל לידיה כאל שחקנית שראתה במחזה ותו לא, ומתקשה לזהות שזוהי בתה.
ג'ון מקבל הצעת עבודה במאיו קליניק, מינסוטה, ומציע שהוא ואליס יעברו לגור שם. אליס, שמצבה ממשיך להידרדר ואוצר המילים שלה כבר דל מאוד מכפי שהיה בעברה, מנסה להסביר לו שהיא לא רוצה לעבור למקום זר. בעידודו של הרופא שלה, אליס נושאת נאום באיגוד למחלת אלצהיימר. במהלך הנאום, אליס מספרת על חייה כחולת אלצהיימר, ומבהירה כי הדמות של חולה האלצהיימר, שאחרים מתקשים לקחת ברצינות, אינה מעידה על האדם שהוא, אלא רק על המחלה שתוקפת אותו. אליס מספרת שלמרות האובדן הגדול שהיא חווה, היא עדיין מעריכה את החיים ויש לה רגעים של אושר. היא מבהירה כי אינה סובלת ממחלת אלצהיימר, כי אם מתמודדת איתה. בסיום הנאום, אליס זוכה למחיאות כפיים סוערות, שבמהלכן הקהל נעמד על רגליו.
אליס מתחילה להתקשות במענה על השאלות שכתבה בתזכיר בטלפון הנייד, עליו היא נוהגת לענות מדי פעם בפעם. לילה אחד, היא נתקפת חרדה לאחר שהטלפון הנייד שלה אובד. כעבור חודש ג'ון מוצא את הטלפון בתוך המקפיא, ואליס סבורה שעבר רק יום אחד מאז שאבד.
אליס משוחחת עם לידיה בשיחת וידאו-צ'ט במחשב. לאחר מכן, היא פותחת במקרה את התיקייה ששמה "פרפר" ומוצאת את קובץ הווידאו שהכינה זמן רב קודם לכן. היא צופה בסרטון הווידאו ומנסה לעקוב אחר ההוראות של אליס מן העבר, אך זכרונה הירוד מכשיל אותה והיא נאלצת לחזור ולצפות בסרטון מספר פעמים על מנת להיזכר בהן. לבסוף, לאחר שהיא מצליחה למצוא את כדורי השינה, היא מופרעת על ידי המטפלת שלה, שנכנסת בדלת הבית. אליס מפילה את הכדורים לרצפה וכעבור מספר רגעים שוכחת מכל העניין, כך שהתוכנית שלה לשים קץ לחייה יורדת לטמיון.
מצבה של אליס ממשיך להידרדר במהירות, והיא שוכחת כמעט לחלוטין שפעם לימדה באונ' קולומביה. ג'ון מחליט לקבל את הצעת העבודה במאיו קליניק, ולידיה עוברת לגור במקומו בביתם שבניו יורק ולסעוד את אמה בעזרת המטפלת, אלנה.
בסיום הסרט, לידיה קוראת לאליס קטע מתוך המחזה "מלאכים באמריקה". לאחר שהיא מסיימת לקרוא, היא מתקרבת לאמה ושואלת אותה אם מצא חן בעיניה הקטע שקראה, ואם אליס הבינה על מה זה היה. אליס, שבקושי מסוגלת לדבר, עונה במילה אחת: אהבה.
הסרט נסגר במראה מן העבר של אליס הצעירה, אשר צועדת לצדה של אחותה בחוף הים, והשתיים מחובקות.
הסרט "עדיין אליס" מבוסס על ספר בשם זה, אשר יצא לאור בשנת 2007 והיה לרב-מכר. הספר נכתב על ידי ליסה ג'נובה, דוקטור למדעי המוח, שקיבלה השראה לכתיבת הספר מסבתה שחלתה במחלת אלצהיימר. המפיקיםלקס לוצוס וג'יימס בראון תבעו זכויות לסרט על ספר זה, והציגו את הרעיון לסרט בפניהם חבריהם, הבמאים ריצ'רד גלצר ווש וסטמורלנד[2], שהיו זוג נשוי עד מותו של גלצר בשנת 2015. גלצר ווסטמורלנד היססו תחילה בנוגע לכתיבה ובימוי של הסרט, עקב אבחנתו של גלצר במחלת ALS. הם חששו שכתיבת סרט אודות מחלת אלצהיימר עלולה להיות קשה מנשוא, שכן שתי המחלות הן מחלות נוירודגנרטיביות בעלות קווי דמיון מסוימים[3][4]. לבסוף, גלצר ווסטמורלנד הסכימו להצעה וכתבו בתחילת 2012תסריט עבור הספר "עדיין אליס". במהלך הכתיבה, השניים שילבו אלמנטים שמקורם בהתמודדותו של גלצר עם מחלת ה-ALS ובמעמדו של וסטמורלנד כמטפל הראשוני שלו[4].
ג'וליאן מור הייתה בחירתם הראשונה של גלצר ווסטמורלנד לתפקיד הראשי בסרט[2][5]. מור התכוננה במשך ארבעה חודשים עבור התפקיד על ידי צפייה בסרטים דוקומנטריים אודות מחלת אלצהיימר, ומפגש עם אליזבת' גלפאנד סטרינס, ראש איגוד האלצהיימר, וכן עם מארי סאנו, מנהלת המחקר אודות מחלת אלצהיימר בביה"ח מאונט סיני בניו יורק. כמו כן, מור שוחחה עם שלוש נשים שלוקות באלצהיימר עם התבטאות מוקדמת. בנוסף, היא ביקרה בקבוצת תמיכה לנשים עם אלצהיימר ובמרכז לטיפול בחולי אלצהיימר[6]. מור הציעה שאלק בולדווין יגלם את בעלה של אליס בסרט, שכן השניים כבר עבדו בעבר בסדרה הקומית "רוק 30"[7]. קייט בוסוורת' לוהקה לתפקיד בסרט לאחר שהסבירה לגלצר וסטמורלנד כמה הנושא חשוב ויקר ללבה, שכן יש לה קרובי משפחה הלוקים במחלת אלצהיימר[8].
הצילומים לסרט נערכו בניו יורק במשך 23 ימים במרץ 2014[2]. הסרט צולם על ידי צלם הקולנוע הצרפתידניס לנויר[7]. במהלך הצילומים, גלצר ווסטמורלנד השתדלו לחלק את מטלות הבימוי ביניהם באופן שווה, אפילו שמצבו הפיזי של גלצר הידרדר מאוד עד למצב שבו הוא תקשר באמצעות הקלדה במכשיר אייפד באמצעות אצבע אחת[9].
התקציב להפקת הסרט עמד על ארבעה מיליון דולר[10] ומומן על ידי BSM Studio הצרפתי[11]. שלבי ההפקה המאוחרים של הסרט הושלמו עשרה ימים בלבד לפני הפרימיירה שלו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו לשנת 2014[3]. הפסקול הראשי של הסרט הולחן על ידי אילן אשקרי, שהיה לו ניסיון אישי עם אנשים שהושפעו על ידי מחלת אלצהיימר. אשקרי עבד בעברו על פרויקטים שונים הקשורים למחלת אלצהיימר, כדוגמת הסרט "Ashes" משנת 2012. כלי הנגינה ששומשו למוזיקה של הסרט הם פסנתר, שלטענתו של אשקרי מייצג את חיי המשפחה של אליס, ושלישיית מיתרים, אשר מסמלים את אתגר ההתמודדות עם המחלה[12].
הפצה
הפרמיירה של הסרט "עדיין אליס" נערכה ב-8 בספטמבר 2014, בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, קנדה, לשנת 2014[13]. חברות ההפקות "Sony Pictures Classics", אשר רכשה את זכויות ההפצה של הסרט, ערכה הפצה בת שבוע של הסרט במהלך דצמבר 2014, על מנת שהוא יוכל להיכלל בטקס פרסי האוסקר לשנה זו[14]. גלצר ווסטמורלנד היו נחושים לפרסם את הסרט מוקדם ככל האפשר, עקב מצבו הבריאותי של גלצר[3]. הסרט יצא לאקרנים במהדורה מוגבלת ב-16 בינואר 2015. רווחו של הסרט עמד על 197 אלף דולר בסוף השבוע הראשון לתפוצתו בקרב שנים עשר בתי קולנוע. ב-20 בפברואר, החלה תפוצה נרחבת של הסרט ל-765 בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית. הסרט גרף 18 מיליון דולר במהלך 14 שבועות בבתי קולנוע בארצות הברית. כמו כן, הסרט גרף 43 מיליון דולר במדינות אחרות[15].
פיראטיות
הסרט "עדיין אליס" היה חלק ממידע שנגנב במהלך מתקפת ההאקרים על סרטי סוני. הוא הודלף לרשת ב-27 בנובמבר 2014, למעלה מחודש לפני תאריך ההפצה שנקבע לו. תוך שלושה ימים ממועד ההדלפה, נמצא כי 103,832 כתובות IP שונות הורידו את הסרט[16].
ביקורות
הסרט "עדיין אליס" קיבל רייטינג של 88% המבוסס על 172 תגובות באתר הדירוגים "Rotten Tomatoes", עם ממוצע ניקוד של 7.4/10. לפי האתר, "בזכות המשחק של ג'וליאן מור, "עדיין אליס" הוא דרמה נוגעת ללב שמכבדת את נושא הליבה העדין של הסרט בגבורה וברגישות"[17]. באתר האינטרנט "Metacritic", הסרט קיבל ניקוד של 72 מתוך 100, בהתבסס על 41 מבקרים, מה שהעיד על "ביקורות אוהדות על פי רוב"[18].
המשחק של מור זכה בשבחים רבים. המבקר פיטר טרוורס ממגזין "רולינג סטון" כתב על האמנותיות הבוערת במשחק של מור, שלפיו היה "חי בפראות ונאמן לאמת"[19]. מיק לה-סאלה מעיתון "סן פרנסיסקו כרוניקל" תיאר את גילומה של מור בתפקיד אליס כ"משכנע, מדאיג, ואישי"[20]. לעומת זאת, כריס נשאוואטי מ"אנטרטיינמנט ויקלי" טען כי זה אחד הביצועיים ההרסניים ביותר של מור[21]. בביקורת של העיתון הקנדי "The Global and the Mail", ליאם לייסי כתב על "הנוכחות הרגשית הגלויה" של מור, אך טען כי לדעתו "החלק שלה (של אליס) בקושי מגרד את קצה היכולת שלה"[22]. טים רובי, מבקר מהעיתון הבריטי "דיילי טלגרף" טען כי המשחק העדין והעצוב להפליא של מור הוא אחד מהבולטים ביותר בקריירה שלה, ותיאר את הסרט כולו כ"יפהפה ונוקב"[23].
דייוויד יוז, ממגזין הקולנוע הבריטי "אמפייר" נתן לסרט "עדיין אליס" 5 מתוך 5 כוכבים, והדגיש את המשחק של מור, שלטענתו היה ללא רבב, וכן את הדיוק החד והרגיש של גלצר ווסטמורלנד[24]. דבורה יאנג, שכתבה ביקורת לסרט עבור העיתון "הוליווד ריפורטר", שיבחה את הגישה המאופקת של הבמאים לסיפור, שלדעתה הייתה "הביטוח הטוב ביותר מפני סנטימנטליות רשלנית"[25]. המבקר קנת' טוראן מעיתון "לוס אנג'לס טיימס" זקף את הצלחתו של הסרט ליכולתן של השחקניות ג'וליאן מור וקריסטן סטיוארט "לשמור על כנות", אף כי חלקים מתוך הסרט היו "מלאכותיים ומוכרים מדי", לדבריו[26]. פיטר דה-ברוג ממגזין "וראייטי" ציין לטובה את הגישה "המכובדת והאישית" של גלצר ווסטמורלנד לנושא הסרט, וכן את החלטתם לספר את הסיפור מנקודת מבטה של אליס[27].
מבקרים אחרים נתנו לסרט ביקורות בינוניות. איי. או. סקוט מעיתון "הניו יורק טיימס" שיבח את המשחק של מור וסטיוארט, אך חש כי הסיפור היה "רחוק מדי מן המציאות מכדי לשאת את מלוא הכאב שהיה ראוי לאליס"[28]. המבקר אנתוני ליין מעיתון "הניו יורקר" מתח ביקורת על גלצר ווסטמורלנד בטענה שהם "נרתעו" בעת הצגת ההחמרה של אליס והשפעותיה על משפחתה. ליין ראה באספקטים הסנטימנטליים של הסרט "מניפולטיביים ואפקטיביים"[29]. ג'וש קופקי מעיתון "אוסטין כרוניקל" נתן לסרט 2.5 מתוך 5 כוכבים, בטענה שהסרט קלישאתי ומלודרמטי. קופקי דימה את הסרט למעין תשדיר שירות[30]. ריצ'רד רואפר, שכותב עבור "שיקגו סאן-טיימס", תיאר את מור כ"מעניקה משחק של 4 כוכבים בסרט של 2 כוכבים", והדגיש את המוזיקה ה"חודרנית" של הסרט והאופן ה"סחוט והמגושם להרגיז" שבו מסופר הסיפור בסרט[31].
פרסים
ג'וליאן מור, הכוכבת הראשית בסרט, זכתה בפרסים רבים עבור תפקידה בסרט זה, ביניהם:
