סלעית שיחים

קריאת טבלת מיוןסלעית שיחים
כיתוב=סלעית שיחים, גוג'ל, גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
סלעית שיחים, גוג'ל, גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: חטפיתיים
סוג: סלעית
מין: סלעית שיחים
שם מדעי
Oenanthe pleschanka
Lepyokhin, 1770
תחום תפוצה

תחום התפוצה של סלעית שיחים

  מקייצת
  חורפת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סַלְעִית שִׂיחִים (שם מדעי: Oenanthe pleschanka) היא מין של ציפור מהסוג סלעית, ששויך בעבר למשפחת הקיכליים, אך כיום מקובל להגדירו כחלק ממשפחת החטפיתיים. סלעית זו מקייצת מהדרום-מזרח הקיצוני של אירופה עד לסין, ונמצאה חורפת בהודו ובצפון-מזרח אפריקה. היא מזדמנת נדירה מאוד במערב אירופה.

הזכר בצבעי שחור-לבן בולטים. הכיפה הלבנה מנוקדת בחום ומנוגדת לפנים ולגרון השחורים ולעל-שת הלבן. הנקבה חומה יותר, והראש בגוון חולי. הנקבות כהות יותר מהנקבות של הסלעית האירופית, והן נראות קטנות יותר ומראות פחות לבן בעל-שת. נוצות הזנב לבנות עם סימנים שחורים אופייניים, היוצרים דגם "T" שחור הפוך המזכיר את זנבה של סלעית קיץ. ציפור זו מקננת באזורים פתוחים, סלעיים, בצמחייה דלילה, מטילה ארבע עד שש ביצים בחור, מתחת לאבן או בנקיק סלע. סלעית שיחים אוכלת בעיקר חרקים אך תלקט גם זרעים.

בישראל היא חולפת נדירה אך קבועה, בנדידת הסתיו, בעיקר בסוף אוקטובר-תחילת נובמבר, ובאביב, במרץ. מומלץ לצפות בה בעיקר באזור אילת. מדי כמה שנים מתקיים בישראל אירוע התפרצות בנדידה, ואז נרשמות תצפיות של כמויות יוצאות דופן, כמו במרץ 2012, אז נצפו כמויות גדולות יחסית של סלעיות שיחים וסלעיות קפריסאיות. המופע לבן-גרון נדיר ביותר בישראל ונצפה רק פעמים ספורות.

טקסונומיה ואטימולוגיה

שם הסוג Oenanthe נגזר מהמילים ביוונית העתיקה oenos (οίνος), "יין" ו-anthos (ανθός), "פרח". זה מתייחס לחזרתה של הסלעית האירופית ליוון באביב בדיוק בזמן פריחת הגפנים. שם המין הספציפי pleschanka הוא השם הרוסי של סלעית שיחים ומתייחס לכיפתה הלבנה (plesch הוא כתם קרחת על הראש).[2] השם האנגלי לסלעית "wheatear" אינו נגזר מ"חיטה" או "אוזן", אלא הוא השחתה לשונית מהמאה ה-16 של "לבן" ו"עכוז", ומתייחס לשת הלבן הבולט שנמצא ברוב המינים.

בבולגריה תועדו בני-כלאיים שלה עם סלעית אירופית באזורי חפיפת התפוצה של המינים.[3]

זהו מין מונוטיפי, כלומר לא תוארו תת-מינים נפרדים.[4]

תיאור

הכיפה, העורף והצוואר של הזכר הבוגר בצבע חום בהיר בכמות משתנה, לנוצות יש קצוות חיוורים ובסיסים לבנים. הגב וסוככות השכמה שחורים עם קצוות צהבהבים לנוצות. החלק האחורי, השת וסוככות הזנב העליונות בצבע לבנבן. זוג נוצות הזנב המרכזיות שחור עם בסיסים לבנים אבל שאר הנוצות בזנב לבנות עם קצוות שחורים, כשלזוג החיצוני יש יותר צבע שחור מלשאר. ישנו קו צר בצבע חום המשתרע מבסיס המקור ועד מעל העין; וקדמת העין, סוככות האוזניים, הסנטר, הגרון והחזה העליון שחורים ומתחברים לגב ולשכמות השחורות, בשונה מאצל סלעית קיץ. שאר החזה בצבע צהבהב או לבן, הבטן לבנבנה וסוככות הכנפיים והשחי שחורות עם קצוות לבנים. נוצות הכנפיים שחורות עם קצוות צהבהבים. היא מבצעת חילוף נוצות בסוף הקיץ ועד השנה שלאחר מכן, קצוות הנוצות נשחקים והכיפה והעורף לבנים והגב, השכמה והכנפיים שחורות. המקור והרגליים שחורים והעיניים חומות כהות. אורכה הממוצע עומד על כ-14.6 מ"מ.[5]

הנקבה הבוגרת דומה לזכר אך הגב וסוככות השכמה חומים עם קצוות צהובים ולא שחורים, נוצות הזנב חומות ולבנות ונוצות הכנפיים חומות עם קצוות צהובים. שוב, השחיקה מתקיימת בקצות הנוצות והציפור הופכת לחום ולבן בצורה אחידה יותר עם חלקים תחתונים בצבע שמנת. הנקבה קטנה מעט מהזכר. הצעיר דומה לנקבה אך לנוצות של החלק העליון החום יש מרכזים חיוורים ליד הקצות המעניקים לציפור מראה מנומר.[5]

מופע לבן-גרון

זכר במופע לבן-גרון "Vittata", פקיסטן

בדומה לסלעית קיץ, קיים אצל סלעית שיחים ווריאנט לבן-גרון הקרוי ויטאטה ("Vittata"). הוצע בעבר כי מדובר בתת-מין או אוכלוסיית ביניים בינה לבין מין קרוב (כמו סלעית קיץ מערבית), אך מחקרים תומכים בכך שאין לבצע פיצול במין.[6]

קולות

הקריאות הן "צאק צאק" קשוח. השירה נמוכה ומוזיקלית ומבוצעת על-ידי הזכר בתחילת הקיץ ושוב באוגוסט. היא מורכבת מסדרה משתנה, חיקוי של תווים, לפעמים דמויי עפרוני ולפעמים שורקים, הנשפכים בזרם מתמשך. היא מבוצעת מיציבה על סלע או מקום גבוה אחר, או באוויר במהלך מעוף.[5]

תפוצה ובית גידול

מוצאה של סלעית השיחים בדרום-מזרח אירופה ובמערב אסיה. טווח הקינון משתרע מרומניה ובולגריה עד סיביר, הרי אלטאי ומונגוליה ודרומה לקווקז, טורקמניסטן, איראן ואפגניסטן.[7] הקינון מתקיים בגבהים של עד 2,000 מטר באלטאי ועד 3,000 מטר בטיין שאן.

היא נודדת לצפון-מזרח אפריקה, ועוברת בדרך בדרום-מערב אסיה. בעונת הקינון היא נמצאת בשטח פתוח וסלעי, ערבות עם צמחייה מועטה, מדרונות אבנים וארץ הררית. בשטחי החריפה שלה היא נמצאת במקומות דומים עם סלע, אדמות בור ומישורים עם שיחים קוצניים. לפעמים היא מבקרת במדשאות ובגנים. היא הזדמנה לאיטליה, הלגולנד, צרפת והאיים הבריטיים,[5] ודרומה עד זימבבואה.[8]

התנהגות

זוהי סלעית ביישנית למדי, אך היא בולטת כאשר מבחינים בה. היא אינה מין קבוצתי וציפורים בודדות או זוגות מצויים באזורים כפריים וסלעיים. היא אוהבת להתיישב על שיח או סלע, ערנית ומסתכלת מסביב ומטלטלת את זנבה למעלה ולמטה. כאשר היא מבחינה בפריט טרף, היא צונחת לקרקע לזמן קצר כדי להרים אותו לפני שהיא חוזרת לעמדה שלה. תזונתה מורכבת מחסרי חוליות קטנים כמו נמלים, חגבים, חיפושיות, זבובים ועשים והזחלים שלהם, עכבישים ואקריות, ואף מלקטת מדי פעם זרעים.[5]

קינון

עונת הקינון היא מתחילת מאי באוקראינה, ממאי עד יוני באפגניסטן ועד אוגוסט בצפון פקיסטן. הקן בצורת גביע שטוח ורפוי העשוי מגבעולים ושורשים צמחיים גסים, ומרופד בגבעולים עדינים, כמה נוצות פלומתיות, או שיער בעלי-חיים וצמר, ובדרך כלל בעל בסיס ו/או במת כניסה של זרדים קטנים. הוא ממוקם בתוך חלל קטן מתחת לאבן, או בקיר של סלע, גדות נהר או בניין.[9] ארבע עד שש ביצים כחולות-ירקרקות עם כתמים בצבע חלודה בקצה הרחב יותר מוטלות מתחילת מאי ואילך. גודלן הממוצע 19.3 על 15.1 מ"מ, ולרוב מתבצע מחזור קינון אחד בעונה.[5]

סטטוס

לסלעית שיחים יש תפוצה נרחבת במזרח אירופה ובמערב אסיה והיא נפוצה בטווח זה. על פי ההערכות ישנם באירופה בין 23,700–107,000 זוגות, מה שמשתווה ל-47,500–215,000 פרטים בוגרים. מכיוון שאירופה מהווה כ-10% מטווח התפוצה העולמית, הערכה ראשונית מאוד של גודל האוכלוסייה העולמית עומדת על 475,000–2,150,000 פרטים בוגרים, אם כי יש צורך באימות נוסף של הערכה זו. מאמינים שהאוכלוסייה יציבה ללא איומים מיוחדים ולכן הציפור מסווגת ברמת "ללא חשש" על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN).[9]

גלריה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סלעית שיחים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ סלעית שיחים באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Jobling, James A. (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London, United Kingdom: Christopher Helm. pp. 280, 310. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  3. ^ Hagemeijer, E.J.M. and Blair, M.J., The EBCC atlas of European breeding birds: their distribution and abundance., London: T. and A. D. Poyser, 1997
  4. ^ Pied Wheatear, Oenanthe pleschanka, (Lepechin, 1770), Birds of the World, The Cornell Lab of Ornithology
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 Witherby, H. F., ed. (1943). Handbook of British Birds, Volume 2: Warblers to Owls. H. F. and G. Witherby Ltd. pp. 160–163.
  6. ^ Seyed Mahmood Ghasempouri,Mansour Aliabadian, Bahram H. Kiabi, Hossein Barani-Beiranvand, SYSTEMATIC STATE OF OENANTHE PLESCHANKA VITTATA (HEMPRICH ET EHRENBERG, 1833) BASED ON MORPHOLOGICAL DATA, terrestrial vertebrates of arid ecosystems (Dedicated to the memory of N.A. Zarudniy). . 24-28 October.At: National University of Uzbekistan, Tashkent, Uzbekistan
  7. ^ "Pied Chat (Oenanthe leucomela leucomela)". AVIS IBIS. Foundation for Ecological Security. אורכב מ-המקור ב-2013-09-25. נבדק ב-2013-08-14.
  8. ^ Pied Wheatear, Oenanthe pleschanka, ebird.org
  9. ^ 1 2 Pied Wheatear, Oenanthe pleschanka, BirdLife Data Zone