ראשיתה של התרבות המצרית העתיקה בערך ב-3150 לפני הספירה, באיחוד הפוליטי של תרבויות עמק הנילוס הגדולות תחת הפרעה הראשון – מנס (בדרך כלל מזוהה עם נערמר), והיא התפתחה במשך שלושת אלפי השנים הבאות. ההיסטוריה שלה מחולקת למספר תקופות, הידועות כ"ממלכות", ולזמנים של חוסר יציבות יחסית הידועים כ"תקופות ביניים". עם סוף תור הזהב האחרון, הידוע כ"ממלכה החדשה", החלה תרבות מצרים העתיקה להידרדר, ומצרים נכבשה בידי מספר כוחות זרים. שלטונם של הפרעונים הסתיים רשמית בשנת 31 לפנה"ס, כאשר האימפריה הרומית כבשה והפכה את מצרים לפרובינקיה רומית.
תרבות מצרים העתיקה הייתה מבוססת על איזון מבוקר של משאבי טבע ואדם, תחת שלטונו של הפרעה, מנהיגים דתיים, ומושלים. התרבות המציאה חידושים רבים: השקיה מבוקרת של עמק הנילוס הפורה, ניצול של המינרלים בעמק ובאזורי המדבר הסובבים, התפתחות מוקדמת של ספרות ושל מערכת כתיבה עצמאית, ארגון של מיזמי בנייה וחקלאות גדולים, מסחר עם האזורים הסובבים באפריקה ובמזרח התיכון, ומסעות צבאיים שהביאו לניצחון על צבאות זרים והבטיחו את הדומיננטיות המצרית באזור בתקופות מסוימות. הארגון והייזום של פעילויות אלה נעשה בידי בירוקרטיה של סופרים, מנהיגים דתיים ומושלים תחת הפרעה האלוהי, שהבטיח את האחדות ואת שיתוף הפעולה של העם המצרי דרך מערכת מורכבת של אמונות דתיות.
הנילוס היה ערוץ החיים של האזור במשך רוב ההיסטוריה האנושית.[1] מישור ההצפה הפורה של הנילוס נתן לבני האדם את ההזדמנות לפתח כלכלה חקלאית (אנ') מיושבת וחברה מתוחכמת וריכוזית יותר, שהפכה לאבן יסוד בהיסטוריה של הציוויליזציה האנושית.[2]בני אדם מודרניים קדומים (אנ') נוודיםציידים-לקטים החלו לחיות בעמק הנילוס עד סוף תקופת הפלייסטוקן התיכון לפני כ-120,000 שנה. בשלהי התקופה הפלאוליתית, האקלים הצחיח של צפון אפריקה נעשה חם ויבש יותר ויותר, מה שאילץ את אוכלוסיות האזור להתרכז לאורך אזור הנהר.
בסביבות שנת 5500 לפני הספירה התפתחו שבטים קטנים שחיו בעמק הנילוס לסדרה של תרבויות המדגימות שליטה איתנה בחקלאות ובגידול בעלי חיים, וניתנות לזיהוי לפי כלי החרס (אנ') והפריטים האישיים שלהם, כגון מסרקים, צמידים וחרוזים. הגדולה מבין התרבויות המוקדמות הללו במצרים העליונה (הדרומית) הייתה התרבות הבדרית, שמקורה כנראה במדבר המערבי (אנ'); היא הייתה ידועה בזכות הקרמיקה האיכותית שלה, כלי האבן והשימוש שלה בנחושת.[4]
אחרי התרבות הבדרית הגיעה תרבות נקאדה: נקאדה I (תרבות עמרה), נקאדה II (תרבות גרזה) ונקאדה III (תרבות סמאינה).[5] תרבויות אלו הביאו למספר שיפורים טכנולוגיים. עוד בתקופת הנקאדה I, מצרים קדם-שושלתיים ייבאו אובסידיאן מאתיופיה, ששימש לעצב להבים וחפצים אחרים מנתזים (אנ').[6][7] במהלך תקופת נקאדה II (בערך 3600–3350 לפני הספירה) נוצר סחר חליפין עם הלבנט; תקופה זו הייתה גם תחילתו של המסחר עם מסופוטמיה (אנ'), שנמשך לתקופה השושלתית הקדומה ואילך.[8] במהלך תקופה של כ-1,000 שנים, התפתחה תרבות נקאדה ממספר קהילות חקלאיות קטנות לציוויליזציה רבת עוצמה שמנהיגיה היו בשליטה מוחלטת על האנשים והמשאבים של עמק הנילוס.[9] הקמת מרכז כוח בנחן (ביוונית, היירקונפוליס), ומאוחר יותר באבידוס, הרחיבו מנהיגי נקאדה III את שליטתם במצרים לאורך הנילוס צפונה.[10] הם גם סחרו עם נוביה מדרום, נאות המדבר של מדבר לוב ממערב, ותרבויות מזרח הים התיכון (אנ') והמזרח הקרוב ממזרח.[11]
תרבות נקאדה ייצרה מבחר מגוון של סחורות חומריות, המשקפות את הכוח והעושר של האליטה שהלך וגבר, כמו גם פריטים לשימוש אישי חברתי, שכללו מסרקים, פסלים קטנים, כלי חרס מצוירים, אגרטלי אבן דקורטיביים באיכות גבוהה, לוחות שחיקה (אנ'), ותכשיטים העשויים זהב, לפיס לזולי ושנהב. הם גם פיתחו זיגוג קרמי המכונה פיאנס, אשר שימש גם בתקופה הרומית לקישוט כוסות, קמעות ופסלונים.[12][13] במהלך התקופה הקדם-שושלתית המאוחרת, החלה תרבות נקאדה להשתמש בסמלים כתובים שבסופו של דבר פותחו למערכת מלאה של הירוגליפים לכתיבת השפה המצרית העתיקה.[14]
ציור קבר מוקדם מנחן, בסיביבות 3500 לפני הספירה, נקאדה, ככל הנראה מתקופת תרבות גרזה.
התקופה השושלתית הקדומה הייתה בת-זמנן של הציוויליזציות השומרית-אכדית המוקדמת במסופוטמיה ועילם הקדומה. הכוהן המצרי, מנתון, מהמאה השלישית לפני הספירה קיבץ את שורת המלכים הארוכה ממנס לתקופתו ל-30 שושלות. השיטה בשימוש עד היום. הוא החל את ההיסטוריה הרשמית שלו עם השליט בשם "מני" (או מנס ביוונית), שלדעתו איחד את שתי הממלכות של מצרים העליונה והתחתונה.[16]
המעבר למדינה מאוחדת התרחש באופן יותר מדורג ממה שייצגו סופרים מצריים עתיקים, ואין תיעוד עכשווי של מנס. עם זאת, מספר חוקרים מאמינים כי ייתכן שמנס המיתולוגי היה השליט נערמר, שמתואר במַחְלָצוֹת (אנ') על לוח נערמר הטקסי, באקט סמלי של איחוד.[17] בתקופה השושלתית הקדומה, שהחלה בערך בשנת 3000 לפני הספירה, ביסס הראשון משליטיי השושלת את השליטה על מצרים התחתונה על ידי הקמת עיר בירה בממפיס, ממנה יכול היה לשלוט בכוח העבודה (אנ') והחקלאות של אזור הדלתא הפורה, כמו גם נתיבי סחר משתלמים וקריטיים ללבנט. הכוח והעושר של השליטים, שהלך וגבר בתקופה השושלתית הקדומה, באו לידי ביטוי בקברי המסטבה המשוכללים ובמבני פולחן המתים באבידוס, ששימשו לסגידה לשליט לאחר מותו.[18] מוסד השלטון החזק שפיתחו השליטים שימש למתן לגיטימציה לשליטה של המדינה על האדמה, העבודה והמשאבים שהיו חיוניים להישרדותה וצמיחתה של הציוויליזציה המצרית העתיקה.[19]
הפירמידות של גיזה הן בין הסמלים המוכרים ביותר של הציוויליזציה המצרית העתיקה.
במהלך תקופת הממלכה הקדומה חלו תמורות והתפתחויות משמעותיות באדריכלות, באמנות ובטכנולוגיה, שניזונה מהעלייה בפריון החקלאי (אנ') וגידול האוכלוסיה. תהליך שהתאפשר על ידי ממשל מרכזי מפותח.[20] מספר מהישגים המשמעותיים ביותר של מצרים העתיקה, הפירמידות בגיזה והספינקס הגדול, נבנו במהלך תקופת הממלכה הקדומה. בהנחיית הוזיר (אנ') גבו פקידי המדינה מסים, תיאמו פרויקטי השקיה לשיפור תפוקת היבול (אנ'), גייסו איכרים לעבודה בפרויקטי בנייה, והקימו מערכת משפט לשמירה על השלום והסדר.[21]
עם עליית חשיבותו של הממשל המרכזי במצרים, קם מעמד חדש של סופרים ופקידים משכילים אשר זכו לאחוזות מהשליט כתשלום עבור שירותיהם. שליטים גם חילקו מענקי קרקעות לפולחני המתים ולמקדשים המקומיים שלהם, כדי להבטיח שלמוסדות אלה יהיו המשאבים לסגוד לשליט לאחר מותו. חוקרים מאמינים כי חמש מאות שנים של שיטות אלה שחקו אט אט את החיוניות הכלכלית של מצרים, וכי הכלכלה לא יכלה להרשות לעצמה לתמוך עוד בממשל ריכוזי גדול.[22] ככל שכוחם של השליטים פחת, החלו מושלים אזוריים שנקראו נומארכים (אנ') לערער על עליונות משרת השליט. החוקרים מאמינים שהשילוב בין המתואר יחד עם בצורות קשות בין 2200 ל-2150 לפני הספירה,[23] הם אלו הגורמים האחראיים לכך שהמדינה נכנסה לתקופת 140 השנים של רעב וסכסוכים הידועה בשם תקופת הביניים הראשונה.[24]
לאחר קריסת הממשל המרכזי של מצרים בסוף תקופת הממלכה הקדומה, המִנְהָל לא יכול היה עוד לתמוך או לייצב את כלכלת המדינה. מושלים אזוריים לא יכלו לסמוך על עזרת השליט בעיתות משבר, והמחסור במזון והמחלוקות הפוליטיות שבאו בעקבותיו הסלימו לרעב ולמלחמות אזרחים בקנה מידה קטן. אולם, למרות הבעיות הקשות, מנהיגים מקומיים, שלא זכו למחווה מהשליט, השתמשו בעצמאותם החדשה כדי לבסס תרבות משגשגת במחוזות. לאחר ששלטו במשאבים שלהם, המחוזות התעשרו כלכלית - מה שהוכח בקבורות גדולות וטובות יותר בקרב כל המעמדות החברתיים.[25] בפרצי יצירתיות, אומנים פרובינציאליים אימצו וסיגלו מוטיבים תרבותיים שהוגבלו בעבר לתקופת הממלכה הקדומה, וסופרים פיתחו סגנונות ספרותיים המבטאים את האופטימיות והמקוריות של התקופה.[26]
משוחררים מנאמנויותיהם לשליט המדינה, החלו שליטים מקומיים להתחרות זה בזה על שליטה טריטוריאלית וכוח פוליטי. עד שנת 2160 לפני הספירה, שליטים בהרקליאופוליס שלטו במצרים התחתונה בצפון, בעוד שבט יריב המבוסס בתבאי, משפחת אנתפ (אנ'), השתלט על מצרים העליונה בדרום. ככל שהתעמצו האנתפ בשלטון והרחיבו את שליטתם צפונה, הפכה ההתנגשות בין שתי השושלות היריבות לבלתי נמנעת. בסביבות שנת 2055 לפני הספירה הביסו כוחות הצפון של תבאי, בפיקודו של מנטוחוטפ השני (אנ'), את השליטים בהרקליאופוליס, ואיחדו מחדש את שתי הארצות. הם חנכו תקופה של רנסנס כלכלי ותרבותי הידועה בשם הממלכה התיכונה.[27]
דמות החובשת את הכתר האדום של מצרים התחתונה, ככל הנראה אמנמחת השני או סנוסרת השני (אנ'). היא תפקדה כשומר אלוהי ל-imiut; החצאית האלוהית מרמזת שהפסל לא היה רק ייצוג של השליט החי.[28]פירמידיון אמנמחת השלישי (אנ'), אבן הראש של הפירמידה השחורה (אנ').ארון המתים של חנומנאכט בסגנון השושלת השתים-עשרה, עם חזית הארמון, עמודי כתובות ושתי עיני וודג'אט.[29]
שליטי הממלכה התיכונה החזירו את היציבות והשגשוג של המדינה, ובכך עוררו תחייה מחודשת של אמנות, ספרות ופרויקטי בנייה מונומנטליים.[30] מנטוחוטפ השני ויורשיו בשושלת האחת-עשרה שלטו מתבאי, אך הוזיר אמנמחת הראשון, עם קבלת המלוכה בתחילת השושלת השתים-עשרה בסביבות 1985 לפני הספירה, העביר את בירת הממלכה לעיר איטיטאווי, השוכנת בפיום (אנ').[31] מאיטיטאווי, נקטו מלכי השושלת השתים עשרה בתוכנית ארוכת טווח להשבחת קרקע והשקיה כדי להגדיל את התפוקה החקלאית באזור. יתרה מכך, הצבא כבש מחדש שטח בנוביה שהיה עשיר במחצבות ובמכרות זהב, בעוד הפועלים בנו מבנה הגנתי בדלתא המזרחית, שנקרא "חומות השליט" (אנ'), כדי להתגונן מפני תקיפות זרים.[32]
לאחר שביטחו השליטים את המדינה מבחינה צבאית ופוליטית ויחד עם עושר חקלאי ומינרלים עצום שעמד לרשותם, החלו לשגשג האוכלוסייה, האמנויות והדת של האומה. בניגוד לגישות האליטיסטיות של הממלכה הקדומה כלפי האלים, הפגינה הממלכה התיכונה עלייה בביטויי אדיקות אישית.[33] ספרות הממלכה התיכונה הציגה נושאים ודמויות מתוחכמים שנכתבו בסגנון בטוח ורהוט.[34] התבליטים ופיסול הדיוקנאות של התקופה לכדו פרטים עדינים ואינדיבידואליים שהגיעו לשיאים חדשים של תחכום טכני.[35]
השליט הגדול האחרון של הממלכה התיכונה, אמנמחת השלישי, איפשר למתיישבים כנענים דוברי שמית מהמזרח הקרוב להגיע לאזור הדלתא ולספק כוח עבודה למסעות הכרייה והבנייה הפעילים במיוחד שלו. אולם פעילויות הבנייה והכרייה השאפתניות הללו, בשילוב עם שיטפונות קשים של הנילוס (אנ') בתקופת שלטונו המאוחרת, לחצו את הכלכלה והיוו זרז לשקיעה האיטית לתקופת הביניים השנייה במהלך השושלות השלוש-עשרה והארבע-עשרה המאוחרות יותר. במהלך דעיכה זו, החלו המתיישבים הכנענים להשתלט על אזור הדלתא, ולבסוף עלו לשלטון במצרים בתור החיקסוס.[36]
תקופת הביניים השנייה (1674–1549 לפני הספירה) והחיקסוס
בסביבות שנת 1785 לפני הספירה, כאשר נחלש כוחם של מלכי הממלכה התיכונה, השתלט על מצרים עם ממערב אסיה בשם חיקסוס, שכבר היה מיושב בדלתא, והקים את בירתו באווריס, מה שאילץ את הממשל המרכזי לשעבר לסגת לתבאי. השליט המצרי זכה ליחס של וסאל ושילם מס.[37] החיקסוס ('שליטים זרים') שמרו על מודלים מצריים של ממשל וזוהו כשליטים, ובכך שילבו מרכיבים מצריים בתרבותם. הם ופולשים אחרים הכניסו כלי לחימה חדשים למצרים, בעיקר הקשת המרוכבת והמרכבה הרתומה לסוס.[38]
לאחר שנסוגו דרומה, מצאו את עצמם מלכי תבאי הילידים לכודים בין החיקסוס הכנענים השולטים בצפון לבין הנובים הכושים, בעלי בריתם של החיקסוס, מדרום. לאחר שנות ואסל, צברה תבאי מספיק כוח כדי לאתגר את החיקסוס בסכסוך שנמשך יותר מ-30 שנה, עד 1555 לפני הספירה.[37] בסופו של דבר, הצליחו השליטים טאו השני (אנ') וכא מוס (אנ') להביס את הנובים מדרום למצרים, אך לא הצליחו להביס את החיקסוס. משימה זו נפלה על יורשו של כא מוס, יעחמס הראשון, שניהל בהצלחה שורה של מסעות צבאיים שהכחידו לצמיתות את נוכחותם של החיקסוס במצרים. הוא הקים שושלת חדשה (השושלת השמונה-עשרה), ובממלכה החדשה שלאחר מכן, הפך הצבא לעדיפות מרכזית של הפרעונים, שביקשו להרחיב את גבולות מצרים וניסו להשיג שליטה במזרח הקרוב.[39]
בתקופת הממלכה החדשה יצרו הפרעונים תקופת שגשוג חסר תקדים על ידי הבטחת גבולותיהם וחיזוק הקשרים הדיפלומטיים עם שכניהם, כולל אימפריית מיתני, אשור וכנען. מסעות צבאיים שנוהלו תחת תחותמס הראשון ונכדו תחותמס השלישי הרחיבו את השפעת הפרעונים לאימפריה הגדולה ביותר שמצרים ראתה אי פעם.
בין שלטונם השיקה חתשפסות, שליטה שהתבססה כפרעה, פרויקטי בנייה רבים, כולל שיקום מקדשים שניזוקו על ידי החיקסוס, ושלחה משלחות מסחר לפונת וחצי האי סיני.[40] כאשר תחותמס השלישי מת בשנת 1425 לפני הספירה, מצרים הייתה אימפריה שהשתרעה מניי בצפון-מערב סוריה ועד האשד הרביעי של הנילוס בנוביה, חיזקה נאמנויות ופתחה גישה לייבוא קריטי כגון ארד ועץ.[41]
פרעוני הממלכה החדשה החלו במיזמי בנייה רחבי היקף כדי לקדם את האל אמון, שפולחנו התעצם והתבסס בכרנך. הם גם בנו אנדרטאות כדי להאדיר את ההישגים של עצמם, הן האמיתיים והן הבדיוניים. מקדש כרנך הוא המקדש המצרי הגדול ביותר שנבנה אי פעם.[42]
בסביבות שנת 1350 לפני הספירה, אוימה יציבותה של הממלכה החדשה כאשר אמנחותפ הרביעי עלה לכס המלכות והנהיג שורה של רפורמות קיצוניות וכאוטיות. לאחר ששינה את שמו לאחנתון, הוא הציג את אתון, אל השמש חסר החשיבות בעבר, בתור האלוהות העליונה, דיכא את הפולחן של רוב האלוהויות האחרות, והעביר את הבירה לעיר החדשה אַחֶתְאַתון (עמארנה של ימינו).[43] הוא היה מסור לדתו החדשה ולסגנון האמנותי (אנ') שלו. לאחר מותו, נזנח פולחן אתון במהירות והסדר הדתי המסורתי הושב על כנו. הפרעונים הבאים, תות ענח' אמון, איי וחרמחב, פעלו למחיקת כל אזכור לכפירה של אחנתון, הידועה כיום בשם תקופת עמארנה (אנ').[44]
בסביבות שנת 1279 לפני הספירה, רעמסס השני, הידוע גם בשם רעמסס הגדול, עלה לכס המלכות, והמשיך לבנות ולהקים עוד מקדשים, פסלים ואובליסקים, ולהוליד יותר ילדים מכל פרעה אחר בהיסטוריה.[א] רעמסס השני, מנהיג צבאי נועז, הוביל את צבאו נגד החתים בקרב קדש (בסוריה המודרנית). בסביבות 1258 לפני הספירה, לאחר שמלחמה שיוויונית שהובילה למבוי סתום, הסכימו הצדדים לחתום על הסכם השלום המתועד הראשון.[45]
עם זאת, עושרה של מצרים הפך אותה ליעד מפתה לפלישה, במיוחד מצד הברברים הלובים ממערב, וגויי הים, קונפדרציה משוערת של יורדי ים מהים האגאי.[ב] בתחילה, הצליח הצבא המצרי להדוף (אנ') את הפלישות הללו. אך בסופו של דבר איבדה מצרים את השליטה על שטחיה הנותרים בדרום כנען, וחלק ניכר ממנה נפל בידי האשורים. ההשפעות של איומים חיצוניים החריפו בגלל בעיות פנימיות כמו שחיתות, שוד קברים ותסיסה אזרחית (אנ'). לאחר שהחזירו לעצמם את כוחם, צברו הכוהנים הגדולים במקדש אמון (אנ') שבתבאי שטחי אדמה ועושר עצומים, וכוחם המורחב גרם לפיזור השלטון המרכזי בארץ מצרים וכניסה לתקופת הביניים השלישית.[46]
לאחר מותו של רעמסס האחד עשר בשנת 1078 לפני הספירה, קיבל סמנדס (אנ') את הסמכות על החלק הצפוני של מצרים ושלט מהעיר טאניס. הדרום נשלט למעשה על ידי הכוהנים הגדולים של אמון בתבאי (אנ'), שהכירו בסמנדס בשמו בלבד.[47] במהלך תקופה זו, התיישבו הלובים בדלתא המערבית, וראשי המתיישבים הללו החלו להגביר את האוטונומיה שלהם. בשנת 945 לפנה"ס, השתלטו נסיכי לוב על הדלתא תחת שושנק הראשון וייסדו את שושלת לוב או השושלת הבובסטיסית, ששלטה במשך כ-200 שנה. שושנק גם השיג את השליטה בדרום מצרים על ידי הצבת בני משפחתו בתפקידי כהונה חשובים. השליטה הלובית החלה להישחק כאשר שושלת יריבה בדלתא קמה בליאונטופוליס (אנ'), והכושים איימו מדרום.
בסביבות שנת 727 לפני הספירה פלש המלך הכושי פ-ענח'י צפונה ותפס את השליטה בתבאי, ובסופו של דבר את הדלתא, והקים את השושלת העשרים וחמש.[48] במהלך תקופת שלטונה של השושלת העשרים וחמש, יצר פרעה תהרקה אימפריה גדולה כמעט כמו הממלכה החדשה. פרעונים מהשושלת העשרים וחמש בנו, או שיקמו, מקדשים ומונומנטים ברחבי עמק הנילוס, כולל בממפיס, כרנך, קאווה וג'בל ברקל.[49] במהלך תקופה זו, בוצעה בעמק הנילוס הבנייה הנרחבת הראשונה של פירמידות (רבות בסודן המודרנית) מאז תקופת הממלכה התיכונה.[50][51][52]
היוקרה מרחיקת הלכת של מצרים ירדה במידה ניכרת לקראת סוף תקופת הביניים השלישית. בעלות בריתה הזרות נפלו תחת תחום ההשפעה האשורי, וב-700 לפני הספירה הפכה המלחמה בין שתי המדינות לבלתי נמנעת. בין 671 ל-667 לפני הספירה החלו האשורים בכיבוש האשורי של מצרים (אנ'). שלטונם של תהרקה ושל יורשו, תנות אמון, היו גדושים בעימותים מתמידים עם האשורים, שמצרים נהנתה מכמה ניצחונות נגדם. בסופו של דבר, האשורים דחפו את הכושים בחזרה לנוביה, כבשו את ממפיס ובזזו את מקדשי תבאי (אנ').[53]
האשורים הותירו את השליטה במצרים לשורה של וסאלים שנודעו בתור המלכים הסאים של השושלת העשרים ושש. עד שנת 653 לפנה"ס, הצליח המלך הסאי פסמתיך הראשון (אנ') להדיח את האשורים בעזרת שכירי חרב יוונים, שגויסו להקים את הצי (אנ') הראשון של מצרים. ההשפעה היוונית (אנ') התרחבה מאוד כאשר עיר-מדינהנאוקרטיס הפכה לביתם של היוונים בדלתא של הנילוס. המלכים הסאיים שישבו בבירה החדשה, סאיס, היו עדים לתחייה קצרה אך נמרצת בכלכלה ובתרבות, אך בשנת 525 לפני הספירה, האימפריה הפרסית, בראשות כנבוזי השני, החלה בכיבוש מצרים, ובסופו של דבר הביסה את פרעה פסמתיך השלישי (אנ') בקרב פלוסיום (אנ'). קמביסס השני קיבל אז את התואר הפורמלי "פרעה", אך שלט במצרים מפרס, והותיר את מצרים בשליטת אחשדרפן. מספר מרידות נגד הפרסים סימנו את המאה ה-5 לפני הספירה, אך מצרים מעולם לא הצליחה להפיל את הפרסים עד סוף המאה.[54]
לאחר סיפוחה לפרס, צורפה מצרים יחד עם קפריסין ופיניקיה לסטראפיה השישית של האימפריה הפרסית האחמנית. תקופה ראשונה זו של השלטון הפרסי על מצרים, הידועה גם בשם השושלת העשרים ושבע, הסתיימה בשנת 402 לפני הספירה, כאשר מצרים חזרה לעצמאות תחת שורה של שושלות ילידים. האחרונה מבין השושלות הללו, השושלת השלושים, התבררה כבית המלוכה הילידי האחרון של מצרים העתיקה, והסתיימה עם מלכותו של נכתנבו השני. שיקום קצר של השלטון הפרסי, המכונה לפעמים השושלת השלושים ואחת, החל בשנת 343 לפנה"ס, אך זמן קצר לאחר מכן, בשנת 332 לפנה"ס, מסר השליט הפרסי מאזאס (Mazaces) את מצרים לידי אלכסנדר מוקדון ללא קרב.[55]
בשנת 332 לפני הספירה, כבש אלכסנדר מוקדון את מצרים עם מעט התנגדות מצד הפרסים והתקבל בברכה על ידי המצרים כגואל. הממשל שהוקם בידי ממשיכי דרכו של אלכסנדר, ממלכת בית תלמי המקדונית (אנ'), התבסס על דגם מצרי בעיר הבירה החדשה אלכסנדריה. העיר הציגה את כוחו ויוקרתו של השלטון ההלניסטי, והפכה למרכז של למידה ותרבות, שכלל את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה המפורסמת כחלק מהמוזאיון.[56]המגדלור של אלכסנדריה האיר את הדרך עבור הספינות הרבות שהמשיכו לייבא ולייצא סחורות וטובין מהעיר ואליה - שכן התלמיים הפכו את המסחר והמפעלים המניבים הכנסות, כגון ייצור פפירוס, בראש סדר העדיפויות שלהם.[57]
התרבות ההלניסטית לא החליפה את התרבות המצרית הילידית, שכן התלמיים תמכו במסורות עתיקות יומין במאמץ להבטיח את נאמנות האוכלוסייה. הם בנו מקדשים חדשים בסגנון מצרי, תמכו בפולחנים מסורתיים והציגו את עצמם כפרעונים. מסורות מסוימות התמזגו, שכן אלים יווניים ומצריים עברו סינקרטיזציה (אנ') לאלוהויות מורכבות, כגון סראפיס, וצורות פיסול יווניות קלאסיות השפיעו על מוטיבים מצריים מסורתיים. למרות מאמציהם לפייס את המצרים, התלמיים היו מאותגרים ממרד ילידים, יריבויות משפחתיות מרות והמון רב עוצמה של אלכסנדריה שנוצר לאחר מותו של תלמי הרביעי.[58] בנוסף, ככל שרומא הסתמכה ביתר שאת על יבוא תבואה ממצרים, גילו הרומאים עניין רב במצב הפוליטי במדינה. המשך מרידות מצרים, פוליטיקאים שאפתניים ומתנגדים רבי עוצמה מהמזרח הקרוב הפכו את המצב הזה לבלתי יציב, מה שהוביל את רומא לשלוח כוחות כדי להבטיח את המדינה כמחוז של האימפריה שלה.[59]
בעקבות תבוסתם של מרקוס אנטוניוס והמלכה התלמיתקלאופטרה השביעית לאוקטביאנוס (לימים הקיסר אוגוסטוס) בקרב אקטיום, הפכה בשנת 30 לפני הספירה מצרים למחוז של האימפריה הרומית. הרומאים הסתמכו במידה רבה על משלוחי תבואה ממצרים, והצבא הרומי, בשליטתו של ניצב שמונה על ידי הקיסר, דכא את המרידות, אכף בקפדנות את גביית המסים הכבדים ומנע התקפות של שודדים, שהפכו לבעיה ידועה לשמצה באותה עת.[60] אלכסנדריה הפכה למרכז חשוב יותר ויותר בנתיב הסחר עם המזרח, שכן מותרות אקזוטיות היו מבוקשות ברומא.[61]
למרות שהרומאים פיתחו יחס עוין יותר מהיוונים כלפי המצרים, נמשכו מספר מסורות כמו חניטה ופולחן לאלים המסורתיים.[62] אמנות דיוקנאות המומיה שגשגה, ומספר קיסרים רומיים הציגו את עצמם כפרעונים, אם כי לא באותה מידה שהתלמיים. הראשונים חיו מחוץ למצרים ולא ביצעו את התפקידים הטקסיים של מלכות מצרים. הממשל המקומי הפך לרומי בסגנון ונסגר למצרים ילידים.[62]
מאמצע המאה הראשונה לספירה, השתרשה הנצרות במצרים והיא נתפסה במקור כפולחן נוסף שניתן לקבלו. עם זאת, הייתה זו דת חסרת פשרות שביקשה לזכות בתשובות מהדתות הפגאניות המצרית והיוונית-רומית (אנ') ואיימה על מסורות דתיות פופולריות. דבר זה הוביל לרדיפה של מומרים לנצרות, שהגיעה לשיאה בטיהורים הגדולים של דיוקלטיאנוס החל משנת 303, אך לבסוף ניצחה הנצרות.[63] בשנת 391 הציג הקיסר הנוצרי תאודוסיוס חקיקה שאסרה על טקסים פגאניים והורתה על סגירת מקדשים.[64] אלכסנדריה הפכה לזירת מהומות אנטי-פגניות גדולות עם דימויים דתיים ציבוריים ופרטיים שנהרסו.[65] כתוצאה מכך, התרבות הדתית הילידית של מצרים הייתה בירידה מתמדת. בעוד האוכלוסיה הילידית המשיכה לדבר בשפתה, היכולת לקרוא כתב חרטומים נעלמה אט אט ככל שתפקידם של כוהני והכוהנות המקדשים המצריים פחת. המקדשים עצמם הוסבו לעתים לכנסיות או ננטשו.[66]
הפרעה היה השליט האבסולוטי, ולפחות מבחינה תאורטית שלט באופן מוחלט על הארץ ועל משאביה. המלך גם היה המפקד הצבאי העליון, ואחראי לכל ההחלטות הצבאיות והמדיניות. המלך הסתמך על בירוקרטיה של פקידים שניהלו את הממלכה. בראש מערכת המנהל עמד פקיד עליון, שפעל כנציגו של המלך בניהול נכסי המלך, הטלת המיסים וגבייתם ומיזמי בנייה. הוא שלט על המערכת המשפטית, האוצר והארכיבים. ברמה המקומית, נחלקה הארץ לאזורים מנהליים המכונים נומות, ובתקופה המאוחרת כבר היו 42 כאלה. המושל של נומה ניהל את האחוזות בנומות והיה אחראי בפני הפקיד העליון. למקדשים היה מקום חשוב ביותר בכלכלה והם היו לא רק מרכזי פולחן, אלא הם גם הפעילו אחוזות גדולות וניהלו את איסוף התרומות הגדולות לאלים וצבירת הנכסים של המקדשים. הפרעונים והפקידים ניהלו את בית האוצר של הממלכה ואת הממגורות הגדולות בהם רוכזו עודפי היבול שנגבו מהחקלאים כמיסים, דמי חכירה ויבול אחוזות פרעה והמקדשים. עודפי היבול שימשו לתשלומים הקשורים למפעלי הבנייה ולחלוקה לאוכלוסייה בתקופות של בצורת והפרעות בייצור החקלאי.
החברה המצרית הייתה מרובדת ביותר. האיכרים הם שהיוו את רוב האוכלוסייה היו בתחתית הסולם החברתי. הם היו צמיתים וחכרו את הקרקע שעיבדו מידי המדינה, המקדשים או שליטי המחוזות. הם היו צריכים לשלם בתום העונה החקלאית חלק מהיבול וביתרה השתמשו לצורכיהם. האיכרים היו נתונים לעבודת כפייה ונאלצו לעבוד במפעלי ההשקיה או הבנייה במשך חלק של השנה. אמנים ואומנים זכו למעמד גבוה יותר משל האיכרים, אך הם פעלו ברובם במסגרת המקדש או ארמון פרעה וקיבלו שכר. הם גם עבדו עצמאית בבתי מלאכה סמוכים למקדשים ומכרו תוצרתם לשוק. הסופרים והפקידים היוו את המעמד הגבוה במצרים העתיקה. עבדות הייתה קיימת במצרים העתיקה, אך לא ידוע באיזה היקף.
לגבי תיאור הכלכלה המצרית בעת העתיקה יש שתי אסכולות. האחת, המכונה קיומית-פרימיטיבית, טוענת שהחברה המצרית הקדומה הייתה פרימיטיבית ומאורגנת במסגרת משפחתית מורחבת המייצרת בצורה מרוכזת אמצעים לקיום והמקבלת מנות לקיום מידי השלטון המרכזי של פרעה ופקידיו. אמצעי הייצור (קרקע, עבודה והון) היו בידי המדינה. הקרקע הייתה בידי פרעה, העובדים היו צמיתים ועסקו בחלק מהזמן בעבודת כפייה. ההון היה בידי הארמון והמקדש. לא היו אמצעי תשלום, מערכות אשראי ומימון ומחירים נקבעו על ידי השלטון המרכזי. המסחר היה מנוהל על ידי השלטונות. השנייה, המכונה פורמלית-מודרנית, טוענת שבמצרים העתיקה פעלו מוסדות כלכליים כפי שאנחנו מכירים אותם היום כמו: זכויות קניין, שווקים חופשיים, אמצעי תשלום, מערכות מימון ואשראי ואמצעי אכיפה כמו חוקים, תקנות, בתי משפט ופקידות העוסקת באכיפה. לפי תאוריה זו האיכרים ובעלי המלאכה קיבלו תשלום שכר חודשי או שהשתכרו מעבודתם בחקלאות ובבתי המלאכה שלהם סכומים שהיו מעל ומעבר לצורכי הקיום. הם צברו את העודפים וסחרו בהם בשווקים. השווקים היו בעיקר במעגנים של הסירות ליד הנהר.
מראה שוק מהתקופה השושלתית הקדומה (המאה ה-25 לפנה"ס). ראו שקי הכתף של הקונים המכילים מוצרים כאמצעי חליפין (תבואות או נחושת למשל)
הממשל קבע יחידות מידה מוסכמות של משקל ונפח נוזלי ויבש. התושבים סחרו ביניהם תוך שימוש ביחידות המידה המוסכמות. שקים של תבואה (שעורה או חיטה) – החאר (Khar) התקבלו כשכר (כ־75 ליטר, כ־50 ק"ג). משכורת חודשית לעובד פשוט הייתה שק (חאר) אחד. עובד מקצועי (למשל בדיר אל-מדינה) השתכר 5.5 שקים (275 ק"ג) תבואה לחודש, ואילו מנהל העבודה היה מקבל בערך 7.5 שקים (375 ק"ג). בנוסף ליחידות נפח של תבואה היו יחידות משקל של נחושת ששימשו כאמצעי תשלום למוצרים גדולים ויקרים יותר כמו רהיטים למשל. יחידת המשקל הסטנדרטית של נחושת בממלכה הקדומה הייתה הדבן ("טבעת") – 91 גרם (Deben). בתקופת הממלכה החדשה הדבן היה 9.1 גרם נחושת. בנוסף לנחושת שימשו הזהב והכסף אמצעי תשלום ושומרי ערך. היו יחסי מחירים קבועים למוצרים העיקריים ששימשו בחליפין כמו תבואות, נחושת, כסף וזהב בכל המדינה על מנת להקל על המסחר. כך שדבן נחושת היה שווה לחצי חאר תבואה, ומאתיים דבן נחושת היו שווים לדבן זהב. דוגמאות של מחירים שמופיעים במסמכים: חולצה למשל, עלתה בערך 5 דבן נחושת, ואילו פרה – 140 דבן. אין הרבה תיעוד על החיים הכלכליים במצרים העתיקה. מרבית המסמכים הם מקברי הפרעונים והפקידים הבכירים ולכן מתארים בעיקר את הכלכלה של הארמון והמקדש. במסמכים והכתובות של אנשים שעסקו במסחר מתגלה תמונה הקרובה יותר לאסכולה הפורמלית-מודרנית. פרטים רבים על חיי יום יום בתקופת הממלכה החדשה נתגלו באוסטרקונים (לוחות אבן וחרס קטנים) בחפירות בדיר אל-מדינה – אתר היישוב של בוני הקברים. הוויכוח לא הוכרע והאסכולות משמשות לסירוגין במקורות.[67]
מערכת משפטית
ראש המערכת המשפטית במצרים העתיקה היה מבחינה רשמית הפרעה, שהיה אחראי להכרזה על חוקים, עשיית צדק ושמירה על החוק והסדר, מושג הקרוי במצרית 'מעאת'. אף על פי שלא שרדו קובצי חוקים ממצרים העתיקה, קיימים מסמכים רבים מבתי דין המראים שהחוק המצרי היה מבוסס על הבנה של "שכל ישר" של הצדק, תוך הדגשה של הגעה לעמק השווה ויישוב קונפליקטים על פני עמידה עקבית בחוקים מסוימים.
על פי המצרים, גברים ונשים, כולל אנשים מכל המעמדות החברתיים מלבד עבדים, נחשבו כשווים בפני החוק, ואפילו האיכר היה יכול לפנות אל הפקיד העליון או אל בית הדין שיקבלו את בקשותיו. לגברים ונשים הייתה הזכות לבעלות על הרכוש ולמכירתו, לחתום על חוזים, להינשא ולהתגרש, לקבל ירושה ולהתעמת בבית הדין. זוגות נשואים יכלו להיות בבעלות משותפת על רכוש ולהגן על עצמם מפני גירושין בעזרת חוזי נישואין, שהגדירו את המחויבות הכספית של הבעל לאשתו ולילדים במקרה של סיום הנישואין. סיפור האיכר צח הלשון ממחיש זאת.
מועצות זקנים, שבממלכה החדשה כונו 'קנבט', היו אחראיות לפסיקה במקרים של תביעות קטנות וסכסוכים קלים, אם כי היכולת של הקנבט לכפות את פסיקותיו הייתה מועטת. קנבטים מקומיים העבירו מקרים חמורים או מורכבים הכוללים רצח, עסקאות קרקע גדולות או שוד קברים ל'קנבט הגדול', בו שפט הפקיד העליון או הפרעה. התובע והנתבע ייצגו את עצמם, ונשבעו לאחת מהאלוהיות המצריות שהם אומרים את האמת. במקרים של שוד קברים או ניסיונות התנקשות, המדינה הייתה התובע והשופט גם יחד, והיא הייתה רשאית לענות את הנאשם על מנת להביא להודאה או להשיג את השמות של שותפיו. בכל סוגי המשפטים, סופרי בית הדין תיעדו את התביעה, העדות והפסיקה במקרה לעיון עתידי.
מהממלכה החדשה לאורקלים החל להיות תפקיד משמעותי במערכת המשפטית, במשפט האזרחי והפלילי. האל נשאל (דרך הפסל שלו) שאלה שהתשובה אליה הייתה בדרך כלל "כן" או "לא". פסל האל, שנישא בידי כמה כהנים, ענה על השאלה על ידי תנועה לאחור או קדימה, או הצבעה על אחת מהתשובות הרשומות על פיסת פפירוס או אוסטרקון.
ציור קיר מצרי המציג עובדים חורשים, קוצרים ודשים תבואה, תחת השגחתו של מנהל עבודה
הענישה על פשעים קלים הייתה בדמות קנסות, מלקות, הטלת מום בפנים או גלות, על פי חומרת המעשה. פשעים חמורים כמו רצח ושוד קברים נענשו בהוצאה להורג. לעיתים הענישה גם הורחבה למשפחת הפושע.
חקלאות
להצלחה של התרבות המצרית העתיקה תרם צירוף של כמה מאפיינים גאוגרפיים: הקרקע הפורייה שנוצרה עקב השיטפונות השנתיים של נהר הנילוס, השפע במי ההשקיה ומזג האוויר החם. המצרים לפיכך יכלו לגדל כמות רבה של מזון, דבר שאפשר לאוכלוסייה לגדול מאוד וכן להקדיש זמן ומשאבים רבים יותר לתחומים תרבותיים, טכנולוגיים ואמנותיים. ניהול קרקע היה חשוב ביותר במצרים העתיקה מכיוון שהמסים היו מבוססים על כמות הקרקע שבבעלות האדם.
החקלאות הייתה מבוססת על מחזור הנילוס. המצרים הבחינו בשלוש עונות בכתביהם: אחט (שיטפון), פֶּרֶת (זריעה), ושמו (קציר). תקופת השיטפון הייתה מיוני ועד ספטמבר, והיא הותירה אחריה על גדות הנהר שכבה של אדמה עשירה במינרלים שהייתה מצוינת לגידולים. לאחר ששכך השיטפון, נמשכה עונת הזריעה והגידול מאוקטובר ועד פברואר. האיכרים חרשו וזרעו בשדות, ואלה הושקו מתעלות. במצרים אין כמעט גשם, ולפיכך נלקחו מי ההשקיה מהנילוס. ממרץ ועד מאי קצרו את היבולים.
מצרים העתיקה הייתה עשירה באבן בנייה ובמחצבי בדיל, זהב ואבנים חצי-יקרות; משאבי טבע אלה אפשרו למצרים לבנות מונומנטים, לפסלפסלים, ליצור כלים ולעצב תכשיטים. חונטים השתמשו במלחים מוואדי נטרון עבור המומיות, ומשם גם לקחו גבס.
המחצבים היו מצויים בוואדיות מרוחקים במדבר המזרחי ובסיני ועל מנת לכרות אותם היה צורך במסעות גדולים שמומנו בידי המדינה. אסירים ועבדים שימשו ככוח העבודה לכרייה, אך גם איכרים פשוטים הוכרחו לעבוד בעבודה קשה זו.
נחושת הייתה המתכת החשובה ביותר ליצור כלים במצרים העתיקה, והיא נכרתה בעיקר בסיני וגם בהרי אילת, שם נמצאו שרידים של תנורים להפקת הנחושת ומקדשים קטנים של העובדים במקום. זהב נאסף על ידי שטיפה של אדמה עשירה בגרגירי זהב או על ידי טחינה של סלע קוורץ שבתוכו יש זהב. ברזל נכרה בעיקר במצרים העליונה.
אבן לבנייה הייתה שכיחה במצרים; אבן גיר נכרתה בכל עמק הנילוס, גרניט נלקח מאסואן, ובזלת ואבן חול מהוואדיות במדבר המזרחי.
שפה
השפה המצרית שייכת למשפחה האפרו-אסיאתית, ויש קשרים בינה ובין השפות השמיות – למשל עברית או ערבית, וכן בינה ובין השפות החמיות של צפון אפריקה, כמו הברברית. מצרית הייתה בשימוש מלפני 3000 לפנה"ס ועד למאה ה-11 לספירה. במשך תקופה ארוכה זאת, היו שינויים רבים בהגייה ובסמנטיקה שלה, והיא דוברה בדיאלקטים שונים. דמוטית התפתחה ממצרית מאוחרת ושרדה עד למאה החמישית; קופטית, שפת הקודש של הכנסייה הקופטית, היא הגלגול המאוחר ביותר של המצרית העתיקה.
שיטת הכתב המצרית העתיקה ידועה כ"כתב הירוגליפי" או כתב חרטומים, והיא מורכבת מכ-500 סמלים[דרוש מקור]. אין הסבר ברור לאופן שבו הומצאה השיטה, אך זמן קצר לפני 3000 לפנה"ס היא אומצה ושוכללה. כל הירוגליף הוא ציור של דבר אמיתי – ציפור, כלי, או חלק גוף – ורוב ההירוגליפים השכיחים מקבילים לעיצור מסוים. כמו בשפות השמיות, הכתב המצרי אינו כולל תנועות.
ההירוגליפים היו הכתב הרשמי, שנכתב על קברים ועל מונומנטים מאבן, ולעיתים קרובות הוא היה מפורט ומוקפד כמו יצירת אמנות. בכתיבה היום-יומית, לעומת זאת, נעשה שימוש בצורה פשוטה יותר של כתיבה המכונה היארטית. בעוד שהירוגליפים פורמליים נקראו בטורים או בשורות בשני הכיוונים, היארטית תמיד נכתבה מימין לשמאל, ובדרך כלל בשורות אופקיות. לאחר שהדמוטית נעשתה לשפה המדוברת הדומיננטית, צורה חדשה של כתיבה שנקראה גם היא דמוטית נעשתה מקובלת, ושיטת כתיבה זו – לצד הירוגליפים רשמיים – היא שכתובה על אבן רוזטה, במקביל לטקסט היווני. במאה הראשונה לספירה, נוצרים קופטים שחיו במצרים כתבו בשפה שלהם במקום בדמוטית, והשתמשו באלפבית יווני מותאם, בכתב שידוע כקופטית. אף על פי שעדיין נעשה שימוש בהירוגליפים הרשמיים עד למאה הרביעית לספירה, בשלב זה ידע רק קומץ כהנים לקרוא אותם; עם הפירוק של המוסדות הדתיים המסורתיים, אבדה גם הבנת ההירוגליפים. רק ב-1822, לאחר גילוי אבן רוזטה ב-1799, ושנים של מחקר, פוענח הכתב.
כתיבה הופיעה לראשונה בהקשר למלוכה, על תוויות ותגים המצורפים לפריטים שהושמו בקברים מלכותיים. עד תקופת הממלכה הקדומה, מסורת כתיבה זו התפתחה לאוטוביוגרפית-קבר, שבה האדם ביקש לכתוב על קברו את קורות חייו. מספר יצירות מוכרות ביותר של הספרות המצרית העתיקה, כמו כתבי הפירמידות וכתבי ארונות קבורה נכתבו במצרית קלאסית, שהמשיכה להיות שפת הכתיבה עד שנת 1300 לפני הספירה בערך. הסוגה הספרותית הידועה כ'סבייט' (הוראות), פותחה על מנת להעביר תורות והדרכה מאצילים. פפירוס איפוור, שיר קינה המתאר אסונות טבע וטלטלות חברתיות, הוא דוגמה בולטת. בתקופת הביניים הראשונה ובממלכה התיכונה, סגנון הספרות השתנה, כש"סיפורו של שאנהת" והאיכר צח הלשון הם מהקלאסיים שבספרות המצרית.[69] בזמן זה נכתב גם פפירוס ווסטכר, סדרת סיפורים שסופרה לח'ופו בידי בניו, ועוסקת בנסים שנעשו בידי הכהנים.[70]משלי אמנ-אמ-אפה נחשבים ליצירת מופת של ספרות המזרח הקרוב. [71]
מצרית מאוחרת דוברה מתקופת הממלכה החדשה ואילך והיא מיוצגת במסמכים מנהליים של ראמסייד (שושלות 19 ו-20), בשירת אהבה ובסיפורים, כמו גם בכתבים דמוטיים וקופטיים. לקראת סוף תקופת הממלכה החדשה נכתבו סיפור ון-אמון והוראות אני. הסיפור הראשון עוסק באציל שנשדד בדרכו לקנות ארזים מלבנון ומאבקו לשוב למצרים; הטקסט מסמן גם את סוף מצרים המאוחדת ותחילת תקופת הביניים השלישית. משנת 700 לפני הספירה לערך נכתבו סיפורים והוראות סיפוריים, כמו הוראותיו של אונששונקי (Instructions of Onchsheshonqy), וכן מסמכים אישיים ועסקיים בכתב ובפאזה הדמוטית של המצרית. סיפורים רבים שנכתבו בצורה דמוטית במהלך התקופה היוונית-רומית (אנ') התרחשו בתקופות היסטוריות קודמות, כאשר מצרים הייתה אומה עצמאית שנשלטה על ידי פרעונים גדולים כמו רעמסס השני.[72]
האדריכלות במצרים העתיקה כוללת כמה מהמבנים המפורסמים ביותר בעולם: הפירמידה הגדולה של גיזה, מקדשי אבו סימבל, והמקדשים בכרנך. כל מיזמי הבנייה הגדולים אורגנו ומומנו בידי המדינה, והם מילאו תפקיד דתי, צבאי והיסטורי חשוב, ובעיקר חיזקו את הפרעה ופרסמו אותו, וכך הבטיחו את שמירת מורשתו לשנים רבות. המצרים היו בנאים מוכשרים בעלי ידע רב בשיטות בנייה וסקירת קרקעות. בעזרת חבלים וכלים פשוטים אחרים, האדריכלים יכלו לבנות מבני אבן גדולים בדיוק רב.
רוב המבנים במצרים העתיקה, כולל ארמון פרעה, נבנו מחומרים מתכלים כמו לבני בוץ ועץ, ולכן לא שרדו. מבנים חשובים כמו מקדשים וקברים היו אמורים להיות קיימים לעד ולכן נבנו מאבן. מבנה האבן הגדול הראשון בעולם, מערך הקבורה של ג'וסר, נבנה בתקופת השושלת השלישית כחיקוי אבן למבני העץ ולבני הבוץ ששימשו בחיים היום-יומיים.
האלמנטים האדריכליים ששימשו במערך הקבורה של דחשור, כולל בנייה של גגות מאבנים עצומות שנתמכות בידי הקירות החיצוניים ועמודים צפופים, המשיכו להיות בשימוש במשך רוב ההיסטוריה של התרבות המצרית הקדומה. גם סגנונות קישוט שקיימים כבר בממלכה הקדומה, כמו מוטיב הפפירוס והלוטוס, מהווים מוטיב חוזר בכל האדריכלות המצרית לאחר מכן.
מבנה הקבורה המוקדם ביותר במצרים העתיקה היה המסטבה, מבנה מלבני בעל גג שטוח, מאבן או לבני בוץ, שנבנה מעל לחדר קבורה תת-קרקעי. המסטבה היה הקבר המקובל ביותר בקרב האצולה בממלכה הקדומה, והפירמידה הראשונה, פירמידת המדרגות של דחשור, היא למעשה סדרה של מסטבות אבן שנבנו זו על גבי זו. פירמידת המדרגות כנראה הייתה ההשראה לפירמידות האמיתיות הראשונות. פירמידות נבנו בידי הפרעונים של הממלכה הקדומה והתיכונה, אך לאחר מכן שליטים עברו לקברים פחות בולטים, חצובים בסלע. פרעונים בממלכה החדשה בנו את קבריהם החצובים בסלע בעמק המלכים, ובתקופת הביניים השלישית, פרעונים הפסיקו לבנות מבני קבורה מלכותיים גדולים.
המקדשים המצריים העתיקים ביותר שהשתמרו, מהממלכה הקדומה, הם אולמות יחידים, בעלי גגות אבן הנתמכים בעמודים. המקדשים המשויכים לפירמידות בגיזה הם דוגמאות לסוג מוקדם זה של מקדש. בתקופת השושלת החמישית, הפרעונים פיתחו את מקדש השמש, שמוקדו היה באובליסק הידוע כ"אבן הבנבן". סביב אבן הבנבן ומבנים אחרים במקדש היה קיר חיצוני, והם חוברו לנילוס דרך שביל מרוצף ומוגבה שבסופו "מקדש עמק". בממלכה החדשה, אדריכלים הוסיפו את ה'פילון', החצר החיצונית, ואולם סגור עם עמודים, המכונה 'היפוסטיל', לפני המבנה הפנימי של המקדש. מכיוון שלאנשים הפשוטים לא הותר להיכנס אל מעבר לאולם הכניסה הפתוח, האלוהות שהתגוררה באולם הפנימי הייתה מרוחקת מהעולם החיצוני. סוג זה של מקדש שימש עד לתקופה התלמאית והרומית.
המצרים יצרו אמנות ששירתה מטרות פונקציונליות, ולא למטרות של ביטוי יצירתיות. במשך 3500 שנים, אמנים שמרו על צורות אמנותיות שהתפתחו בתקופת ממלכה הקדומה, תוך התאמה לעקרונות קשוחים, שלא הושפעו כמעט מהשפעה חיצונית או שינוי פנימי. סטנדרטים אמנותיים אלה – קווים, צורות ושטחי צבע פשוטים בצירוף המאפיין של הטלה שטוחה של דמויות ללא עומק – יוצרים תחושה של סדר ואיזון בתוך הציור או התבליט. בשל החוקים הקשוחים ששלטו בה, האמנות המצרית שירתה את המטרות הפוליטיות והדתיות שלה באופן מדויק וברור.
הפרעונים השתמשו בתבליטים על גבי אסטלות, על קירות מקדשים או על אובליסקים כדי לתעד ניצחונות בקרב, ציוויים מלוכתיים וסצנות דתיות. אמנות זו האדירה את הפרעה, תיעדה את הגרסה שלו לאירועים היסטוריים, וביססה את היחס בין המצרים לבין האלוהיות שלהם. לאזרחים פשוטים הייתה גישה לאמנות קבורה, כמו פסלי ה'שבטי' וספרי המתים, והם האמינו שאלה יגנו עליהם בחיים שלאחר המוות.
המצרים לא הבחינו בין טקסט לבין ציור, והשניים היו ארוגים זה בזה על קירות מקדשים וקברים, ארונות קבורה, אסטלות, ואפילו פסלים. מנטליות זו משתקפת אפילו בדוגמאות המוקדמות ביותר של האמנות המצרית, כמו לוח השחיקה של נערמר, שבה ניתן לקרוא את הדמויות המוצגות גם כהירוגליפים.
האמונה באלים ובחיים לאחר המוות הייתה מרכזית ביותר בתרבות המצרית מתחילתה. לפרעה הייתה זכות לשלוט בשל הקשר שלו עם האלים, והוא פעל כמקשר בין עולם הרוח לעולם החומר. הפנתאון המצרי היה מאוכלס במגוון רחב של אלים שלהם היו כוחות על-טבעיים, אם כי מוגבלים לפעמים, ושאליהם ניתן היה לקרוא לעזרה או להגנה. האלים לא תמיד היו טובים לאדם, ולפעמים היה צורך להשקיט את כעסם בתפילות או בקרבנות. המבנה של פנתיאון האלים השתנה כל הזמן כשאלים חדשים קודמו בהיררכיה, אך הכהנים לא עשו כל מאמץ לארגן את סיפורי הבריאה והמיתוסים האחרים, שסתרו לעיתים זה את זה, למערכת עקבית אחת.
אילן יוחסין של אלי מצרים העתיקה הבראשתיים
מבחינה רשמית, הפולחן לאלים נעשה במקדשים, בידי כהנים שפעלו כשליחים של הפרעה. במרכז המקדש הוצב פסל האל, שבו הגשים האל את עצמו. המקדשים לא היו מקומות של פולחן ציבורי או של אסיפות, ורק בימי חג, בטקסים או בחגיגות, הוצא פסל האל מן המקדש. באופן רגיל, התחום של האל היה סגור בפני העולם החיצוני, והיה נגיש רק לפקידי המקדש; אזרחים רגילים שרצו קשר ישיר יותר עם האל יכלו לעבוד לפסלים פרטיים בבית, וקמעות סיפקו הגנה אישית מתמדת מפני כוחות הכאוס. לאחר תקופת הממלכה החדשה, הושם פחות דגש על הקשר של הפרעה לאל, ולכן גם על התפקיד שלו כמתווך בינו לבין העולם האנושי, והמנהגים הדתיים השתנו לפולחן ישיר יותר של האל. כתוצאה מכך, הכהנים פיתחו מערכת של אורקלים כדי לתקשר את רצונו של האל ישירות לעם. אורקל היה עשוי להיות פסל של האל שנשאל שאלה של כן ולא, לה הוא ענה בעזרת מניפולציות נסתרות של הכנן. הכהנים יכלו גם להציב שאלות לאורקל מאחורי דלת סגורה. אורקלים נעשו פופולריים ביותר לפסקים משפטים או להצדקת פעולות צבאיות והחלטות פוליטיות.
המצרים האמינו שכל אדם מורכב מחלק פיזי וחלק רוחני. בנוסף לגוף, לכל אדם יש 'שעות' (צל), 'בא' (אישיות או נשמה), 'קה' (כוח חיים) ו'רן' (שם). הלב, ולא המוח, נחשב למושב המחשבות והרגשות. לאחר המוות, ההיבטים הרוחניים שוחררו מהגוף ויכלו לנוע באופן חופשי, אך הם נצרכו למשהו פיזי (תחליף, פסל למשל) שיהווה עבורם בית קבוע. המטרה האולטימטיבית של הנפטר הייתה להצטרף ל'קה' ול'בה' שלו ולהיעשות לאחד מה"מתים הברוכים", הממשיכים לחיות כ'אח'. כדי שדבר זה יקרה, הנפטר היה צריך להישפט כראוי לכך במשפט, שבו הלב נשקל כנגד 'נוצת המעאת', או האמת. אם הוא נמצא ראוי, המשיך הנפטר להתקיים על פני הארץ באופן רוחני.
מנהגי קבורה
למצרים הקדמונים הייתה מערכת מורכבת של מנהגי קבורה. הם האמינו שיש צורך לשמור על מנהגים אלה כדי להבטיח חיים לאחר המוות. מנהגים אלה כללו שימור של הגופה בחניטה, טקסי קבורה, וקבורה לצד חפצים שישמשו את הנפטר בחיים שלאחר המוות.
לפני תקופת הממלכה הקדומה, גופות שנקברו בקברים במדבר שומרו באופן טבעי בשל היובש. תנאי היובש במצרים המשיכו לשרת את העניים, שלא יכלו לשלם על הכנות הקבורה המורכבות בהן השתמשה האליטה. אולם, מצרים עשירים רבים איבדו את יתרון החניטה הטבעית של המדבר כשהחלו לקבור את מתיהם בקברי אבן. כתוצאה מכך, האליטה בממלכה הקדומה והתיכונה החלה להשתמש בחניטה מלאכותית, שכללה הוצאה של האיברים הפנימיים, עטיפת הגופה בבד, ציפויה בגבס או בשרף, ולפעמים ציור או פיסול של פרטי הפנים. בתום תהליך החניטה, נקברה הגופה בסרקופג או בארון עץ. החל מהשושלת הרביעית, המעיים, הריאות, הכבד והקיבה שומרו בנפרד בכד וקיבלו הגנה סמלית מפסלים של ארבעת בני הורוס.
עד תקופת הממלכה החדשה, המצרים כבר הגיעו למומחיות באמנות החניטה; הטכניקה הטובה ביותר ארכה 70 יום וכללה הסרה של האיברים הפנימיים, הוצאת המוח דרך האף, וייבוש הגופה בתערובת של מלחים. לאחר מכן, נעטפה הגופה בבד עם קמיעות מגינים שהושמו בין השכבות, והוצבה בארון מעוטר דמוי-אדם. מומיות מהתקופה המאוחרת גם הוצבו בקופסאות מומיה צבועות. פרקטיקת שימור הגופה הידרדרה בתקופה התלמאית והרומית, בעוד דגש רב יותר ניתן למראה החיצוני של המומיה, אשר עוטרה במעוינים מורכבים שנעשו בבד העוטף.
כל נפטר, בלי קשר למעמדו הכלכלי או החברתי, נקבר יחד עם חפצים שיועדו לו, כגון מזון או תכשיטים. העשירים נקברו עם כמויות גדולות יותר של חפצי יוקרה ואפילו רהיטים. החל מהממלכה החדשה, ספרי מתים נכללו בקבר, ובהם לחשים והוראות לשמירה בחיים שלאחר המוות. בתקופת הממלכה החדשה נוספו גם פסלי שאטי, על מנת לבצע עבודות פיזיות בחיים שלאחר המוות.
כל קבורה מצרית לוותה בטקסים שבהם הנפטר הוחיה מחדש באופן מאגי. פרוצדורה זו כללה נגיעה בפה ובעיניים של המת בכלים טקסיים כדי להשיב את כוח הדיבור, התנועה והראייה. לאחר הקבורה, היו צריכים קרובי הנפטר להתפלל לזכותו של הנפטר, ומדי פעם להביא מזון לקברו.
הנשים במצרים העתיקה הוו חלק מהריטואל הדתי של טקסי הקבורה בשמשן כמקוננות מקצועיות. הן ביצעו את תפקידן בקבוצות כבדרך כלל כשהן פרועות שיער וידיהן מורמות מעל ראשיהן כשהן בוכות, שרות קינות ורוקדות ריקודי אבל. כל זאת תוך תהליך לקיחת הגופה לקבר.[73]
עדויות ארכאולוגיות המעידות על שימוש נפוץ בארונות קבורה בני 2500 שנה נחשפו בנקרופוליס דרומית לקהיר.[74]
משחקים ופנאי
המצרים הקדמונים עסקו במגוון פעילויות פנאי, ביניהן משחקים ומוזיקה. סנת, משחק לוח שבו הונעו כלים על פי סיכויים רנדומליים, היה פופולרי כבר בתקופות מוקדמות ביותר; משחק דומה אחר היה מהן, עם לוח משחק עגול. משחקי כדור וג'אגלינג היו פופולריים בקרב הילדים, וגם איגרוף מתועד בקבר בבני חאסן. העשירים בילו את זמנם גם בציד ובשיט.
מוזיקה וריקוד היו בילויים מקובלים לאלה שהיו להם האמצעים לכך. כלים עתיקים כוללים חליל ונבל, ואילו כלים הדומים לחצוצרה התפתחו מאוחר יותר. בממלכה החדשה, המצרים ניגנו על פעמונים, מצילתיים, טמבורינות ותופים, וייבאו לאוטות ונבלים מאסיה. הסיסטרום היה כלי מוזיקלי הדומה לרעשן, שהיה חשוב במיוחד בטקסים דתיים.
יחסי חוץ
מסחר
המצרים הקדמונים סחרו עם שכניהם כדי להשיג חומרים נדירים ואקזוטיים שלא היו קיימים במצרים. היקף המסחר היה מצומצם והתרכז בעיקר ביבוא עצים, נחושת, כסף, בשמים ואבנים יקרות. בתקופה הקדם-שושלתית, בתחילת תקופת הממלכה הקדומה, הם החלו לסחור עם נוביה על מנת להשיג זהב וקטורת. הם גם סחרו עם ארץ ישראל, כפי שמוכח מכדי שמן בסגנון ארצישראלי שנמצאו בקברים של הפרעונים מהשושלת הראשונה. עד השושלת השנייה, המצרים גם החלו לסחור עם ביבלוס, מקור חשוב של עץ איכותי שלא היה קיים במצרים. מסחר ימי (בים סוף) החל כבר בשושלת הקדומה עם ארץ פונט (מזוהה עם אריתריאה וסומליה של היום) שסיפקה זהב, שרף ריחני, הובנה, שנהב וחיות אקזוטיות כמו בבונים וקופים שונים.
מצרים סחרה עם קפריסין של ימינו ועם אנטוליה שסיפקו לה נחושת וכסף. המצרים אהבו את האבן הכחולה לפיס לזולי, אותה הביאו מאפגניסטן הרחוקה של זמננו. שותפי הסחר בים התיכון כללו את כרתים, שסיפקו, בין השאר, שמן זית.
תמורת יבוא חפצי המותרות וחומרי הגלם, המצרים ייצאו בעיקר תבואה, זהב, בדים ופפירוס, וכן מוצרים מוגמרים כמו חפצי אבן וזכוכית.
הצבא המצרי היה אחראי לשמירת הדומיננטיות של מצרים באזור. הצבא הגן על משלחות הכרייה לסיני בתקופת הממלכה הקדומה ולחם במלחמות אזרחים בתקופות הביניים הראשונה והשנייה. הצבא היה אחראי לשמירה על ביצורים לאורך דרכי המסחר הראשיות, כמו אלה שנמצאו בעיר בוהן בדרך לנוביה. מבצרים הוקמו גם כדי שיהוו בסיסי צבא, כמו המבצר בסילה, שהיה בסיס למסעות למזרח. בממלכה החדשה, סדרה של פרעונים השתמשה בצבא המצרי כדי לכבוש את כוש וחלקים מארץ ישראל וסוריה.
הציוד הצבאי הטיפוסי כלל קשתות וחצים, כידונים, ומגינים שנעשו על ידי מתיחה של עור חיה על מסגרת עץ. בממלכה החדשה, הצבא החל להשתמש במרכבות שהובאו לראשונה בידי החיקסוס בתקופת הביניים השנייה. כלי הנשק והשריון השתפרו לאחר תחילת השימוש בברונזה: המגינים נעשו כעת מעץ מלא עם ציפוי ברונזה, חוד הכידון היה מברונזה, וסוג של חרב קצרה שנעשתה מברונזה אומצה מחיילים אסיאתיים.
הפרעה בדרך כלל תואר באמנות ובספרות כרוכב בראש צבאו, ויש עדויות לכך שלפחות כמה פרעונים אכן עשו זאת. החיילים גויסו מהאוכלוסייה כולה, אך בזמן הממלכה החדשה, ובעיקר לאחריה, נשכרו חיילים מנוביה, כוש ולוב למלחמה עבור מצרים, תחת הפיקוד של קצינים מעמים אלה.
רפואה
הבעיות הרפואיות מהם סבלו המצרים הקדמונים היו קשורות בסביבת המחיה הטבעית שלהם. המגורים סמוך לנילוס הביאו להתפרצותן של מחלות טפיליות שונות, כגון מלריה ובילהרציה, שגרמו לפגיעה בכבד ובמעיים. מקרי פציעות כתוצאה מהיתקלות בתנינים והיפופוטמים ששכנו בנילוס היו שכיחים אף הם והצריכו טיפול. בנוסף על כך היה הנזק המצטבר שנגרם בשל לחץ על עמוד השדרה והמפרקים כתוצאה מהעבודה הפיזית הקשה בחקלאות ובבניין ופציעות שנגרמו כתוצאה מתאונות עבודה.
התזונה של השכבות האמידות באוכלוסייה הייתה עשירה בסוכרים והביאה לעיתים קרובות להתפתחות דלקות חניכיים. המומיות החנוטות של רבים מבני המעמדות הגבוהים חושפות עודף משקל ומצב בריאותי רעוע כתוצאה מאכילה וסביאת יתר. תוחלת החיים הצפויה באותם ימים למצרי הממוצע הייתה כ-35 שנים לגברים וכ-30 שנים לנשים, ותמותת תינוקות הייתה נפוצה (כשליש מהאוכלוסייה לא הגיעה לגיל בגרות).
הרופאים של מצרים העתיקה היו מוערכים ביותר במזרח התיכון הקדום בשל כישוריהם הריפויים, וחלקם, כגון הרופא אמנחותפ, נותרו מפורסמים שנים רבות לאחר מותם. הרודוטוס מציין את הדרגה הגבוהה של התמחות בקרב הרופאים המצריים, כאשר חלקם התמחו ברפואת הראש והבטן בעוד שאחרים התמחו ברפואת עיניים ורפואת שיניים. ההכשרה של הרופאים התקיימה במוסד שנקרא בשם "בית החיים". במיוחד נודעו בתי החיים בערים פר-בסט בזמן הממלכה החדשה ואבידוס וסאיס בתקופה המאוחרת. פפירוסים רפואיים מצביעים על ידע רב באנטומיה, טיפול בפציעות וטיפולים פרקטיים שונים.
הרופאים המצרים השתמשו בשיטות טיפול מגוונות: פצעים טופלו באמצעות חבישות עם בשר נא, בד פשתן לבן, תפרים, פדים, וחבישות עם צמר גפן טבול בדבש למניעת זיהומים. אופיום ותמצית צמח הבלדונה שימשו כמשככי כאבים. בטיפול בכוויות השתמשו בתחבושות ספוגות בחלב אם. עובש (מלחם מקולקל, סוג של אנטיביוטיקה טבעית), דבש ומלחי נחושת שימשו למניעת זיהום מאבק ולכלוך של פצעי כוויות. המצרים נהגו לאכול שום ובצל שהאמינו כי הם בעלי סגולות רפואיות שונות.
מנתחים מצרים תפרו פצעים, קיבעו עצמות שבורות וביצעו כריתה של גפיים בסכנת נמק. במקרים קשים בהם לא יכלו להציל את החולים ממוות עשו הרופאים המצריים ככל יכולתם על מנת להקל את ייסוריהם. בנוסף לכך האמינו המצרים בסגולות הרפואיות של התפילה אל האלים ונהגו לשאת תפילותיהם אל האלה איזיס, אלת הרפואה המצרית, בבקשת רפואה והחלמה.
העתק מדויק של המפה האסטרונומית בקברו של סנמות, השושלת השמונה-עשרה.[75]
הדוגמאות המוקדמות ביותר לחישובים מתמטיים מתוארכים לתקופת נקאדה הקדם-שושלתית, ומראות מערכת ספרות מפותחת במלואה.[ג] חשיבותה של המתמטיקה למצרי המשכיל עולה במכתב בדיוני של הממלכה החדשה, שבו הכותב מציע תחרות אקדמית בין עצמו לפקיד אחר בנוגע למשימות חישוב יומיומיות כגון חישוב שטח אדמה, עבודה ותבואה. כתבים כמו פפירוס רינד ופפירוס מוסקבה (אנ') מראים שהמצרים הקדמונים יכלו לבצע את ארבע הפעולות המתמטיות הבסיסיות - חיבור, חיסור, כפל (אנ') וחילוק - להשתמש בשברים, לחשב את שטחיהם של מלבנים, משולשים ומעגלים ולחשב את נפחיהם של קופסאות, עמודים ופירמידות. הם הבינו מושגים בסיסיים של אלגברה (אנ') וגיאומטריה (אנ'), ויכלו לפתור מערכות משוואות לינאריות.
הסימון המתמטי היה עשרוני, והתבסס על סימני חרטומים לכל חזקה של עשר עד מיליון. כל אחד מאלה יכול להיכתב את מספר הפעמים הדרוש כדי להוסיף למספר הרצוי. כדי לכתוב את המספר שמונים או שמונה מאות, הסמל של עשר או מאה נכתב שמונה פעמים בהתאמה. מכיוון ששיטות החישוב שלהם לא יכלו להתמודד עם רוב השברים עם מונה גדול מאחד, הם היו צריכים לכתוב שברים כסכום של מספר שברים. לדוגמה, הם פתרו את השבר שתי חמישיות לסכום של שליש ואחד חלקי חמש עשרה. טבלאות ערכים סטנדרטיות הקלו על כך. עם זאת, מספר שברים נפוצים נכתבו עם גליף מיוחד - המקבילה לשני שליש המודרנית מוצגת בצד שמאל.
המתמטיקאים המצרים הקדמונים הכירו את משפט פיתגורס כנוסחה אמפירית. הם היו מודעים, למשל, לכך שלמשולש יש זווית ישרה מול היֶתֶר כאשר צלעותיו נמצאות ביחס של 3–4–5. הם הצליחו להעריך את שטחו של מעגל על ידי הפחתת תשיעית מקוטרו והעלאת התוצאה בריבוע:
במצרים העתיקה נהגו שני לוחות שנה. לוח שנה ירחי ששימש כלוח דתי, ולוח אזרחי שבו אורך השנה תמיד 365 ימים ללא שנה מעוברת. השנה נחלקה ל-12 חודשים בני 30 יום וחמשה ימים נוספים בין סוף השנה לתחילת השנה החדשה. היממה החלה בעלות השחר והחודש הירחי הסתיים בראיית הירח האחרונה שאז הוא זורח זמן קצר לפני השמש. בתקופה מסוימת הונהג מחזור של 25 שנה שמהן 9 שנים בנות 13 חודשים, באופן זה הלוח הירחי הותאם ללוח האזרחי בדיוק רב, רק כעבור למעלה מ-500 שנה יצטבר פער של יום אחד בין הלוח הירחי למופעי הירח. תלמי השלישי הכריז בצו קנופוס על תיקון סטיית הלוח האזרחי מיום זריחת סיריוס בבוקר על ידי הוספת יום אחד מדי 4 שנים, הכרזה זו לא יושמה בפועל עד כיבוש מצרים על ידי האימפריה הרומית שבה נהג הלוח היוליאני שמבוסס על תיקון זה.[76]
לבוש הגברים בני המעמד הגבוה היה בגד לבן עם קפלים. לבוש הנשים היה גם הוא לבן אך ללא קפלים, שמלה ארוכה וישרה. העניים והמשרתים כמעט ולא לבשו דבר.
בגדיהם היו עשויים פשתן, בד שהוא איכותי בעמידותו עם סיבים ארוכים, וקליל ואוורירי המתאים למזג האוויר החם של אזור מצרים. תהליך הכנת הבד כלל את גידול הצמח פשתן, טוויית סיביו לחוטים ואריגתם באמצעות נול.
מרכיבים נוספים בלבוש
בנוסף לבגדים, במצרים העתיקה נהגו הנשים והגברים העשירים גם להתאפר, ענדו תכשיטים ועטו פאות נכריות, שכיסו ראשים מגולחים לחלוטין, מחשש לכינים. האופנה של שיער והפאות הייתה נפוצה מאוד במצרים, דבר שגרם להתפתחות תעשייה ענפה בתחום זה ולריבוי מקצועות הקשורים בשיער למשל ספרות, ייצור פאות, הכנת שמנים ארומטיים לשיער וייצור קישוטי שיער מיוחדים. המצרים הקפידו על חבישת פיאות בהתאם למעמדם.[78]
^עם שתי נשותיו הראשיות והרמון הגדול, רעמסס השני הוליד יותר מ-100 ילדים. (Clayton (1994), p. 146)
^מתוך Killebrew & Lehmann (2013), עמ' 2: "נטבע לראשונה בשנת 1881 על ידי האגיפטולוג הצרפתי G. Maspero (1896), המונח המטעה משהו "עמי ים" מקיף את המילים האתנוניות לוּקַה, שַרְדַנַה, שֶקֶלֶש, טֵרֶש, אֵקְוֵש, דֶנְנ, סִיקוּלוּ / Tjekker, וֱשוֱש (ופלשת) הערת שוליים: המונח המודרני "עמי הים" מתייחס לעמים המופיעים במספר טקסטים מצריים של הממלכה החדשה כמקורם ב"איים"... השימוש במרכאות בשילוב עם המונח "עמי ים" בכותרת שלנו נועד למשוך את תשומת הלב לבעייתיות של זה נפוץ. מונח ראוי לציין שהכינוי "של הים" מופיע רק ביחס לשרדן, שקלש, ו-Eqwesh לכמה אתנונים נוספים, כולל הפלשתים, שמוצגים בהופעתם המוקדמת ביותר כפולשים מהצפון בתקופת שלטונם של מרנפת ורעמסס השלישי".
מתוך Drews (1993), עמ' 48–61: "התזה לפיה "הגירה גדולה של עמי הים" התרחשה בסביבות 1200 לפנה"ס מבוססת כביכול על כתובות מצריות, אחת מתקופת שלטונו של מרנפטה ואחרת מתקופת שלטונו של רעמסס. ובכל זאת בכתובות עצמן לא מופיעה הגירה כזו לאחר סקירת מה יש לכתבים המצריים לומר 'עמי הים', ציין לאחרונה אגיפטולוג אחד (וולפגנג הלק) כי למרות שחלק מהדברים אינם ברורים, "אין זה ברור: Nach den agyptischen Texten haben wir es nicht mit einer 'Volkerwanderung' zu tun כך מבוססת השערת ההגירה." לא על הכתובות עצמן אלא על פרשנותן".
^ההבנה של המתמטיקה המצרית אינה שלמה עקב מיעוט חומר זמין והיעדר לימוד ממצה של הכתבים שנחשפו.
Nicholas Liverpool Presiden DominikaMasa jabatan2 Oktober 2003 – 17 September 2012Perdana MenteriPierre CharlesOsborne Riviere (pjs.)Roosevelt Skerrit PendahuluVernon ShawPenggantiEliud Williams Informasi pribadiLahir9 September 1934 (umur 89)Grand Bay, DominikaPartai politikIndependenSuami/istriVerna LiverpoolAlma materUniversitas HullIns of Court School of LawUniversitas SheffieldSunting kotak info • L • B Nicholas Joseph Orville Liverpool (lahir 9 September 19...
Halaman ini berisi artikel tentang film Indonesia tahun 1982. Untuk film Indonesia mendatang, lihat Ratu Ilmu Hitam (film 2019). Ratu Ilmu HitamSutradaraImam TantowiProduserSabirin KasdaniDitulis olehSubagio SamtaniPemeranSuzannaAlan NuariSofia WDTeddy PurbaMien BrodjoW.D. MochtarDoddy SukmaDorman BorismanSiska WidowatiHIM DamsyikPenata musikGatot SudartoSinematograferAsmawiPenyuntingE. Mukhsin HamzahDistributorRapi FilmsTanggal rilis14 Januari 1982Durasi95 menitNegaraIndonesia Ratu Ilm...
Questa voce o sezione sugli argomenti nobili e militari è priva o carente di note e riferimenti bibliografici puntuali. Sebbene vi siano una bibliografia e/o dei collegamenti esterni, manca la contestualizzazione delle fonti con note a piè di pagina o altri riferimenti precisi che indichino puntualmente la provenienza delle informazioni. Puoi migliorare questa voce citando le fonti più precisamente. Segui i suggerimenti del progetto di riferimento. Oddo FortebraccioConte di MontoneSt...
West-east street in Manhattan, New York Western end, high portion Eastern viaduct, pictured in 1994 155th Street is a crosstown street separating the Harlem and Washington Heights neighborhoods, in the New York City borough of Manhattan. It is the northernmost of the 155 crosstown streets mapped out in the Commissioner's Plan of 1811 that established the numbered street grid in Manhattan.[1] The street consists of upper and lower portions. The upper portion starts on the West Side at...
Belgian cyclist Walter PlanckaertPlanckaert in 2011Personal informationFull nameWalter PlanckaertBorn (1948-04-08) 8 April 1948 (age 76)Nevele, BelgiumTeam informationCurrent teamRetiredDisciplineRoadRoleRiderProfessional teams1970Geens-Watney[1]1971Goldor[1]1972Watney–Avia[1]1973–1974Watney–Maes[1]1975Maes–Watney[1]1976Maes–Rokado[1]1977Maes–Miniflat[1]1978C&A[1]1979Miniflat–VDB[1]1980Min...
Pour les articles homonymes, voir Scot. Jean Duns ScotBienheureux catholiqueJean Duns Scot, par Joos van Wassenhove, Rome, Palais Barberini.Naissance 1266 (ou fin 1265)Duns, Royaume d'ÉcosseDécès 8 novembre 1308Cologne, Saint-EmpireSépulture Église de l'Immaculée Conception de la Bienheureuse Vierge Marie (de) à CologneFormation Merton CollegeUniversité d'OxfordÉcole/tradition Scolastique, Ordre des frères mineursPrincipaux intérêts Métaphysique, épistémologie, logique, t...
2003 Brickyard 400 Race details[1] Race 21 of 36 in the 2003 NASCAR Winston Cup Series season 2003 Brickyard 400 program coverDate August 3, 2003 (2003-August-03)Official name Brickyard 400Location Indianapolis Motor Speedway in Speedway, IndianaCourse Permanent racing facility2.5 mi (4.023 km)Distance 160 laps, 400 mi (643.737 km)Weather Warm with temperatures approaching 80.1 °F (26.7 °C); wind speeds up to 13.8 miles per hour (22.2 km/h)Average speed...
Region or constituency of the Scottish Parliament Not to be confused with Perth and North Perthshire (UK Parliament constituency). Perthshire NorthCounty constituencyfor the Scottish ParliamentPerthshire North shown within the Mid Scotland and Fife electoral region and the region shown within ScotlandPopulation72,577 (2019)[1]Current constituencyCreated2011PartyScottish National PartyMSPJohn SwinneyCouncil areaPerth and KinrossCreated fromNorth Tayside,Perth Perthshire North is a cons...
جبل أوليمبوس على كوكب المريخ، أطول جبل على كواكب المجموعة الشمسية، مقارنة بجبل إفرست وماونا كيا على الأرض (المرتفعات الظاهرة أعلى مستوى سطح البحر، والتي تختلف عن ارتفاعات «القاعدة إلى الذروة» الواردة أدناه) هذه قائمة بأطول الجبال في المجموعة الشمسية، أي أعلى قمة على كواك...
This article has multiple issues. Please help improve it or discuss these issues on the talk page. (Learn how and when to remove these template messages) This article relies largely or entirely on a single source. Relevant discussion may be found on the talk page. Please help improve this article by introducing citations to additional sources.Find sources: List of political parties in Ethiopia – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (July 2020) ...
King of England, Scotland, and Ireland from 1689 to 1702 Not to be confused with William the Silent. William III and IIPortrait by Godfrey Kneller, c. 1690King of England, Scotland, and Ireland (more...) Reign1689[a] – 8 March 1702Coronation11 April 1689PredecessorJames II & VIISuccessorAnneCo-monarchMary II (1689–1694)Stadtholder of Holland, Zeeland, Utrecht, Guelders, and OverijsselReign4 July 1672 – 8 March 1702PredecessorFirst Stadtholderless PeriodSuccessorSe...
Windows ist eine Weiterleitung auf diesen Artikel. Weitere Bedeutungen sind unter Windows (Begriffsklärung) aufgeführt. Microsoft Windows Windows 11 Startmenü Entwickler Microsoft Lizenz(en) proprietär: Microsoft EULA Erstveröff. 20. November 1985 Akt. Version Windows 11 Architektur(en) IA-32, x64, ARM64historisch: x86 (16-Bit), MIPS, Alpha, PPC, IA-64, ARM32 Chronik siehe: ZeitleisteWindows 1.0Windows 2.xWindows 3.0Windows 3.1Windows 95Windows 98Windows Me Windows NT 3.1 Wind...
Absolute MagnitudeWinter 1999 coverEditorWarren LapineCategoriesScience fictionPublisherDNA PublicationsFirst issueSpring/Summer 1993Final issueNumberSpring 200523CountryUnited StatesBased inRadford, VirginiaLanguageEnglishISSN1070-6569 Absolute Magnitude is an American discontinued, semi-professional science fiction magazine started in Spring/Summer 1993 issue under the name Harsh Mistress.[1] However, in 1994 after only two issues the name was changed to Absolute Magnitude.[1 ...
v · mPrinces de Valachie les premiers Rodolphe Bessaraba Seneslau (1247) Litovoi (1247-1273) Bărbat (1273-1290) Thocomerius (1290-1310) Maison Basarab Basarab Ier (vers 1310-1352) Nicolae Ier Alexandru (1352-1364) Vladislav Ier (1364-1377) Radu Ier (1377-1383) Mircea Ier (1386-1418) Vlad Ier l'Usurpateur (1394-1397) Mihail Ier (1418-1420) Radu II (1421-1427 par intermittence) Alexandru Ier Aldea (1431-1436) Famille des Dănești Dan Ie...
Method of scoring in many sports For other uses of Goal in sports, see Goal (disambiguation) § Sport. This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed.Find sources: Goal sports – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (August 2024) (Learn how and when to remove this message) Peter Bondra scoring a goal in i...
Independent school for boys in Barnes, Greater London This article is about the boys' independent school, now located at Barnes. For the school in the City of London, institutionally associated with St Paul's Cathedral, see St Paul's Cathedral School. For other schools with the same name, see St. Paul's School. This article contains academic boosterism which primarily serves to praise or promote the subject and may be a sign of a conflict of interest. Please improve this article by removing p...
President of Sudan from 1965 to 1969 This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed.Find sources: Ismail al-Azhari – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (October 2010) (Learn how and when to remove this message) Ismail al-Azhariإسماعيل الأزهريAl-Azhari in 1969Chairman of the Sovereignty CouncilIn of...
General Electric T58(caract. T58-GE-8) Un turbomoteur T58 au Midway Museum, à San Diego, Californie (2007). Constructeur GE Aviation Premier vol 1955 Utilisation • CH-46 Sea Knight• SH-2 Seasprite• SH-3 Sea King Caractéristiques Type Turbomoteur à turbine libre[1],[2] Longueur 1 397 mm Diamètre 406 mm Masse sans réducteurs : 129 kgavec réducteurs : 177 kg Composants Compresseur Axial, à 10 étages (3 premiers étages à géométrie variable) Ch...
.jpg)
.jpg)
![{\displaystyle [(8/9)D]^{2}=(256/81)r^{2}=3.16r^{2}}](https://wikimedia.org/api/rest_v1/media/math/render/svg/10cc02b016ce83c19d5384b29c9b7793a81a7d91)
