סוקולוב נולד ב-1859 בעיירהוישוגרוד שליד פלוצק שבאימפריה הרוסית (בתחומי פולין של ימינו) למשפחה רבנית. אביו, נצר לרבי נתן נטע שפירא (ה"מגלה עמוקות"), עקר בשנת 1865 לפלוצק. נחום סוקולוב למד בבתי המדרש של וישוגורד, פלוצק, לויביטש, סומפולנא, קויל, קונטנא, ועוד. סוקולוב היה פוליגלוט שמילדותו למד שפות זרות, ובהדרגה רכש בקיאות בספרות הרוסית, הגרמנית, האנגלית, הצרפתית, והאיטלקית. משנת 1883, בהגיעו לוורשה, רכש השכלה כללית רחבה. משנת 1884 היה כתב ובעל טור בעיתון העברי "הצפירה", ולאחר מכן שימש כעורך וכבעלים של העיתון, שבין קוראיו נמנו יהודים משכילים וחרדים כאחד.
בשנת ה'תרמ"ה (1884) ייסד את האלמנך הספרותי "האסיף", אשר יצא לאור מדי שנה בשנה עד לשנת ה'תרמ"ט (1889), ושמהדורתו השישית והאחרונה התפרסמה בשנת ה'תרנ"ד (1894). בהמשך הוציא לאור בוורשה את "ספר השנה", הנחשב לממשיכו של "האסיף", בין השנים 1899–1902. בנוסף, ערך סוקולוב בשנת ה'תרמ"ט את "ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים עמנו היום" – מקבץ ביוגרפי של הסופרים היהודיים בני זמנו, אשר הופיע כנספח ל"האסיף". היה בין המשתתפים הבולטים בכתב העת עברי אנכי.
סוקולוב נחשב לאבי העיתונות העברית המודרנית. הוא יצר במידה רבה את דמותה של העיתונות העברית המודרנית והעמידה על סטנדרטים אירופאים. מתוך הכרה בחשיבותו של מידע עובדתי מעודכן ומדויק הפך את "הצפירה" לכלי חדשותי מהימן ומעמיק. סוקולוב יצר את צורת ולשון הכתבה החדשותית (הרפורטאז'ה) העברית וטבע נוסח לשוני ייחודי, המורכב מפסיפס של כל רובדי הלשון העברית המשובץ בתחדישים משלו למלים לועזיות. סוקולוב העביר לעברית את הפיליטון היידישיסטי, ביסס את סוגת רשימות-המסע והיה הראשון שצירף לעיתונו מוסף ספרותי שבועי סדיר. כמו כן היה סוקולוב העיתונאי העברי הראשון שהגדיר אתיקה עיתונאית שבמרכזה חתירה לאמת ולדיוק תוך הימנעות מסנסציוניות צעקנית[1].
דוד לאזר כתב על סוקולוב: 'דורנו זה הפרוזאי והציני, אינו מסוגל עוד להבין את מידת ההערצה שהפכה למין פולחן ממש - אשר כהילת מסתורין אפפה את דמותו של ר' נחום סוקולוב, "האורח לשבת" - כפי שחתם על הפליטונים שלו ב"הצפירה" ועל ההשפעה העצומה שהייתה לכתיבתן על ציבור הקוראים העבריים באותה תקופה. לא קראו את דבריו - "למדו" אותם, כאילו היה זה דף גמרא'.
לאחר מותו של הרצל הוזמן סוקולוב לקלן שבגרמניה, שבה היה קיים מרכז ההסתדרות הציונית העולמית. הוא התבקש לשמש המזכיר הכללי שלה וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1905–1909. החל משנת 1906 ערך את ביטאונה המרכזי של ההסתדרות הציונית בשפה הגרמנית, "די ולט". בשנת 1908 ייסד את השבועון העברי "העולם". בשנת 1910, בעקבות הסכסוך בין הציונים המדיניים ובין הציונים המעשיים, התפטר מכל תפקידיו.
בשנת 1911 נבחר בקונגרס הציוני ה-10 להיות חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם (ההנהלה הציונית של התקופה) וניהל את ענייניה המדיניים של ההנהגה הציונית החדשה. להבדיל מאחרים בתנועה הציונית, סוקולוב לא התרחק ממקורותיה הנאמנים של היהדות; מעולם לא עבר עליו יום בלי לימוד גמרא. אך באותה מידה היה גם איש מודרני. סוקולוב ניהל משא ומתן עם צרפת, שהביא להצהרת קמבון, לפיה ממשלת צרפת תומכת בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. יחד עם חיים ויצמן היה מהאישים הבולטים בפעילות המדינית מול בריטניה שהובילה להצהרת בלפור. באותה שנה יצאה לאור "אישים", יצירת המופת של סוקולוב שנכתבה במשך שנים רבות, הכוללת דיוקנאות מעמיקים של יהודים משפיעים בתקופתו. ב-1919 יצא לאור באנגלית בשני חלקים ספרו ההיסטורי המונומנטלי "תולדות הציונות"[3], הכולל מבוא מאת הלורד בלפור, ותשעים דיוקנאות ואילוסטרציות בבחירת ועריכת ישראל סולומונס.
קברו של סוקולוב בהר הרצל
בקונגרס הציוני ה-12, בשנת 1921, נבחר סוקולוב ליושב ראש ההנהלה הציונית וכיהן בתפקיד זה עד הקונגרס הציוני ה-17, בשנת 1931 ואז גם התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1935 פינה את מקומו לחיים ויצמן, והיה לנשיא כבוד של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ולנשיא קרן היסוד.
בגיל שבע-עשרה נשא סוקולוב לאישה את רבקה, בת הרב יצחק צבי סג"ל ממשפחת מאקוב, שעודדה אותו להרחיב אופקים. נולדו להם מספר ילדים: בנות - מריה, הלן, סופיה (זוסיה) וסלינה (צלינה), ובנים - הנרי, ליאון ופלוריאן. בתו מריה נישאה למייסד המפלגה הסוציאליסטית בפולין, סטניסלב מנדלסון[7].
בתו ד"ר סלינה סוקולוב, שימשה גם כמזכירתו, ובהמשך כרופאתו האישית, והקדישה מבחירה את חייה לאביה ולרעיון הציוני. בנו של אחיה הצעיר פלוריאן, ג'ורג', שימש כעוזר אישי שלה עד פטירתו בשנת 1967. פלוריאן עצמו נהרג בהפצצת הגרמנית על לונדון (הבליץ). סלינה חיה בלונדון, לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים[8]. בשנת 1957 השתתפה בטקס חנוכת "בית סוקולוב" בתל אביב, במעמד ראש הממשלה[9].
יצירתו
השפעתו הגדולה של סוקולוב, אם כעיתונאי וכעורך "הצפירה", ואם כמנהיג ומדינאי ציוני, היותו נשיא ושַׁמָּשׁ המכתת רגליו ממדינה למדינה והמבזבז את חילו לפובליציסטיקה, השכיחו, במידה רבה, את היותו איש-הרוח[10].יצירתו של סוקולוב כוללת ספרי עיון, שירים בחרוזים ובפרוזה, סיפורים, פיליטונים, מכתבי מסע, מסות ביקורתיות, אלפי מאמרים, תרגומים, הרצאות, נאומים ודרשות[11].
על ריבוי המקצועות וריבוי הסגנונות של יצירתו, כתב סוקולוב: "נוסח שגור הוא בפי המבקרים, לאמר על מי שעבד בהרבה מקצועות: אלמלי לא היה זה מתפזר ומפזר את ניצוצי כישרונו לכל צד ומתפרד ומתפּוצץ לרסיסים, אילו עמד על עמדו וכיוון וריכז את כל עבודתו בתחום אחד בלבד, אזי היה לגאון נערץ ולחד בדרא... יודע אני את הפזמון; אבל האמן לא אאמין בו. מי שנוצר בשביל מקצוע אחד, מצמצם את-עצמו במקצוע אחד, ומי שנוצר לעבודה יותר רחבה ומקפת, אילו היו סוגרים אותו בתחום מוגבל, היו ממעטים את דמותו. מעוט-הצדדים, או רבוי-הצדדים, בנפשו של אמן, או סופר, איננו דבר של מקרה והזדמנות, אלא דבר שבטבע"[12].
סוקולוב האסתטיקן זה טיפוס שכמעט לא היה כדוגמתו בישראל, המאחד במסותיו את התכונות של תלמיד חכם, משורר, סופר, מבקר ספרות, מבקר וחובב אמנות, היסטוריון, פוליגלוט, ומדריך טיולים ומסעות. כתביו האסתטים כוללים את "מכתבים מאיטליה", "משוט באירופה", "מברלין לדרזדן", "מסע על פני הרהיין", חושך בתור אור", "מילקוטי הוונציאני", רשמי פלורנץ", "אפתחי דרומי", "גל עד", "אוצר התמונות בדרזדן", "היש חן עברי?", "אצל גליצענשטיין", "מספר המסעות", "מאלבומי הארץ ישראלי", ועוד.
מחקריו ההיסטוריים
סוקולוב חיבר שני מחקרים היסטוריים מקיפים בתחומים שונים. הראשון, "תולדות הציונות (1918-1600)", יצא לאור ב-1919, ולדברי ההיסטוריון ארתור הרצברג, סוקולוב הוא הראשון שצייר את ההיסטוריה של ההתעניינות באנגליה ובצרפת בהקמה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל, וספרו הוא ספר ההיסטוריה היסודי בתחום זה. השני, "ברוך שפינוזה וזמנו: מדרש בפילוסופיה ובקורות העתים"[15], יצא לאור ב-1928, והוקדש לזכר נשמת אשת נעוריו וחברתו לחיים רבקה בת הרב יצחק צבי סג"ל. הספר עוסק בפילוסופיה של שפינוזה ובשיטות פילוסופיות בכלל; ומציג תמונה רחבה מחיי האנוסים, ממצבם הכלכלי ומדיוקנם הרוחני. חוקרי שפינוזה וחוקרי תקופתו של שפינוזה מצאו, ומוצאים גם כיום, עניין בספרו.
תעמולה והסברה ציונית
סוקולוב היה בין היוצרים החשובים של התעמולה וההסברה הציונית, והוא הבחין מהר מאוד בכוחה של העיתונות לשמש כלי ראשון במעלה למטרה זו. עורך הצפירה הפך את העיתון לביטאונה של התנועה הציונית, לאחר הקונגרס הראשון, בו הכיר את הרצל. כל הפיליטונים שלו וחלק משמעותי ממאמריו, מעידים על ה"מחשבה חדא" הזו, שהשתלטה על חייו של סוקולוב: "מצמצם אני כל הויתי הרוחנית בנקודה האחת, בנקודת תחית לאומנו", מתוודה "האורח לשבת"[16]. לעיתים העיסוק בולט ומשתלט על הפיליטון כולו, ולעיתים נרמז העניין בין השורות ונמהל היטב בסיפורים ובמשלים ובפטפוט קולח[17][18][19].
סוקולוב, שהיה יד ימינו של הרצל, ולאחר מכן ממנהיגיה של התנועה הציונית, הסביר בצורה שיטתית את השקפתו-הוא על הציונות בספריו "למרנן ורבנן", "תוכן הציונות", "תולדות הציונות", ו-'ה"אני" הקיבוצי'. השקפתו, המפוזרת גם במסותיו ובמאמריו, לא הצטמצמה בד' אמות של ציונות, וכוללת עולם ומלואו: יהדות ותרבות, מוסר ודת, ספרות ובלשנות, אמנות ויופי, היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה ומדע, מנהגים ונימוסים, ותכונות עמים וארצות ומקומות וטיפוסים ואישים. בכל דבר חיפש חוקים כלליים שיכוונו אל הנקודה הפנימית ואל המעלות המעשיות המוציאות אותה אל הפועל.
סוקולוב כתב: 'עבודת-העם היא רבת החלקים והתחומים, אך כל שייעשה בלי צרור איש את רעהו, יעלה ויתלכד באחריתו להרבות את העומד על הפרוץ ואת הבנוי על הנהרס... למען ראות ענייני העם כולו צריך הצופה לעמוד על נקודה גבוהה ולהסתכל באספקלריא מאירה, המקפת כל העיקרים והשורשים, המפלגות והחלקים. האנשים הדחוקים וצפופים בשפלה, איש בתוך תחומו הקטן, אינם יכולים לראות מן המקום ההוא דברים שראייתם דורשת מגדל גבוה ונהורא מעליא. יש להתרומם ל"בחינה" גבוהה מהעולמות הקטנים ששם נלחמים זה בזה ומחרימים זה בזה עד היום'[20].
סוקולוב והשפה העברית
שיר מוקדם בכתב ידו של סוקולוב
סוקולוב לחם בעוז ובהתמדה לכינון השפה העברית כשפה הלאומית של היהודים. במשך מאות שנים שימשה העברית כלשון הקודש, לשון הקריאה והלימוד והכתיבה התורניים, אך לא לשון דיבור יומיומית. סוקולוב דאג במאמריו, ובייחוד בפיליטונים שכתב, להנחיל את העברית כשפה מדוברת לקהל הקוראים העברי[21]. בסדרת מאמרים בשם: "לתחית השפה" שפרסם בשנת 1890 בעיתון הצפירה, הוא טען, שהשפה המדוברת יפה לשכלול הלשון. לעברית חסרות המילים לשימוש יומיומי, "יש לה כלי זהב, אבל אין לה פכים קטנים". רק הדיבור עצמו יאנוס את הדובר לקרוא שם לכל דבר ויהפוך את השפה מקדושה לשימושית. הקדושה - גרס סוקולוב - חונטת את השפה, בעוד שהמדברים יחיו אותה[22].
סוקולוב הכיר היטב את הלשון העברית המליצית של המשכילים, שאת הריתמוס הנפשי והסגנוני שלה קלט בצעירותו, אך סבר שלבושיה התנ"כיים משקפים דיוק לשוני ולא דיוק ענייני, ששפתם אינה מהעולם הזה, בעוד שפה אמורה להיות עניין ממשי וחיוני.[14] ככלל העדיף שפה פשוטה מדויקת ועשירה, וכדוגמתה מצא אצל רש"י, רבי אברהם די בוטון, ושד"ל.
כאשר לא מצא מלה מתאימה בעברית לצרכיי כתיבתו, נעזר במילה לועזית מתאימה באחת משמונה שפות בהן שלט;[23] אך כשהיה לו במה להיאחז בעברית - הוא חידש, עדכן או המציא מילה חדשה בעברית[24].
סוקולוב הבחין בין השפה הגלותית, שלבשה צורת מציאות מושכלת, מתחכמת, מטאפיזית, שמנוחתה כבר מעבר לחיים; לבין שפת המשנה העתיקה, המוצקה כסלע-איתנים, ישר מן החיים אל החיים, בסגנון מצוין בפשטותו, בצמצומו ובריכוזו, כשאופן ההרצאה עוד היה טבעי וישר, כי החכמים והעם היו מבינים זה את זה בעברית[25].
לשונו של סוקולוב, החצובה מכל המחצבים, העשירה בפיזור לשוני בלא סוף, הגדושה בתמונות ובהסברים, הבולטת בחריפותה, לא הגיעה לצמצום ולריכוז ולפשטות של לשון חכמים[26]. למרות זאת, מה שלא עשה בדרך ספרותית, ביקש לעשות בדרך מחקרית. לפיכך, צבר חומר דקדוקי ענקי למילון אנציקלופדי של הלשון העברית, מה שאמור היה להיות פסגת יצירתו, עליו עמל לילות רבים בימיו האחרונים[27].
שיר שחיבר סוקולוב בשנת 1913 לילדה בת שבע שהפליאה אותו בידיעתה את הארץ ואת השפה העברית. הוא נרשם ביומנה, ולימים, משנתארסה ליצחק אבינרי ונפטרה, פורסמה בספרו "גנזים מגולים"
^לדברי ארתור הרצברג, הספר נבע מההכרה העמוקה של סוקולוב שעל דיפלומטיה להיות מבוססת על יחסים אינטלקטואלים ואישיים ארוכים ועמוקים בין אנשים, ואכן הייתה לספרו חשיבות משמעותית ביצירת האווירה שאיפשרה לסוקולוב ולוויצמן לשאת ולתת בעבור הציונות לפני ועידת השלום ב-1919, ולאחר מכן בפורומים בינלאומיים אחרים.
^מלבד הדיוקנאות שבספר "אישים", סוקולוב כתב מסות רבות, לרוב מצומצמות יותר, על אישים, בהם "ד"ר יהודה (ליאון) פינסקר", "מקס נורדוי", "ליאו מוצקין", "בלפור - ידיד עם ישראל"", "סטיפן פישון", "על קבר לאצארוס", "הרברט ספנסר", "וויקטור הוגא", "ד"ר שלמה מאנדעלקרן", "שד"ל", "ד"ר יצחק קאמינר", "נביא לגוים (לזיכרון אמיל זולא"), "אפרים משה ליליען", " אוריאל אקוסטה לגוצקוב", '"מיזררה" ליושקיביטש', "אליזה אורז'שקובה", "אדגאר אלן פו", "פייר לוטי", "רודיארד קיפלינג", ועוד. ספרו "ברוך שפינוזה וזמנו" כולל דיוקנאות רבים של אישים מאותה תקופה.
^ 12נחום סוקולוב, אישים, ירושלים: הסוכנות היהודית, 1958
^ישראל זמורה כינה את מחקרו: מחקר של מומחה ממש, כאילו כל חייו העמיק ועסק רק בנושא זה (ספרו של איש האשכולות, מאזנים, תמוז תשל"ו)
^"האורח לשבת" היה הדובר של סוקולוב במדור הפיליטונים הפופולרי שלו ב"הצפירה", שנקרא: "משבת לשבת"
^ראו גדעון קוץ, "התנועה הציונית, העיתונות העברית ודגם 'האחריות הלאומית'", עם וספר, חוברת י, קיץ 1998, עמ' 199; קרסל, דרכו ופעלו (לעיל הערה 12), עמ' 49; שטיפטל, דרכו (לעיל הערה 4), עמ' 196; אלה באואר, "המרוץ אחר העיתון העברי היומי: כיצד הפך 'הצפירה' ליומון", קשר 32 (נובמבר 2002), עמ' 94.
^וראו: תמימה אידלסון, "משבת לשבת": פיליטונים בשירות הציונות בעיתון הצפירה של נחום סוקולוב", גלעד, המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין, אוניברסיטת תל אביב, כר' 23 (תשע"ג), עמ' 59–103
^החשיבות הגדולה שהעניק הרצל לתעמולה מתבטאת, למשל, במטלות שרשם ביומנו ב-6.6.1895: 1. השגת כספים; 2. התחלת הפרסום [...] 4. המשך הפרסום [...] 10. התחלת התעמולה. ראו בנימין זאב הרצל, כתבי הרצל, כרך ב: היומן א (1895—1897), תרגם ר' בנימין, ירושלים תש"ך, עמ' 33—34.
^סוקולוב כתב במאמרו על אליעזר בן יהודה: "כאן ניכר החוש הלשוני העמוק, הרצון לדייק בבאורה של מלה באופן חד-משמעי, בלי הקפות. הנה המלה והנה פירושה. אם אפשר בעברית – טוב, אם יש איזה אי-ברור, הרי לך המלה הלועזית הידועה לך, ובלבד שלא יהיה לך דבר מוטל בספק או מכוסה באיזה ענן של סתמיות".
^תמימה אידלסון, "משבת לשבת": פיליטונים בשירות הציונות בעיתון הצפירה של נחום סוקולוב", גלעד (כתב עת), המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, כר' 23 (תשע"ג), 59–103
^נחום סוקולוב, השפה העברית החיה ביסודה של המשנה, ספר קלוזנר, ע' 131-109, תרצ"ז
^אם כי לדעת שלום קרמר, להבדיל מחוסר המזיגה וחוסר הצלילות בלשון של כתביו הראשונים של סוקולוב, הרי שבכתביו האחרונים, במיטב הפרקים של "אישים", הגיע לסגנון לשוני העשוי לשמש דוגמה לכתיבה עברית עשירה, צלולה ומקורית.
^דוגמאות ממילונו יצאו לאור בספר "במראות הקשת", תשכ"ב
