חגבים הם קבוצה של חרקים מסדרת החגבאים, השייכים לתת־סדרה Caelifera. הם נמנים עם קבוצות החיים העתיקות ביותר של חרקים אוכלי עשב, שראשיתה בתקופת הטריאס המוקדמת לפני כ־250 מיליון שנה.
חגבים הם בדרך כלל חרקים דרי קרקע בעלי רגליים אחוריות חזקות במיוחד המאפשרות להם לברוח מאיומים באמצעות ניתור. כחרקים בעלי גלגול חסר, הם לא עוברים מטמורפוזה מוחלטת; הם בוקעים מביצה לנימפה או עוברים חמש התנשלויות, והופכים דומים יותר לחרק הבוגר בכל שלב התפתחותי. בצפיפות אוכלוסייה גבוהה ובתנאים סביבתיים מסוימים, מינים מסוימים של חגבים יכולים לשנות צבע והתנהגות וליצור נחילים. נחילים אלה מכונים ארבה.
חגבים הם צמחוניים, וקיימים כמה מינים שלעיתים גורמים נזק רציני לדגנים, ירקות ומרעה, במיוחד כאשר נחילי ארבה הכוללים מיליונים משמידים שטחים נרחבים של יבול. הם מתגוננים מפני טורפים על ידי הסוואה; כאשר הם מתגלים, מינים רבים מנסים להרתיע את הטורף בהבזק כנף צבעונית בזמן שהם קופצים ומשגרים את עצמם בתעופה לאוויר (אם הם בוגרים), בדרך כלל הם עפים למרחק קצר בלבד. מינים אחרים כגון הכושן הארסי הם בעלי צבע אזהרה המרתיע טורפים. חגבים עלולים להיפגע מטפילים ומחלות שונות, ויצורים טורפים רבים ניזונים מנימפות ומבּוגרים כאחד. הביצים נתונות להתקפה של טפילים וטורפים.
לחגבים הייתה מערכת יחסים ארוכה עם בני אדם. נחילי ארבה יכולים לגרום לרעב, ואפילו במספרים קטנים יותר, החרקים יכולים להיות מזיקים חמורים. הם משמשים כמזון במדינות כמו מקסיקו ואינדונזיה. הם מופיעים באמנות, בסמלים ובספרות. חקר מיני החגבים נקרא "אקרידולוגיה".
פילוגנטיקה
חגבים משתייכים לתת סדרת Caelifera (אנ'). אף על פי שלעיתים ”חגב” משמש כשם נפוץ לתת הסדרה באופן כללי,[1][2][3] מקורות מסוימים מגבילים אותו לקבוצות ”המתקדמות” יותר.[4] הם עשויים להיות ממוקמים באינפרה־סדרה אקרידידיאה[5] וכונו "חגבים קצרי מחוש" בטקסטים ישנים יותר[6] כדי להבדיל אותם מ"חגבים ארוכי מחוש" (כיום חרגולים), בעלי המחושים הארוכים בהרבה.
חגבים מאובנים במוזיאון רויאל אונטריו
מאפיינים
לחגבים יש מבנה גוף טיפוסי לחרקים הבנוי מראש, חזה ובטן. הראש בנוי אנכית לגוף, כשהפה למטה. הראש נושא זוג עיניים מורכבות המעניקות ראייה ב־360 מעלות, שלוש עיניות שיכולות לזהות אור וחושך, וזוג מחושים שרגישים למגע וריח.
קל מאוד להבדיל בין חגבים לחרגולים לפי אורך המחושים – לחגבים יש מחושים קצרים ולחרגולים יש מחושים ארוכים.
ביולוגיה
אברי חישה
לחגבים יש מערכת עצבים טיפוסית לחרקים, ויש להם מערך נרחב של איברי חישה חיצוניים. בצד של הראש יש זוג עיניים מורכבות גדולות המעניקות שדה ראייה רחב ואת היכולת לזהות תנועה, צורה, צבע ומרחק. ישנן גם שלוש עיניות על המצח שיכולות לזהות את עוצמת האור, זוג מחושים המכילים את קולטני הריח והמגע, וחלקי פה המכילים קולטני גוסטציה (טעם).[7] בקצה הקדמי של הבטן קיים זוג איברים לקליטת קול. ישנן מספר רב של שערות עדינות (סאטות) המכסות את כל הגוף ופועלות כקולטני מכני (חיישני מגע ורוח), והשערות הצפופות ביותר נמצאות במחושים, בבחנינים ובקצה הבֶּטֶן.[8] ישנם קולטנים מיוחדים (campaniform sensillae) המוטבעים בציפורן הרגליים שחשים לחץ ועיוות בציפורן.[9] קיימים גם איברי חוש פנימיים המתמחים בזיהוי מיקום ותנועה סביב מפרקי השלד החיצוני. הקולטנים מעבירים מידע למערכת העצבים המרכזית דרך נוירונים חושיים.
מחזור ונשימה
כמו חרקים אחרים, גם לחגבים יש מערכת זרימת דם פתוחה, וחללי גופם מלאים בהמולימפה. מבנה דמוי לב בחלק העליון של הבטן מזרים את הנוזל לראש, ממנו הוא חולף על פני הרקמות והאיברים בדרכו חזרה לבטן. מערכת זו מפיצה חומרים מזינים בכל הגוף ונושאת פסולת מטבולית המופרשת למעי. נשימה מתבצעת באמצעות קנה הנשימה. חרקים גדולים יותר עשויים להזדקק לאוורר באופן פעיל את גופם על ידי פתיחת ספירקולים מסוימים בעוד אחרים נשארים סגורים, באמצעות שרירי בטן כדי להרחיב ולכווץ את הגוף ולשאוב אוויר דרך המערכת.[10]
קפיצה
חגב גדול יכול לקפוץ כמטר (עשרים אורכי גוף) מבלי להשתמש בכנפיו; התאוצה מגיעה לשיאה בערך ב־20g.[11] חגבים קופצים על ידי מתיחת רגליהם האחוריות הגדולות ודוחפים כנגד המצע (הקרקע, זרד, דשא או כל דבר אחר שהם עומדים עליו); כוח התגובה מניע אותם לאוויר.[12] הם קופצים מכמה סיבות: כדי לברוח מטורף, לשגר את עצמם לאוויר כדי לעוף, או פשוט כדי לעבור ממקום למקום. בקפיצות מילוט יש לחץ סלקטיבי חזק בשביל מקסימום מהירות המראה, מכיוון שזה קובע את הטווח. פירוש הדבר שעל הרגליים להידחק אל הקרקע גם בכוח רב וגם במהירות גבוהה. מאפיין בסיסי של שריר הוא שהוא אינו יכול להתכווץ בכוח ובמהירות גבוהה בו-זמנית. חגבים מתגברים על זה באמצעות מנגנון קטפולטה כדי להגביר את הכוח המכני שמייצרים שריריהם.[13]
הביציות והנימפות מותקפות על ידי טפילים, כולל זבובי בשר וזריבוביים. טפילים חיצוניים של מבוגרים ונימפיות כוללים קרדיות.[14] נקבות חגבים המוטפלות על ידי קרדיות מייצרות פחות ביציות וכך יש להן פחות צאצאים מאשר חגבים שאינם מושפעים.[15]
הגנות נגד טורפים
לחגבים יש מגוון של התאמות נגד טורפים, המאפשרות להימנע מגילוי, לברוח אם התגלו, ובמקרים מסוימים להימנע מאכילה אם נתפסו. חגבים לעיתים קרובות מוסווים כדי למנוע גילוי על ידי טורפים הצדים בראייה; מינים מסוימים יכולים אפילו לשנות את צבעם כך שיתאים לסביבתם.[16]
כמה מינים כמו Phyllochoreia ramakrishnai הם חיקויים מפורטים של עלים. חגבים מסוימים יכולים גם לחקות מקלות בצורה וצבע.[17] לחגבים יש לעיתים קרובות דפוסים דמימטיים על הכנפיים שלהם, מה שגורם לפרץ של צבעים עזים שעשויים להבהיל טורפים מספיק זמן כדי לתת זמן לברוח בשילוב של קפיצה ומעוף.[18]
החגבים מהווים מקור עם אחוז חלבוני גבוה מאוד, סיבים תזונתיים, ויכולים לשמש כמשפרי טעם, ובתור קמח[19]. היתרון הגדול של חגבים כמקור חלבוני הוא בטביעת רגל פחמנית ונזק אקולוגי במידה משמעותית פחותה לעומת בקר, שכן הם צורכים פחות שטח, מים ומשאבים (עקיפים וישירים לגידול) אחרים להפקת אותה כמות חלבון. מבחינת כשרותית החגבים מוגדרים ככשרים[20][21].
חגבים הם החרקים היחידים ואף השרצים היחידים המוגדרים ככשרים לאכילה ליהודים וחלאל למוסלמים. יש לציין שרק 4 סוגים של חגבים הותרו לאכילה ליהודים. נאמר בספר ויקרא (יא,כב): ""אַךְ אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע; אֲשֶׁר לו כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־הָאָרֶץ׃ אֶת־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת־הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת־הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת־הֶחָגָב לְמִינֵהוּ׃ וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, אֲשֶׁר־לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם; שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם׃", וקיימת מסורת ארוכת שנים של אכילה שלהם בקרב קהילות יהודיות ומוסלמיות במזרח התיכון ובאפריקה[22][23] אמנם, כשרות תלויה גם במסורת אכילה, ולכן יש על כך חולקים בימינו[24].
עד לעת האחרונה מקור החגבים היחידי היה איסוף בטבע תוך ניצול תכונת ההתלהקות לאיסוף כמויות גדולות. בשנים האחרונות, עם התפתחות ענף חקלאות חדש לגידול חרקים כמקור מזון, הופיעו מספר מיזמים לגידול מתועש של חגבים ברחבי העולם כגון חברת חרגול פודטק הישראלית.
^Imms A.D., rev. Richards O.W. & Davies R.G. (1970) A General Textbook of Entomology 9th Ed. Methuen 886 pp.
^Ruppert, Edward E.; Fox, Richard, S.; Barnes, Robert D. (2004). Invertebrate Zoology, 7th edition. Cengage Learning. pp. 735–737. ISBN978-81-315-0104-7.
^Branson, David H. (2003). "Effects of a parasite mite on life-history variation in two grasshopper species". Evolutionary Ecology Research. 5 (3): 397–409. ISSN1522-0613.
.jpg)
