סטנו נולד בקופנהגן. סיים לימודי רפואה ואנטומיה בקופנהגן ובליידן שבהולנד ולאחר מכן נדד בין מקומות שונים באירופה, והמשיך בכך כל חייו. בצרפת, ובאיטליה נפגש עם בכירי הפיזיקאים והמדענים, והודות ליכולת בולטת בניתוח והבנה של תצפיות גילה כמה תגליות חשובות. בתקופה בה חפשו תשובות לשאלות מדעיות בפנייה למקורות קדומים היה סטנו נועז מספיק על מנת לסמוך על עיניו, גם אם תצפיותיו סטו מהדוקטרינות המסורתיות.
ב-1660 בהיותו בן 22 החל ללמוד אנטומיה באמסטרדם, וב-1662 כשנתיים לאחר מכן פרסם את ספרו הראשון "תגליות אנטומיות" שבו דיווח על גילוי צינור העובר מבלוטת הפרוטיד לחלל הפה (ductus parotideus) המכונה צינור סטנו על שמו. בהמשך לימודיו התמקד סטנו במערכת השרירים וטבעה של התכווצות השרירים. הוא השתמש בגאומטריה על מנת להראות כי שריר מתכווץ משנה את צורתו, אבל לא את נפחו. את סיכום מחקריו בנושא פרסם סטנו ב-1664 בספרו השני "על שרירים ובלוטות", וב-1667 במחקר בשם "האלמנטים של תורת השרירים" שבו קבע כי התכווצות השרירים היא פעולה מכנית בניגוד לדעה אחרת שטענה כי השריר המתכווץ מתעבה בשל זרימת "מיצים".
התרומה לפלאונטולוגיה
שרטוט מספרו של סטנו מ-1667 המשווה בין השיניים בראש הכריש לשן מאובנת.
ב-1665 עקר סטנו לפירנצה ושימש כרופאו האישי של פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה. באוקטובר 1666 לכדו שני דייגיםכריש ענק סמוך לעיר הנמל האיטלקית ליבורנו, ופרדיננדו השני הורה לשלוח את ראשו לסטנו. סטנו ניתח את ראש הכריש ופרסם את ממצאיו ב-1667. בחינה של שיני הכריש הראתה דמיון מפתיע לעצמים מסוימים עשויים מאבן שהמלומדים בני זמנו של סטנו כינו "גלוסופטראה" (glossopetrae), כלומר "לשונות אבן" שנמצאו בסלעים מסוימים.
מקורות קדומים, כגון פליניוס הזקן בספרו "תולדות הטבע" (Naturalis Historiae), העלו השערה שאבנים אלו נפלו מהשמיים או מהירח. אחרים, בעקבות המקורות הקדומים, היו בדעה כי המאובנים גדלו באופן טבעי בתוך הסלעים. לדוגמה, אתנסיוס קירכר, מלומד גרמניישועי בן זמנו של סטנו, ייחס את המאובנים ל"תכונת ההתאבנות המופצת בכל גוף הגאוקוסמוס", המיוחסת למאפיין פנימי של כדור הארץ, ובכך ייצג את הגישה האריסטוטלית.
בניגוד לגישה זו טען סטנו כי הגלוסופטראה נראים כמו שיני כריש מפני ש"היו פעם שיני כריש" שהגיעו מפיותיהם של כרישים קדומים, ובמשך הזמן נקברו בבוץ או בחול שעכשיו הוא יבשה. היו הבדלים בין הרכב ה"גלוסופטראה" ושיני כרישים חיים, אבל סטנו טען כי תוך כדי תהליך הפיכת השיניים למאובנים השתנה הרכבם הכימי אבל צורתם נשמרה. סטנו לא היה הראשון שזיהה שמקורם של המאובנים באורגניזמים חיים. רוברט הוק וג'ון רי, בני זמנו של סטנו, טענו אף הם כי מאובנים הם שאריות מאורגניזמים שחיו פעם.
פיתוח תורת הסטרטיגרפיה והקריסטלוגרפיה
עבודתו של סטנו על שיני הכריש הובילו אותו לשאלה כיצד קורה שגוף מוצק אחד מצוי בשלמותו בתוך גוף מוצק אחר, כדוגמת סלע או שכבת סלעים. ה"מוצקים בתוך מוצקים" שעוררו את התעניינותו של סטנו כללו לא רק מוצקים כפי שהם מוגדרים כיום, אלא גם מינרלים, גבישים, ציפויי אבן, עורקים ואפילו שכבות סלע בשלמותן. את תוצאות מחקריו בגאולוגיה סיכם ב-1669 בספר הנחשב אבן דרך חשובה בתולדות הגאולוגיה - De solido intra solidum naturaliter contento dissertationis prodromus - "דיון מקדים לעבודת המחקר על גוף מוצק המוכל באופן טבעי בגוף מוצק אחר".
עקב עבודתו ב"דיון מקדים" זוקפים לזכותו של סטנו כמה עקרונות יסוד במדע הסטרטיגרפיה (תורת השכבות):
עקרון האופקיות המקורית: "שכבה שהיא כיום מאונכת כלפי האופק או נוטה כלפי האופק הייתה פעם מקבילה לאופק".
עקרון הסוּפּרפּוֹזִיציה: "בזמן בו שכבה כלשהי נוצרה, כל החומר שהיה מונח עליה היה במצב נוזלי, ולפיכך, בזמן בו נוצרה השכבה התחתונה, דבר מהשכבה שמעליה לא היה קיים." כלומר סדר השכבות הוא גם הסדר בו שקעו, ולמעט מצבים של הפרעה השכבות התחתונות קודמות לעליונות.
עקרון ההמשכיות האופקית: "חומר היוצר שכבה כלשהי מתפשט לרוחב בצורה רציפה על פני שטח כדור הארץ אלא אם כן גופים מוצקים אחרים עמדו בדרכו"
בנוסף הניח ספרו של סטנו את היסודות למדע הקריסטלוגרפיה. סטנו ניסח עקרון נוסף הידוע בפשטות כ"חוק סטנו", או "חוק הזוויות הקבועות של סטנו". כשהוא מסתמך על מחקר גבישי הקוורץ קבע סטנו שהזוויות בין פאות מקבילות בגבישים מאותו חומר זהות בכל הדגימות של המינרל או החומר. עיקרון זה היווה פריצת דרך מהותית והוא מונח בבסיס המחקרים שנעשו אחר כך על מבנה הגביש.[2]
סטנו היה הראשון שהבין כי ניתן לפענח את ההיסטוריה של כדור הארץ על ידי בחינת שכבות הסלע והמאובנים שבתוכה, אבל בהיותו אדם דתי דחס את כל ההיסטוריה הגאולוגית לתקופת זמן של 6,000 שנה, זמן קיום העולם על הדוגמה של הכנסייה בימיו.
דפוס המחשבה המדעי של סטנו נגע גם להשקפותיו הדתיות. סטנו חונך אומנם על ברכי האמונה הלותרנית, אך למרות זאת הטיל ספק בעקרונותיה, עובדה שהייתה בעלת חשיבות מכרעת לגביו כשפגש בנצרות הקתולית כשלמד בפירנצה. לאחר מחקרים תאולוגיים שכללו גם קריאה בכתביהם של אבות הכנסייה החליט שהדת הקתולית ולא הלותרנית היא הכנסייה האמיתית, וב-1667 המיר את דתו לקתוליות.
חייו ועבודתו נחקרו ביסודיות, בייחוד מסוף המאה ה-19, ובמיוחד הוערכו אדיקותו הדתית ומוסריותו במטרה להכריז עליו כקדוש נוצרי. ב-1987 הוא הוכרז מבורך, הצעד הראשון בדרך לתואר קדוש, על ידי האפיפיוריוחנן פאולוס השני. הקתולים מכנים אותו כיום "ניקולאוס סטנו המבורך".
"מוזיאון סטנו" באורהוס שבדנמרק קרוי על שמו. המוזיאון כולל מוצגים על ההיסטוריה של המדע וההיסטוריה של הרפואה. המוזיאון גם מפעיל פלנטריום וגן צמחי מרפא. בנוסף קרויים לכבודו של סטנו מכתשים על הירח ועל מאדים.
ב-1950 הוקמה הגימנסיה על שם נילס סטנסן במנזר ישועי שנילס סטנסן (סטנו) היה בין מייסדיו.
עבודות עיקריות
דף השער של הדיון המקדים על גוף מוצק המוכל בגוף מוצק אחר
"על שרירים ובלוטות" (De musculis et glandulis ) (1664)
"האלמנטים של תורת השרירים" (Elementorum myologiae specimen) (1667)Elementorum myologiae specimen, 1669
"דיון מקדים לעבודת המחקר על גוף מוצק המוכל באופן טבעי בגוף מוצק אחר" (De solido intra solidum naturaliter contento dissertationis prodromus) (1669)
"הרצאתו של מסייה סטנו על האנטומיה של המוח" (Discours de Monsieur Stenon sur L'Anatomie du Cerveau) – פריז (1669)
לקריאה נוספת
The Seashell on the Mountaintop: A Story of Science, Sainthood, and the Humble Genius Who Discovered a New History of the Earth by Alan Cutler, 2003 ISBN 0-525-94708-6
